השאלה מתי נכון לומר "אני אוהב אותך", מעסיקה לא מעט אנשים בתחילת קשר. האם אחרי כמה שבועות זה מוקדם מדי? אולי אחרי כמה חודשים זה כבר היה צריך להגיע? ואולי אנו בכלל צריכים לחכות שהצד השני יגיד קודם? אלא שהעיתוי הנכון אינו נמדד במשך הזמן שעבר, אלא במה שכבר הספקנו לגלות על האדם שמולנו, על עצמנו ועל הקשר.
קל מאוד לקרוא לדברים בשמות גדולים. מישהו נכנס לחיינו, אנחנו מחכים להודעה ממנו, חושבים עליו במהלך היום, רוצים לראות אותו שוב. יש משיכה, התרגשות, כימיה, אולי אפילו תחושה נדירה שמישהו סוף-סוף רואה אותנו כפי שרצינו שיראו אותנו. בתוך סערה כזאת, המילים "אני אוהב אותך" יכולות להרגיש כמעט מתבקשות. אין שום דבר מזויף בתחושות האופוריה האלה. אנחנו באמת מרגישים אותן. הבעיה מתחילה כשאנחנו מסיקים מהעוצמה שלהן על המהות.
בתחילת היכרות אנחנו נוטים לבלבל בין מה שאנחנו מרגישים כלפי אדם מסוים לבין האופן שבו אנחנו מרגישים במחיצתו. אנחנו יכולים להיות מאוהבים במישהו עד מעל הראש, לחשוב עליו ללא הפסקה ולהשתוקק לראות אותו, ובכל זאת להרגיש לידו חרדים, לא בטוחים בעצמנו או עסוקים כל הזמן בשאלה האם אנחנו מתאימים.
עוצמת הרגש שלנו כלפי אדם אינה בהכרח עדות לכך שהקשר איתו מיטיב איתנו. אנחנו יכולים להרגיש בעוצמה כלפי מישהו ולומר לו "אני אוהב אותך", ובכל זאת לחוש עמוק בפנים חוסר נינוחות, או להבין שהוא אינו מתאים לנו. רומנטיקה שמה דגש על הממד הרגשי ופחות על הממד הפרקטי של להיות עם מישהו - על ערכים, תפיסות חיים ועל השאלה מהי אהבה עבור כל אחד מאיתנו, אבל בהחלט אפשר לאהוב אדם בעוצמה, ובאותה נשימה להבין שעדיף שניתן לו ללכת.
לכן כשאנשים אומרים "אני אוהב אותך" בתחילת קשר, הם למעשה מתכוונים לומר "אני מאוהב בך". למרות שאנחנו משתמשים לעיתים במילים "התאהבות" ו"אהבה" כאילו שהן מתארות את אותו הדבר, מבחינה פסיכולוגית מדובר בשתי חוויות שונות בתכלית.
התאהבות היא במידה רבה "אהבה ללא ידע": בתחילת קשר אי אפשר באמת להכיר אדם לעומק. אנחנו פוגשים כמה חלקים שלו ומשלימים את השאר בדמיוננו. הוא הופך למעין מבחן רורשך שעליו אנחנו משליכים תקוות, צרכים ופנטזיות ישנות לגבי מי הוא האדם הנכון עבורנו. לכן בתחילת הדרך אנחנו לא רק פוגשים אדם; אנחנו גם מטמיעים אותו בתוך הסיפור שכבר קיים אצלנו. האם הוא מרגיע אותי? האם היא גורמת לי להרגיש נחשק? האם הוא מתאים לחיים שאני מדמיין לעצמי?
המעבר הזה, מהתאהבות לאהבה, דורש מאיתנו יכולת נפשית חדשה: לשאת מורכבות, תסכול ומגבלות. להבין שאפשר לכעוס על מישהו ועדיין לאהוב אותו, להתאכזב ממנו בלי למחוק את כל מה שטוב בו, ולגלות פער, בלי למהר להסיק שהקשר כולו שגוי
אולם לכל שבת יש מוצאי שבת. במוקדם או במאוחר האדם הממשי מתחיל להופיע. מתברר שיש לו הרגלים שמעצבנים אותנו. שהוא חושב אחרת. שהיא זקוקה ליותר תכנון בעוד שאנחנו אוהבים ספונטניות. שהוא צריך יותר מרחב, שהיא זקוקה ליותר קרבה. תכונה שבהתחלה נראתה מקסימה מתחילה לפעמים להיראות אחרת: הספונטניות הופכת בעיניה לילדותיות, והסדר שלה הופך בעיניו לנוקשות.
כשהתמונה המושלמת נסדקת
אחד הרגעים המבלבלים בקשר הוא הרגע שבו התמונה המושלמת נסדקת. מגיע ריב ראשון. האדם שמולנו אומר לנו לא. הוא פוגע בנו, לא מבין אותנו או פשוט רוצה משהו אחר מאיתנו. לא מעט אנשים מפרשים את הרגע הזה כך: אם אני כבר לא מרגיש כפי שהרגשתי בהתחלה, אולי אני כבר לא אוהב. אולי טעיתי. אולי זה לא האדם הנכון. זהו רגע קשה שבו אנחנו מתחילים לראות את האדם שמולנו, ולא רק את מי שקיווינו שהוא יהיה עבורנו.
אולם דווקא כאן יכולה להתחיל אהבה. לא מפני שכבר איננו מתאכזבים, אלא מפני שאנחנו מתחילים לפגוש אדם אמיתי במקום דמות שיצרנו בדמיוננו. המעבר הזה, מהתאהבות לאהבה, דורש מאיתנו יכולת נפשית חדשה: לשאת מורכבות, תסכול ומגבלות. להבין שאפשר לכעוס על מישהו ועדיין לאהוב אותו, להתאכזב ממנו בלי למחוק את כל מה שטוב בו, ולגלות פער בלי למהר להסיק שהקשר כולו שגוי.
אם ההתאהבות היא במובן מסוים "אהבה ללא ידע", ההתפכחות יכולה להרגיש לרגע כמו "ידע ללא אהבה". פתאום אנחנו רואים את החסרונות ואיננו בטוחים שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים. אולם אהבה בוגרת היא האפשרות להגיע בהדרגה למקום השלישי: "ידע עם אהבה". לראות אדם באופן מפוכח יותר, ובכל זאת לאהוב אותו. זהו אולי הרגע הראשון שבו המילים "אני אוהב אותך" עומדות במבחן המציאות.
במובן הזה, "אני אוהב אותך" אינו רק תיאור של עוצמת הרגש שאני חווה, אלא גם של האופן שבו אני מסוגל להיות עם האחר בתוך קשר. בהקשר הזה כותבת הפילוסופית סימון וייל: "כשאנו חושבים על אהבה, מה שאנו אוהבים בבני-זוגנו הוא אותו החלק שלדעתנו יעזור לנו לספק את התשוקות שלנו. אנחנו לא אוהבים אותם בגלל התשוקות הפרטיות והייחודיות שלהם. אם היינו אוהבים אותם בגלל תשוקות אלה, היינו אוהבים אותם כפי שאנו אוהבים את עצמנו".
אהבה אינה להפוך את בן הזוג לגרסה שאנחנו מעדיפים לקבל. היא היכולת להכיר בגרעין הפרטי שלו ולתת לו מקום בתוך החיים המשותפים, גם כאשר הוא דורש מאיתנו להסתגל, להיות מושפעים ולעיתים לשנות משהו בעצמנו
אחת ההתפכחויות הגדולות באהבה מתרחשת כאשר אנחנו מבינים שלבן הזוג שלנו יש עולם שאינו המשך ישיר של העולם שלנו. הוא אינו רק מי שאמור לאהוב אותנו, לתמוך בנו ולהקל על חיינו. יש לו תוכניות, תשוקות, חלומות ותמונה פנימית של האדם שהוא רוצה להיות, כשלעיתים הם אינם חופפים לחלוטין לשלנו.
קל לאהוב את התפתחותו של האחר כשהיא הופכת אותו לאדם שנוח לנו יותר לחיות איתו; קשה יותר לאהוב אותו באופן שמאפשר לו להתפתח גם בכיוונים שטובים ונכונים עבורו. זהו אחד המבחנים המאתגרים ביותר של האמירה "אני אוהב אותך". אהבה אינה להפוך את בן הזוג לגרסה שאנחנו מעדיפים לקבל. היא היכולת להכיר בגרעין הפרטי שלו ולתת לו מקום בתוך החיים המשותפים, גם כאשר הוא דורש מאיתנו להסתגל, להיות מושפעים ולעיתים לשנות משהו בעצמנו.
בתחילת הקשר, המילים "אני אוהב אותך" מעבירות בעיקר את החוויה הרגשית של מי שאומר אותן, אבל עדיין אינן נושאות את מלוא המשמעות של אהבה לאורך זמן - לא רק לבקש שיראו אותי אלא גם לראות; לא רק לרצות שיתחשבו בי אלא גם להתחשב; להיות סקרן לגבי עולמו של האחר, להתנצל כשפגעתי, להתאמץ, להשתנות במקומות מסוימים ולתת משהו לקשר ולא רק לבדוק מה הוא נותן לי.
לכן המילים "אני אוהב אותך" מקבלות עומק כשהן כבר אינן רק דרך לומר "אני רוצה אותך", "אני זקוק לך" או "אל תלך", אלא גם: "אני רואה אותך כאדם נפרד ממני"; "אני אוהב לא רק את מה שאתה מעניק לי אלא משהו במי שאתה"; "אני רוצה שיהיה מקום בחיי גם לעולם שלך ולמי שאתה עוד עשוי להיות".
בתוך כל זה יש כמובן גם את העובדה הפשוטה והלא-רציונלית שאיני יכול לשאת את המחשבה שאני עלול לאבד אותך. לא מפני שאתה שייך לי, אלא מפני שנעשית יקר לי.
אולי הזמן המשמעותי באמת לומר "אני אוהב אותך" אינו דווקא הרגע שבו אנחנו משוכנעים שמצאנו את האדם המושלם. אולי הוא מגיע דווקא אחרי שכבר גילינו שהוא אינו מושלם, שהוא אינו תמיד כפי שקיווינו, ושיש לו עולם, רצונות וחלומות משלו - ואנחנו עדיין רוצים להישאר לידו.
לא רק מפני שאנחנו אוהבים את מה שהוא גורם לנו להרגיש, אלא מפני שאנחנו אוהבים משהו באדם שהוא, ומסוגלים לאהוב גם את האדם שהוא מבקש להיות - גם כשהוא אינו תמיד האדם שהכי נוח לנו שיהיה. זו משמעותה העמוקה של האהבה.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.








