"בחרתי להביט ביופי של קמטי הפנים, לראות את עומק המבט, את רוך המגע. סדרת הצילומים שלי מראה קיום אותנטי, נוכח, אוהב ומלא חיות, במסגרתה אני בוחנת שאלות של מגדר, שאלות של גיל ואהבה", מתארת הצלמת דליה זליקה את התערוכה החדשה שלה, "כסופות", המוצגת בלובי של רחבת הסינמטק בתל אביב, תערוכה שבה היא מתעדת זוגות נשים לסביות בגיל השלישי.
"דרך הצילומים אני שואלת - מי אנחנו כשאנחנו כבר לא צעירות? אני שואלת איך נראים רוך, אינטימיות וארוטיקה בין נשים, בגיל שבו מצופה מאיתנו להיעלם מהעין הציבורית. זאת עבודה של נראות ושל השמעת קול, עבודה על האפשרות לחיות בגיל השלישי לא מתוך היעלמות, אלא מתוך התגלות. התמונות האלה עושות חסד עם נשים בנות הגיל שלי, מנרמלות אותן ואת את היופי שלהן".
האם נכון לומר שהתערוכה שלך למעשה קוראות תיגר על אידאל היופי הפופולרי? מציבה אלטרנטיבה למודל היופי של המיינסטרים?
"בהחלט, כי המרחב הציבורי שלנו מלא בבר רפאלי למיניהן, מלא בפרסומים של קליניקות בוטוקס בהן מוצגות נשים עם שיער שיבה אבל עם פרצוף של ילד בן שש עשרה. זה מראה לנו תמונה נוראית של מודל היופי. כאשר הכל מסביבנו פלסטי, מלאכותי, זה מהנדס את התודעה.
"מנגד, אני אומרת משהו אחר, אני מציגה אחרת את הגוף הנשי הבוגר, אומרת באמצעות הצילום שהטבע האנושי הוא פשוט כל כך יפה. יופי הוא עניין תרבותי, לוקאלי, זמני. כן, אני רוצה לראות את התערוכה שלי משפיעה על המרחב הציבורי, משפיעה על התודעה הציבורית. כבר כשהתחלתי לעבוד על הצילומים האלה הבנתי את העוצמה שלהם, אבל רק בפתיחת התערוכה הבנתי את ההשפעה שלהם ועד כמה הם מרגשים".
כל הנשים בצילומים הן כאלו שחיות את חייהן בביטחון, בנראות ובנחישות, דווקא בגיל שהחברה נוטה לעטוף בשתיקה ובשקיפות, עד להיעלמות מוחלטת מהמרחב הציבורי
איך הבנת את זה?
"מהתגובות הכל כך חזקות של אנשים. באה אליי מישהי בפתיחת התערוכה ואמרה לי, 'עכשיו אני סוף סוף אוהבת את הקמטים שלי, אני גאה בהם'. זה נפלא, זה באמת מראה את הכוח של האמנות לשנות חיים, לשנות מציאות".
זליקה מספרת שרוב המצולמות הן חברות קהילת 'בשלה', קהילה של נשים לסביות בגיל השלישי, שכוללת גם אותה. "כל הנשים בצילומים הן כאלו שחיות את חייהן בביטחון, בנראות ובנחישות, דווקא בגיל שהחברה נוטה לעטוף בשתיקה ובשקיפות, עד להיעלמות מוחלטת מהמרחב הציבורי. כולן נשות קריירה ופעילות חברתיות, הן גידלו ילדים, שלהן או של בנות זוגן, וכולן סבתות לנכדות ולנכדים.
"אלו נשים אמיצות, כמו למשל הסופרת תמי בצלאלי שצילמתי עם בת הזוג שלה שרה גרוס, מי שעמדה בראש ארגון 'בשלה', או כמו הזוג קורין שביט ואילנה אביעד, או יהודית ואביבה עברון, איריס כץ ונאוה לוי, ד"ר ורד דונסקי וטובה שמידט, החוקרת ד"ר דנה רוט והאמנית שרי ברוך, ועוד זוגות של נשים נפלאות".
"עזבתי בן זוג כדי לחיות עם אישה"
היא נולדה וגדלה בארגנטינה, בת יחידה לאם חד-הורית, איתה עלתה ארצה כשהייתה בת עשר. "אמא שלי ילדה אותי מחוץ למסגרת הנישואים", היא מספרת. "באותם ימים זה כמובן היה מאוד לא מקובל, בטח לא בקהילה היהודית, והמשפחה שלה התרחקה ממנה בגלל זה. הייתה תקופה שלא היו לה את האמצעים לחיות ולגדל ילדה לבד, לכן עלינו לארץ ועברנו לגור בקיבוץ. חמש שנים גרנו בקיבוץ גשר שבעמק בית שאן, על יד נהר הירדן, שנים שעיצבו את האישיות שלי, עיצבו את הערכים שלי, אבל אמא שלי לא נקלטה טוב בקיבוץ מבחינה חברתית, לכן עברנו משם לגור באילת, שם גרתי מרבית חיי".
בצילום היא החלה לעסוק לקראת גיל היציאה שלה לפנסיה. מעניין לגלות שגם יציאתה מהארון כלסבית קרתה רק בעשור החמישי לחייה, לאחר שהייתה נשואה פעמיים וניהלה שלוש מערכות יחסים ארוכות עם גבר. "הייתי נשואה שלוש פעמים. בשתי הפעמים הראשונות התחתנו ברבנות, עם בן הזוג השלישי כבר לא, אבל איתו דווקא הייתי הכי הרבה שנים, עד שבגיל 45 התאהבתי באישה. עזבתי את בן הזוג כדי לחיות עם האישה שהתאהבתי בה".
בזמנו באילת זה לא היה מקובל, לכן חיינו בארון. כדי להיות קרובות זו לזו קנינו שתי דירות, אחת מעל השנייה, ריהטנו אותן באופן זהה כדי שנרגיש כאילו שאנחנו גרות באותו בית
עד אותה התאהבות, לא היו לך בכלל קשרים רומנטיים עם נשים?
"לא, לא היו לי. היו לי עד אז חיים טובים, מלאים, עסקתי בילדים, בקריירה. הנושא הזה הרי לא היה מדובר אז כמו שעוסקים בו כיום, זה בכלל לא היה במודעות הציבורית, וגם לא במודעות שלי".
איך הסביבה שלך הגיבה ליציאה הזאת מהארון?
"בזמנו באילת זה לא היה מקובל, לכן חיינו בארון. כדי להיות קרובות זו לזו קנינו שתי דירות, אחת מעל השנייה, ריהטנו אותן באופן זהה כדי שנרגיש כאילו שאנחנו גרות באותו בית. לה היו שלושה בנים, לי שתי בנות, אז היינו שתי משפחות נפרדות, אבל זוג. פתחנו בהמשך עסק ביחד, שהתקבל טוב בעיר והתחיל להצליח, אבל לא הרבה זמן אחרי זה היא חלתה בסרטן, ותוך כמה חודשים היא מתה".
אני מצטער לשמוע.
"מחלה נוראית. לא הייתי מסוגלת להישאר באילת אחרי כל זה. היה לי מאוד קשה והייתי חייבת שינוי, אז עברתי לתל אביב".
בעקבות המעבר היא למעשה מתוודעת לראשונה לחיי הקהילה הגאה, ובין היתר היא פוגשת את מלבינה, שהיא בת הזוג שלה מאז ועד היום, כבר 30 שנה. "כשהכרנו אני בדיוק עברתי לתל אביב והיא בכלל גרה בצפון הארץ, אז כשרצינו לעבור לגור יחד לקחנו סרגל, מדדנו את המרחק בין המקומות על המפה, וחיפשנו עיר או ישוב שנמצאים בדיוק באמצע. ככה עברנו לנתניה שבה אנחנו גרות עד היום".
הייתה מישהי שראתה את התמונות ואמרה לי, 'דליה, אני כבר לא הזקנה מהמסדרון, כי בזכות התמונות האלה עכשיו כבר רואים אותי'
ואיך הגעת לעסוק בצילום?
"עבדתי במשך כל השנים בחברת הספנות צים, גם בשנים שגרתי באילת וגם אחרי שעברתי למרכז. לקראת היציאה שלי לפנסיה, בגיל 60, החלטתי שאני רוצה ללמוד דברים חדשים, ונרשמתי ללימודי עיתונות. במסגרת הלימודים היה קורס צילום עיתונאי ושם הבנתי שאני עוזבת את הכתיבה העיתונאית ומתמקדת בצילום. אחר כך עשיתי כל מיני קורסים, צילמתי בכל מיני מסגרות. בהמשך פעלתי במסגרת אמני נתניה, השתתפתי בכמה תערוכות קבוצתיות, עד שהגעתי לפרויקט הזה".
מה הביא אותך להתמקד בדיוקני זוגות לסביות מבוגרות?
"הפרויקט נולד בסדנת צילום. הייתה מישהי שראתה את התמונות ואמרה לי, 'דליה, אני כבר לא הזקנה מהמסדרון, כי בזכות התמונות האלה עכשיו כבר רואים אותי'. מישהי אחרת אמרה לי, 'אני רואה את התמונה הזאת בגדול, תלויה על קיר ומשפיעה'. אז אחרי הסדנה המשכתי לעבוד על הפרויקט וצילמתי עוד נשים ועוד נשים. אני כמובן ממשיכה, לא מפסיקה לצלם".
