אנחל חי ארביבאנחל חי ארביב
אנחל חי ארביב
(צילום: אנחל חי ארביב)

הילדות של אנחל חי-ארביב, סטודנט לאמנות מפרדס חנה, הייתה רצופה בתחושת זרות. "אני זוכר שכולם בבית שלי היו אוכלים עוף עם הידיים ואני הייתי אוכל עם סכין ומזלג. הם הגדירו את זה כ'אשכנזי', אני חושב שזה פשוט מנומס ועדין. יותר עגול בפינות, מה שנקרא. גם תמיד אהבתי שירים שהם מלל כתוב. הייתי קורא יונה וולך למשל, אלה דברים שאבא שלי לא עשה. הם פחות מלומדים".
"אני גם מגדיר את עצמי כצבר", הוא מוסיף. "וזה לא כי אני לא גאה או אוהב את המזרחיות שלי, אני מאוד אוהב. אבל זה יותר מזה, הם באו ממקום מסוים ואני הדבר חדש. אבל הפער שהרגשתי נולד בגלל שלא הרגשתי שווה בשום מקום.
"אני יכול להגיד לך שגם עכשיו, בהיותי סטודנט ב'בצלאל', לא תמיד קל לי. בהתחלה היה לי מאוד קשה, והייתי צריך להוכיח את עצמי כי ציפו שאתאים לתבנית מסוימת. יותר מזה, עד גיל נורא מאוחר, דמיינתי את עצמי מבפנים כאיזה סוג של אפרוח כזה, וכשהבנתי איך אנשים מסתכלים עליי ומה הם חושבים, גיליתי שזה ממש לא תואם את מה שאני חושב".
אפרוח במובן העדין?
"כן, שמעי, אני עדין".

"הפרויקט שלי הוא טיפול פסיכולוגי"

את ארבע שנות לימודיו ב'בצלאל' הוא סוגר כעת עם פרויקט צילום, שעוסק בשונות וביחסים בין הפנים לחוץ, בין אם זה הבית ובין אם זו החברה. הפרויקט מורכב משמונה דימויים, בחלק מהם הוא שילב דוגמנים ("אלו צילומים אופנתיים כביכול, שמנסים לדבר על האדם שאני מצלם"), אחרים נשענים על שחזורים של סיטואציות מהילדות, וחלקם דימויים של אחיו ואביו של חי-ארביב.
אנחל חי ארביבאנחל חי ארביב
בחלק מהתמונות משתתפים דוגמנים
(צילום: אנחל חי ארביב)

אנחל חי ארביבאנחל חי ארביב
"הצילום הזה מסמל ריחוק. יש ביניהם קונפליקט"
(צילום: אנחל חי ארביב)

אנחל חי ארביבאנחל חי ארביב
הפנים פני אחיו, הידיים של אביו
(צילום: אנחל חי-ארביב)

אנחל חי ארביבאנחל חי ארביב
הדימויים משקפים תחושת זרות
(צילום: אנחל חי ארביב)
"כל הפרויקט הזה הוא בעצם סוג של טיפול פסיכולוגי", הוא מתאר בפניי את חשיבותו של הפרויקט, אותו יצר בליוויו של ראש מחלקת צילום דוד עדיקא, אוצרת תערוכת הבוגרים אילנית קונופני, והמנחים יעל אפרתי ודרור דאום.
"גיליתי שאני בא מהמקום הזה של להיות שונה כי תמיד הייתי שונה, לא חלק מהחברה. יש הרבה אוכלוסיות מוחלשות שאני חלק מהן, בין אם זה מזרחים, הומואים, נכים. אני חושב שזה גם מה שהביא אותי להתמקד בפערי הכוחות בין גברים לנשים ובייחוד בין גברים, כי אני מסתכל על זה מהזווית שלי", הוא אומר.
למה אתה מתכוון?
"בדימויים שלי קיימת דואליות ממש כמו בחיים", הוא מעיד על הפרויקט. "יש לי דימויים שהם יותר שטוחים, לקוחים מעולם האופנה, ויש לי דימויים שהם יותר עגולים, מורכבים, לקוחים מעולם האמנות. לדוגמה, התמונה 'עיניים שלי' היא תמונה שבה אני לוקח את אחי הצעיר, וסוגר לו את העיניים עם כפות הידיים של אבי, כפות ידיים של איש עבודה. יש כאן עיניים שמסמלות חופש, אך הן סגורות פיזית עם הידיים של אבא שלנו".
איך באמת זה הרגיש לצלם את אחיך?
"לקחתי את אחי מתוך ניסיון להתעסק בדבר הכי יקר אצלי - המשפחה, הילדות, הקשר להורים. אנחנו גם מאוד דומים חיצונית, רק שהוא סטרייט. עניין אותי איך המפגש איתו ייראה כי בדרך כלל אני לא מכיר את המצולמים שלי. גם רציתי קצת להסתכל על המציאות שלנו בבית דרך עיניים חיצוניות, אולי ביקורתיות", הוא מסביר.
בצילום אחר של חי-ארביב, רואים שני גברים עומדים מול מראה, האחד פונה אליה והשני מפנה לה את הגב. כשאני שואל אותו למה הוא התכוון, הוא עונה: "הצילום הזה מסמל ריחוק, יש ביניהם איזשהו קונפליקט. אני עצמי נמצא במערכת היחסים הנוכחית שלי כבר ארבע שנים, וגם לפני זה הייתי בזוגיות. זוגיות היא לא דבר קל".
"אני גם חושב שבמערכת יחסים בין שני גברים יש המון הימנעות מלהיות מי שאתה", הוא מרחיב. "החברה שמה אותך מתחת לזכוכית מגדלת, ואתה כל הזמן נדרש להיות משהו, וזה קורה גם בזוגיות. התמונה הזו משקפת את המקום הזה של הוויכוח. אני בעד להראות מקומות רגישים, מקומות של פגיעות, חשוב לי שיבינו שיש מקום רגיש גם אצל גברים".
יש איזה אירוע ספציפי שאתה זוכר שהיווה מבחינתך את ההשראה לפרויקט?
"כל מני, יש המון. אחת החוויות שהכי זכורות לי הייתה לדעתי בכיתה ג', כשקראו לי 'דנה אינטרנשיונל'. אני לא יודע כמה זה היה מביך, כמו שזו פשוט לא הייתה ההגדרה שלי. זאת אומרת, התעצבנתי. לא בגלל שזיהו אותי עם דנה אינטרנשיונל, אלא בגלל שלא הגדירו אותי נכון, ומאז זה הולך איתי.
"אני ממש זוכר איך באותו היום חזרתי הביתה, הייתי ילד רגיש, ובכיתי כי זה כאב לי מאוד. זה עצוב שכאילו בגלל שלא עשיתי ספורט או בגלל שהייתי טוב בלימודים, אז בחרו להתייחס לרגישות ולעדינות שבי כחולשה. גם מערכת החינוך לא עזרה עם זה. אני מאוד מקווה שהיום מערכת החינוך שמה לב לילדים שאולי נמצאים שם ועוברים חוויות דומות. מצד שני, אני גם זוכר שבעולם ההומואי חוויתי חוסר הבנה".
באיזה אופן?
"זה מתחיל מזה שמאז שאני נער אני יוצא למועדונים, ובכניסה אני צריך להוכיח שאני הומו כדי בכלל להיכנס. אחרי הרצח ב'בר-נוער', אפילו עצרו אותי בכניסה כדי לוודא שאני לא בא לעשות בעיות. עוד דוגמה היא האופן שבו אני נתפס בקהילה. הרבה פעמים יש יותר משיכה לטיפוסים שנראים גבריים יותר, וגם מזה אני נפגע כי לא תמיד רואים את מי שאני באמת, ובעבר הייתי צריך להעמיד פנים לפעמים שאני מישהו שאני לא".
ואיך אתה מתנהל היום?
"לפני חמש שנים הגעתי עם עצמי להחלטה, ואני חושב שהיא מגיעה מתוך בגרות, שזה אני, זה מה שיש לי ועם זה אני ממשיך בכל הכוח".
עם איזו תובנה היית רוצה שאנשים יצאו מהפרויקט שלך?
"קודם כל, שזה בסדר להיות מי שאנחנו, וגם כשמסתכלים על אדם מסוים, מה שרואים לא תמיד משקף את מה שקורה באמת. אני הרגשתי הרבה פעמים לא שווה וסתם, על פארש. המעלות שנמדדו אצלי לא היו נכונות. מדדים של פוליטיקה וכסף. אבל כולנו קמים בבוקר, כולנו מתים, אנחנו שווים. וגברים, לא לפחד! גברים כן בוכים בלילה, אז לא לפחד מזה. רגש הוא לא מוצר נשי, ורוד זה לא צבע של בנות, תשתחררו".
איך מבחינתך נראה עולם אידיאלי?
"מבחינתי, עולם אידיאלי הוא עולם של אנשים שרוצים בטוב. מבחינתי, אם אתה יוצא לעולם בטוב, אתה תקבל אותו חזרה, וכמובן שתמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה".

הצילומים של אנחל וצילומים נוספים יוצגו בתערוכת בוגרים.ות של המחלקה לצילום בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, בין התאריכים: 7-31 לאוגוסט בגלריה החדשה, איצטדיון טדי (שער 22), ירושלים. שעות פתיחה: שני-חמישי: 11:00-19:00, שישי- 10:00-14:00.