מחשבות על שנאה עצמיתמחשבות על שנאה עצמית
מחשבות על שנאה עצמית
(צילום: Shutterstock)

אצהיר קבל עם ועדה - אני לא חובב גדול של עולם הדייטים, אבל כשמשטרת ישראל (שלא לומר, משטרת גבעתיים) החליטה להתערב לי בדייט - הפכתי לשונא גדול עם קבלות.
הכל התחיל כאשר לי ול-ג' היה מאטץ' בטינדר. השיחות הראשונות היו מצחיקות (איכשהו, כולם הופכים לכותבי "ארץ נהדרת" כשהם מדברים בהתכתבות), ולמרות שמבחינה ויזואלית לא היה מדובר בבראד פיט או במי שלא יהיה שנחשב לחתיך התורן של 2020, התחושה שיש כאן משהו עם פוטנציאל הדהדה ואף נטעה בי אופטימיות.
ואז נפגשנו מחוץ למחשב.
הוא ישב על הספסל מחוץ לביתי כשהוא כפוף, כנוע ומפוחד מהעולם. כשהלכתי לקראתו ידעתי שאני עושה טעות. רציתי הביתה. הרגשתי כאילו שהוריי שולחים אותי לטירונות במחנה 80 ונפרדים ממני לנצח, ולא משנה כמה דמעות יזלגו על פניי - אני כעת רכוש צה"ל.

המופע של אלון

אמרתי לו "היי" והוא לחש "היי" מבויש. הכל היה רשמי. אני שונא רשמי. הרי דיברנו מספיק שעות בשביל להתנהג כאילו שכבר נפגשנו בעבר וכאילו שאנחנו מכירים עוד מהצבא, אז למה הרשמיות הזאת, לעזאזל? הכל תמיד מוזר ומלא שתיקות וכולם צריכים להרגיש נבוכים. אז עשיתי את מה שאני יודע לעשות הכי טוב, והעליתי את המופע של אלון.
דיברתי ודיברתי והצחקתי ושימחתי וחפרתי וסיפרתי את כל סיפור חיי. לא כי אני מרכז העולם, אלא בעיקר כי ג' שקע יותר ויותר בתוך התהום הלא ברורה של עצמו. פה מילה, שם נהמה, ואז עוד טיול לאורך השדרה ובחזרה. מתי זה ייגמר? חשבתי לעצמי, האם גם הוא סובל כמוני? האם גם הוא לא רוצה להיות כאן? שיגיד משהו!
לא ברור לי כיצד החזקנו ארבע שעות, או יותר נכון - כיצד החזקתי הופעה שלמה על כתפיי (אם הייתי מוכר כרטיסים, אולי לפחות הייתי יוצא נשכר מהאירוע), אבל בשלב מסוים ג' ליווה אותי הביתה. בראשי כבר תכננתי להיכנס לי בכיף לפיג'מה ולנטפליקס, עד שהוא שאל אם הוא יכול לנשק אותי.
תבינו, יותר משיש לי עמוד שדרה, אני בעיקר בחור מנומס. וכך יצא שבמקום לסיים את הדייט השיחתי ולהיעלם לבועתי המוגנת, עברנו לדייט היותר מעשי. ומכיוון שעם כל הכבוד, ביתי הוא מבצרי, המקום הבטוח שלי וזה ששמור לדייטים שאני רוצה להציג לא רק למשפחתי, לא זרמתי עם להזמין את ג' למעלה כי ידעתי שאתחרט על כך.
המשפט ההוא שאומרים על חרמנים שלא חושבים? אז יש לו סיבה, והסיום שלו לנצח מסתיים עם סוף רע. זאת הסיבה שבמקום לעלות אליי הלוקיישן שנבחר הוא רחובות גבעתיים. אומנם לא בפומבי, אבל השעה הייתה חצות והיה חשוך בחוץ, אז חיו ותנו לחיות.

השעה הייתה מאוחרת, אז חיו ותנו לחיותהשעה הייתה מאוחרת, אז חיו ותנו לחיות
השעה הייתה מאוחרת, אז חיו ותנו לחיות
(קרדיט: Shutterstock)

בעודנו בודקים זה את שקדיו של השני, לפתע שמענו קולות. כאלה מהסוג המשטרתי. מהר צצנו מהכוך שהתחבאנו בו, בזמן שהשוטרים האירו את פנינו בפנס עוצמתי וסנוורו אותנו לחלוטין. הם אמרו לנו לעצור ושאלו מה אנחנו עושים כאן.
"סתם, מסתובבים", אמרתי.
"מה זה סתם?" שאל השוטר בלעג קל. ג' שתק כמובן.
"מסתובבים...", המשכתי לחזור על עצמי בתקווה שיהיה אפשר להחזיר את הזמן לאחור.
"מה זה מסתובבים?!" שאל השוטר כאילו שהוא מנסה לחפש סיבה להבעיר משהו שלא קיים. "מה אתם עושים כאן?!"
חשוב לציין שה"כאן" המדובר היה 70 מטר מהבית שלי, צמוד לפארק קטן וספסל. לא בדיוק המקום הלא-אידיאלי להיות בו.
"אנחנו בדייט", הצהרתי אל תוך הפנס את מה שלא רציתי שהעולם ידע, בטח שלא השוטרים שהזכירו לי כל אדם ששנא אותי על מי שאני.
"אתם בדייט?!" התפחלץ השוטר, תוהה מזועזע כיצד ייתכן ששני גברים ב-2020 נפגשים כדי להכיר האחד את השני.
הוא דרש תעודות זהות. לא היה עליי אף מסמך מזהה וכבר הייתי מוכן להושיט את ידיי לאזיקים הדמיוניים שהופנו אליי, אך למזלי ג' נזכר לחזור לחיים והגיש את שלו. השוטר קרא בקשר לחברו מהתחנה, ולאחר שהוא ביצע את הבדיקה (לא הבנתי מה הוא תכנן לגלות), שוחררנו שנינו לדרכנו, בעוד השוטר ושני מלוויו הלכו מהמקום.
חזרתי הביתה ורציתי למות. הרגשתי בושה. ועל מה? כי נתפסתי על חם בתשוקותיי? או אולי כי נתפסתי עם מישהו שלא תואם את ציפיותיי? האם הייתי מרגיש אחרת אם שותפי לפשע היה הדבר הבא בעולם הדוגמנות? האם כל מה שקרה היה תירוץ מספק בשביל להכריז שלדייט הזה לא יהיה עתיד?
ימים ספורים לאחר האירוע פגשתי מכרים שאמרו לי שחוויתי פשע שנאה ושהייתי צריך להתלונן. הבנתי שהשוטרים סיירו כדי לחפש אחר מסוממים וסוחריהם, ואכן היה אפשר לראות מיד שלא ענינו על הקטגוריה הזאת. ועם זאת, לא השתכנעתי שהם שנאו אותי. הרגשתי שהשנאה באה ממני, על מי שאני, על מה שאני מחפש ועל איך שאני נתפס בעולם.