כשהיה בן תשע, עברה משפחתו של גולי מטוס (35) מערד להתנחלות יתיר אשר בהר חברון, שם גם התחיל המסע שלו לגילוי עצמי ומגדרי. "אם בערד הייתה חברה דתית אבל פתוחה יחסית, אז ביתיר כבר הייתה חלוקה הרבה יותר ברורה בין בנים לבנות", הוא מספר. "גם הייתה ציפייה שבנות ילבשו חצאיות ושמלות, וזה פחות דיבר אליי. מילד חברותי ושמח הפכתי למכונס ועצבני, ואני חושב שזה בעיקר קשור לדיכוטומיה שנכפתה עליי יחד עם כל הציפיות החברתיות" הוא מסביר.
עוד בנושא:
"מתישהו בנעורים המוקדמים שלי, נתקלתי בכתבה בעיתון על אנשים אינטרסקסואליים (בני-אדם שיש להם סימני מין זכריים ונקביים כאחד, ש"צ"ק), וזה מאוד עניין אותי, לא במודע אפילו. במשך השנים זה נשאר איתי כמשהו שיכול להיות קשור אליי. בגיל 19 עברתי לירושלים והכרתי שם את הקהילה הטרנסית. פתאום משהו הרגיש לי אחרת, והתחלתי להופיע בדראג. התחלתי לבקש שידברו איתי בלשון זכר והתחלתי לקרוא לעצמי גולי", הוא אומר בשמחה. "זה הרגיש ממש טוב, אבל זה גם היה מאוד מבלבל".
למה?
"כי לא אז ולא היום ראיתי את עצמי כגבר. אני גולי, ואני מאוד אוהב את זה", הוא אומר בחיוך. "כשעבדתי כנותן שירות והיו אומרים לי כזה 'גבר', אז הייתי עונה, 'אני לא גבר, אני גולי'".

גוליגולי
"לא אז ולא היום ראיתי עצמי כגבר. אני גולי"
(צילום: יעל קני)

גוליגולי
גולי. הבין שהוא לא רוצה לחיות חיים כפולים
(צילום: היבא גנאים)

ומה הוביל אותך לעבור את הטרנזישן הפיזי?
"מה שקרה זה שעבדתי באיזו עבודה, ואז נכנס מישהו מהקהילה ופנה אליי בזכר. זה היה ממש מביך ומבלבל לכולם. גם לי, גם לו, גם לאנשים שעבדתי איתם וגם ללקוחות. אז אמרתי לעצמי, 'טוב, אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי עדיין, אבל אין מצב שאני חי חיים כפולים. ידעתי שאין לי אפשרות כלכלית לעבור שום תהליך פיזי כרגע, אז החלטתי לשים את זה בצד ולהחליט כשאגיע לגיל 30. אלא שבסביבות גיל 25 בערך כבר הבנתי שאני לא יכול לחכות עם זה. כמובן שלאורך השנים עדיין הייתי חלק מהקהילה הטרנסית והיו לי חברים טרנסים, אז זה נשאר בתוך השדה שלי, בתוך הסביבה שלי, אבל הגיע הרגע שבו הבנתי שזהו זה, והתחלתי להריץ עניינים".

"לקחתי בחשבון שכל מי שאני מכיר עלול לנתק איתי את הקשר"

בעוד מטוס חוקר את זהותו, הוא יצא מהארון מול משפחתו המצומצמת, שביקשה ממנו להימנע מלהגיע הביתה. "זה היה בגלל החשש מהתגובה של הסביבה. היינו נפגשים, פשוט בחוץ, או שהם היו באים לבקר אותי", הוא מספר. "אחרי שסבא שלי נפטר, הגעתי לשבעה, ואחרי השבעה אמא שלי התרככה יותר והיה דיבור על זה שבקרוב אני כן אוכל להגיע הביתה, וכך היה".
איך התנהל השיח ביניכם?
"מצד אחד, היה לי מאוד קשה לדעת שאני לא יכול להגיע הביתה, ומצד שני הבנתי שזה תהליך גם עבורם. ובסך הכול, זה לא שהייתה התכחשות אליי, זה רק היה קושי להתמודד עם השינוי", הוא מספר ומוסיף, "חשוב לי לומר שכשהבנתי שאני הולך על זה, לקחתי בחשבון שכל מי שהיה איתי בקשר עד אז, אם זה משפחה, חברים או אנשים שפגשתי בכל מיני מקומות בדרך, עלול להחליט שהוא לא רוצה להיות בקשר איתי. זה היה מקרה הקיצון שלקחתי בחשבון.
"שאלתי את עצמי אם במקרה כזה שווה לי לעשות את זה, והתשובה שלי הייתה חד-משמעית כן. הבנתי שאני לא מוכן לוותר על האמת הפנימית שלי בעד שום הון שבעולם, ומהמקום הזה שבו אני לוקח בחשבון שאנשים שאני מכיר לא יהיו איתי בקשר יותר, אז באותה מידה גם כל מי שנשאר איתי בקשר היה בשבילי מתנה. מה שכן, בעודי מוותר בפוטנציה על תקשורת עם כל האנשים שאני מכיר, היה לי מאוד חשוב להקיף את עצמי בתמיכה. הלכתי לקבוצת תמיכה וגם לטיפול אישי. זה היה לי מאוד-מאוד חשוב".

גוליגולי
"היה לי חשוב להקיף את עצמי בתמיכה"
(צילום: מישל ללוש)

מתוך חוויות הטיפול האישי והקבוצתי, הבין מטוס את זהותו יותר לעומק, ויחד עם זאת הוא הבין גם את החשיבות של קבלת טיפול מאנשי מקצוע שמסוגלים לקבל את המטופל כפי שהוא. "הטיפול האישי הזה היה ממש קטע בשבילי. לא הצלחתי לקבל המלצה מאף אחד על מטפל או מטפלת ספציפיים, ומה שעשיתי היה לקחת את ספר הטלפונים של מכבי, שאז היה ממש דבר כזה פיזי, ולחפש מטפלים בירושלים. "עשיתי כמה טלפונים, במקרה לא ענו לי והשארתי הודעה לאחת המטפלות. 'קוראים לי גולי, נולדתי נקבה, אני מבקש שתפני אליי בלשון זכר והנושא שאני מעוניין לעסוק בו בטיפול הוא המגדר שלי'. היא חזרה אליי, וקבענו פגישה".
למרות ההסבר המקדים שסיפק גולי בהודעתו המוקלטת, המטפלת לא הצליחה לכבד את מטוס עם לשון הפנייה הנכונה. "כבר בפגישה הראשונה או השנייה היא אמרה לי, 'אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לפנות אליך בזכר', ובעצם בילינו חודשים כשאני מנסה לברר את המגדר שלי ומי אני בעצם, מדבר על עצמי בזכר והיא פונה אליי בנקבה".
אוי.
"מצד אחד, זה מאוד-מאוד עזר לי לברר את המקום שלי בזכות ההתנגדות שפגשתי, ומצד שני זאת הייתה חוויה מאוד-מאוד לא נעימה, כאילו שאני צריך להיות במלחמה במקום שאמור להרגיש לי בטוח. תמיכה לא הייתה שם".
חווית את היחס הזה גם בטיפולים פיזיים?
"בקופת חולים לא הייתה לי בעיה. הגעתי למטפלים עם המלצות וזרמו עם מה שרציתי. כן הייתה לי תקרית אחת בבית חולים שלא הייתה נעימה. שלחו אותי לבדיקת רנטגן והטכנאי התחיל להניח חוסמי הקרינה וללחוץ בכל מיני מקומות. אמרתי לו שאם הוא מחפש אצלי אינסטלציה זכרית אז הוא לא ימצא. הוא שאל למה, ואמרתי, 'כי אני טרנס'. בעודו שואל, 'רגע, אז מה יש לך שם?' הוא שלח את ידו כדי להפשיל לי את המכנסיים. אני לא יודע אם זה היה חלק חיוני מהבדיקה, אבל הוא לא שאל לפני ולא התחשב בתוכן השיחה שניהלנו באותו הרגע".
איך התמודדת עם זה?
"אמרתי לו, 'לא!' והסברתי לו שאם הוא צריך תשובות לשאלות שלו, הוא יכול ללכת לאינטרנט. אני לא זוכר בדיוק איך זה המשיך. הוא פשוט עשה את הצילום וזהו. לא נראה לי שהוא קלט מה הוא עשה".

גוליגולי
"הטכנאי לא קלט מה הוא עשה"
(צילום: רוברט קלמן)

להיות במקום שלא מערער על מי שאתה

כיום מטוס מטפל בעצמו בפסיכותרפיה גופנית ומבין מניסיונו את המשמעות של מה זה להיות המטפל המכיל עבור אדם אחר שנזקק לרגישות ולהכרה במצבו. "אני חושב שחווית הטיפול אצל המטפלת הראשונה הייתה אחד הדברים שגרמו לי לרצות להיות מטפל בעצמי. לקח המון זמן עד שמצאתי את המטפלת שבסוף הרגשתי בטוח איתה, ובשבילי זה משהו נורא-נורא משמעותי להיות במקום שלא מערער על מי שאתה, מקבל אותך כמו שאתה, מאפשר לך לגלות את עצמך ולהתחבר לעצמך באמת".
כשאתה פוגש קולגות, יוצא לך לדבר איתם על מודעות למטופלים טרנסים?
"במסגרת הלימודים שלי יצאתי מהארון מול כולם. בשלב מסוים, הם קיבלו אותי סבבה. לא הייתה התייחסות מיוחדת לעניין הזה, אבל כן הרגשתי שיש הבנה. מבחינתי אני כתובת עבור אנשי מקצוע שנמצאים איתי בקשר, למקרה שהם יתקלו במטופל על הרצף הטרנסי. אני מרגיש שההיכרות איתי הכניסה את זה לתוך השדה שלהם ונתנה להם נקודת מבט שלא הייתה להם לפני כן.
"יצא לי להיתקל בחוסר ידע ובדעות קדומות של אנשי ונשות מקצוע, גם בהקשר של הקהילה הטרנסית וגם בהקשר הכללי של הקהילה הגאה, ויצא לי להגיב לנושא. אני חושב שלקהילה המקצועית יש עוד דרך ללכת. הרצאות וסיפורים אישיים חשובים מאוד בעיניי, כדי ליצור היכרות עם הקהילה. בגלל זה גם חשוב לי להתראיין ולומר, חבר'ה זה קיים, אנחנו אנשים, אנחנו אפילו מטפלים. אני גם לא לבד בזה, יש עוד כמוני, וזה מדהים בעיניי. כשמגיעים לטיפול מתוך כבוד וקבלה, אז כל הידע שאתה מגיע איתו לפני כן לא משנה יותר. משנה רק מה שקורה בפועל בתקשורת בין שני האנשים שבחדר".
המטופלים שלך יודעים שאתה טרנס?
"חלק יודעים כי הם מגיעים ממעגלים שמכירים אותי או מפרסומים שבהם אני מציין שאני טרנס. זה לא משהו שאני מציין מלכתחילה, לא כי יש לי בעיה שידעו, אלא כי אני לא הנושא - הנושא הוא הם. הם באים בשביל עצמם. כמו כל דבר אחר בחיים שלי, אם אני חושב שזה רלוונטי כדי לתמוך במטופל או המטופלת בתהליך שלהם, אז אני משתף, אבל אם זה לא, אז זה הזמן שלהם", הוא אומר.
יש משהו שאתה רוצה לומר לאנשים טרנס שנמצאים בתהליך הזה של למידה עצמית וטרנזישן?
"קודם כל, אני רוצה לומר שאפשר ומומלץ לשהות עם המחשבות והתהיות שיש לנו בראש. חשוב מאוד גם לדאוג לסביבה תומכת: משפחה, חברים, קבוצות טיפוליות ועזרה מקצועית. לחפש את המקומות שנותנים את הלגיטימציה לחקור את עצמך בקצב שלך. אין משהו אחד שנכון עבור כולם, רק למצוא את הדבר שנכון עבורך. אפשר גם להתחרט, העיקר לא לפחד לבדוק".