"בן הזוג שלי הוא אחד החטופים. אני לא יכול לספר לאף אחד, כי גם הוא וגם אני בארון. מאז שנחטף, כל יום אצלי הוא גיהינום שאני לא יכול לדבר עליו עם אף אחד", כתב באנונימיות חבר בקבוצת הפייסבוק, "וידויים מיניים בקהילה הגאה", והוסיף, "המשפחה והחברים לא מבינים למה המצב שלי לא מפסיק להתדרדר, ואני חי בשילוב של פחד וכאב שלא מפסיקים להתגבר".
"זה עצוב וכואב לקרוא את הפוסט של אותו בחור אנונימי", אומרת אפרת פראנק, עובדת סוציאלית ומנהלת מערך הטיפול והייעוץ של האגודה למען הלהט"ב. "כולנו מתעוררות כל בוקר לחדשות נוראיות והולכות לישון דואגות בלילות. זה לא פשוט להיות ישראלית עכשיו, ובתוך זה אנחנו רואות כי הצורך בתמיכה ובסיוע נפשי בתוך קהילת הלהט"ב רק גדל בעקבות המלחמה.
"טראומה לאומית מחמירה את האתגרים הקיימים איתם מתמודדת הקהילה, במיוחד במקרים בהם אנחנו נשארות להתמודד עם הדברים בסביבה שלא מבינה את האתגר ואת ההתמודדות הזאת. למשל, כאשר השירותים הניתנים לנו לא מותאמים ואף מפלים אותנו. ב'אגודה' אנחנו מזהות ומכירות בצורך המוגבר הזה, ומחויבות לספק שירותי תמיכה, טיפוח חוסן והתייחסות להשפעות בריאות הנפש, הנובעות מההצטלבות המורכבת של קונפליקט וזהות להט"בית".
"כשגודל הזוועות נחשף", אומרת פראנק, "הבנו באגודה שדי מהר אנחנו הולכים להיתקל במקרים שידרשו מאיתנו מענה מהיר. מקרים של זוגיות בארון - כמו אותו וידוי שהזכרת, מקרים של אי-הכרה בתא משפחתי גאה למשפחות חטופים או נופלים, ומקרים נוספים השאירו חברי קהילה רבים בלי כתובת שמבינה את הסוגיות הייחודיות הללו. לכן גייסנו עובד סוציאלי שמתמחה בתחום נפגעי פעולות איבה לקהילה הגאה, וביקשנו ממנו ליצור קשר עם בני ובנות זוג, ועם קרובי משפחה ומשפחות נבחרות של חברי קהילה שנפלו או נחטפו, כדי להנגיש להם שירותי סיוע נפשי ומשפטי בעת הצורך. עבור כל אחד ואחת ניסינו לתת מענה תומך ועוטף. היה חשוב לנו, ועדיין חשוב לנו, להיות הגב ומערכת התמיכה של הקהילה הגאה, במיוחד בתקופה הנוכחית".
"כאשר הזוגיות היא בארון, כמו במקרה של כותב הפוסט האנונימי, זה מקשה מאוד על ההתמודדות עם האובדן ועל תהליך ההחלמה. חוסר היכולת להתאבל בגלוי ולחפש תמיכה מתאימה, עלול להעצים את הכאב"
מה המשמעות של להיות בארון בתקופה כזאת?
"אנחנו יודעות, וזה גם מוכח מחקרית, שחברי קהילת הלהט"ב עלולים להתמודד עם שיעורים גבוהים יותר של דיכאון וחרדה. גורמים כמו יציאה מהארון, חוסר קבלה, ניכור משפחתי ואפליה, יכולים להשפיע באופן משמעותי על הרווחה הנפשית שלנו. כאשר הזוגיות היא בארון, כמו במקרה של כותב הפוסט האנונימי, זה מקשה מאוד על ההתמודדות עם האובדן ועל תהליך ההחלמה. חוסר היכולת להתאבל בגלוי ולחפש תמיכה מתאימה, עלול להעצים את הכאב.
"מחקרים רבים מדברים על חשיבות התמיכה, השיתוף וקיומה של סביבה תומכת בהתמודדות עם החיים הרגילים, כך שעל אחת כמה וכמה כאשר ההתמודדות היא כה כואבת, בסיטואציה כל כך טראגית, ישנה חשיבות לתמיכה הזאת מהסביבה. הסודיות מוסיפה רובד נוסף של מורכבות, ומעכבת את התהליך הטבעי של האבל והריפוי".
"רובנו מבינות כבר שהחיים בארון, או היציאה ממנו, אינם נקודה חד-פעמית בחיינו. אנחנו נדרשות לצאת מהארון שוב ושוב במעגל החיים, בכל סביבת חברים חדשה, עבודה חדשה ועוד. באופן דומה, אנחנו יכולות גם לחזור אליו. אפשר לומר שאנחנו יוצאות ונכנסות אליו בהתאם לנסיבות.
"בתקופה האחרונה, למשל, רבים נאלצו לחזור לארון ברמה כזאת או אחרת, לצמצם את עצמם שוב. בין אם זה במסגרת צבאית, או מפונים מהבית שנמצאים בסביבה חדשה שמגבילה אותם, או כאלו שאיבדו עבודה בזמן הזה ונאלצים לחזור למשפחה. מנגד, יש גם את אלו שהתקופה האחרונה דווקא הציתה בהם את הרצון לצאת מהארון, ויצרה אצלם תחושה של 'זה עכשיו או לעולם לא'. אני רק רוצה להיות הקול הקטן שמזכיר לעצור כדי לחשוב ולחשב את נסיבות החיים שלכם. חשבו מה יקרה אם הסביבה לא תקבל אתכם? מהם המחירים שאולי תצטרכו לשלם על זה, ותשאלו את עצמכם האם אתם יכולים לעמוד בהם?".
למה חשוב להיחשף ולשתף כשחווים אובדן וטראומה?
"חיבור בין אישי הוא הבסיס לרווחה נפשית, ולשם כך נדרשת יכולת לשתף ולהישען על אחרים בעת הצורך. בלי זה אנחנו למעשה מסתירים חלקים מעצמנו. בתקופות של טראומה, אובדן ושכול, החיבור הבין אישי הזה ממש חיוני לרווחה הרגשית. הוא מספק פורקן לאבל ומטפח תחושות של חיבור והבנה. במצבים שבהם מערכת היחסים עודנה בארון, חוסר היכולת לשתף אחרים במה שעובר עליי בתוכה, מעצים את המעמסה הרגשית, שעלולה להוביל לסבל ממושך ולתחושה של בידוד".
"בתקופה האחרונה רבים נאלצו לחזור לארון ברמה כזאת או אחרת. בין אם זה במסגרת צבאית, או למשל מפונים מהבית שנמצאים בסביבה חדשה שמגבילה אותם, או כאלו שאיבדו עבודה בזמן הזה ונאלצו לחזור למשפחה"
מה את מציעה למי שמרגישה או מרגיש לגמרי לבד בהתמודדות כזאת?
"האגודה, שמכירה את האתגרים הייחודיים העומדים בפני קהילת הלהט"ב בזמנים כאלה, מספקת משאבים חיוניים כדי להבטיח שאף אחד לא יצטרך לנווט את חייו לבד בחוויות הקשות הללו. למי שמרגיש לבד בהתמודדות עם פרידה או אובדן, או כל קושי שעולה בתקופה הזאת, אני מציעה לפנות אלינו לתמיכה - ולזכור שאתם לא לבד.
"שיתוף של הרגשות והחוויות שאת או אתה עובר או עוברת הוא צעד חשוב. להיות חלק מקהילה או מרשת תומכת יכול ליצור תחושת שייכות, שתפחית את תחושות הבידוד ותתרום לתהליך הריפוי. ארגוני הקהילה רגישים לחוויית הארון, ואפשר למצוא באגודה ובארגונים נוספים מרחב קהילתי תומך, מבלי לחשוש מהחשיפה. ניתן לפנות כמובן גם באופן אנונימי לקו הקשב של האגודה, 'יש עם מי לדבר', שם מתנדבים מאומנים מציעים אוזן קשבת, הדרכה ומשאבים כדי לעזור לנווט את האתגרים הרגשיים שהמלחמה מביאה איתה".
האם יש קבוצות מבין הלהט"ב שהן יותר פגיעות כרגע?
"כן. רבים מהקהילה הערבית-להט"בית משתפים בתחושות של פחד במרחב הציבורי למשל. חווית הארון נכונה להרבה מאוד זהויות שאנחנו מחזיקות, לפעמים הזהות הלהט״בית בארון ופעמים אחרות זאת הזהות הערבית. אנחנו גם עדות לעלייה באלימות כלפי מבקשי מקלט להט"בים, רבים מהם מפחדים לצאת מהבית מאותן סיבות, מתארים קושי במציאת עבודה ואף אלימות כלפיהם".
"יש עם מי לדבר", קו הקשב של האגודה למען הלהט"ב, פועל בימים ראשון עד חמישי ובמוצ״ש, בין השעות 19:30 -22:30, בטלפון 2982* או בוואטסאפ 058-620-5591, (ניתן לפנות גם באופן אנונימי).
