דורון ביליהדורון ביליה
דורין ביליה
(צילום: דניאל שטרית)

דורין ביליה (36) מאופקים העבירה ילדות שלמה בתחושה שהיא לא בדיוק מה שציפו ממנה להיות. "אני לא יודעת אם היה רגע מכריע של 'וואו, אני טרנסית'. כל הסביבה ראתה מה הולך, כולם ראו שאני מאוד נשית, אבל ניסו להסתיר את זה איכשהו. אפילו קראו לי בבית הספר 'קוקסי'", היא נזכרת. "תמיד ידעתי שאני לא בן קלאסי. ידעתי שאני לא נכנסת למשבצת של מה שהחברה מכנה 'גבר' או למה שהחברה מכנה 'אישה', אבל אני יותר נכנסת לצד הנשי, הרבה יותר מתחברת אליו".
עוד בנושא:
כשהייתה בת 13 נתקלה באדם בלתי צפוי, שפתח לה את הדלת אל הקהילה הגאה. "השכנה שלי מלמטה היא בעצם בת הרב, והיא פשוט שאלה אותי יום אחד, 'אתה הומו?' וגרמה לי לחשוב שאולי כן. ידעתי שאני בן לפי ההגדרה החברתית, וידעתי שאני נמשכת לבנים, אז חשבתי שאני בן הומו. בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה טרנסית. ידעתי על דנה אינטרנשיונל אבל זה היה נראה כמו חלום לא מושג".
בתו של הרב הייתה גם זאת שחשפה את ביליה הצעירה לסצנת חיי הלילה הגאה בבאר שבע, והפנתה אותה אל בית האגודה למען הלט"ב שהיה אז בעיר. בבית האגודה נתקלה ביליה בפעם הראשונה בגיליון של המגזין הלהט"בי "הזמן הוורוד", שפתח בפניה עולם חדש ומופלא שהיא לא הייתה מודעת לקיומו.
"'הזמן הוורוד' גילה לי שיש דבר כזה גילה גולדשטיין, לא רק דנה אינטרנשיונל. שיש עוד דברים כאלה! בזמנו התייחסו אלינו כאל 'דברים', לא נשים ולא גברים. אפילו בקהילה הגאה זה היה מוקצה. אני זוכרת שכתבו שגילה הופיעה באיזה מקום וחשפה שדיים ו'אוי אוי אוי'. הייתה גישה כזו שטרנסיות משחירות אותנו בפני הסטרייטים, והמרדנית שבי לא יכלה לראות את זה ולשתוק, אז החלטתי שדווקא כזאת אני רוצה להיות! דווקא כמו גילה גולדשטיין, ודווקא להיות מי שמזעזעת את הסטרייטים", היא אומרת וצוחקת.
ואז הבנת שאת טרנסית?
"עדיין לא ממש הבנתי, אבל התחיל מסע גישוש כזה שבו אני מנסה קצת לעזוב את השורשים ואת העיר שבה גדלתי. קצת לראות את הארץ".

דנה אינטרנשיונלדנה אינטרנשיונל
"ידעתי על דנה אינטרנשיונל אבל זה היה נראה כמו חלום לא מושג"
(צילום: זיו קורן)

"גם מי שלא התלהבה מניתוחים, הבינה שזה חלק מתהליך ההיטמעות"

כשהייתה בת 13, יצאה מהארון בפני הוריה. "המשפחה בחרה להתכחש לזה, וחצי שנה אחרי שיצאתי מהארון הרגשתי שהכול מתלהט ולא נעים לי. לא בבית, לא בחברה, לא בלימודים".
המצוקה סביב המצב באופקים הובילה את ביליה לחפש מוצא במקום אחר, והדרך אל תעשיית המין הישראלית הייתה קצרה. "יום אחד ראיתי בעיתון מודעה של 'דרושים נערים' בחיפה, כולל מגורים. הלכתי ושיקרתי לבעל הדירה שאני בת 18. עכשיו, הוא ידע שאני בת 14, פשוט היה נוח לו שיעבוד אצלו נער ויכניס לו כסף".
"התחלתי לעבוד, וזה העניק לי סוג של חופש. זה העניק לי כסף ואת היכולת להיות קרובה לאנשים גייז", היא מספרת על היתרונות היחסיים, כפי שראתה אותם אז. "הבעלים של הדירה הדיסקרטית בחיפה היה כזה ש'בחן את הסחורה', ולא פעם אחת" היא אומרת בתסכול. "באיזשהו שלב, התקשר בחור שיש לו דירה בתל-אביב, ומפה לשם, הוא הציע לי לבוא לגור ולעבוד אצלו".

דורון ביליהדורון ביליה
דורין ביליה. "חצי שנה אחרי היציאה מהארון הכול התלהט"
(צילום: מאי משה)

במקביל לעבודה בדירה הדיסקרטית בתל-אביב, התחילה ביליה להופיע בתור אמנית דראג במועדון הצ'אפס בשוק הכרמל. "הייתי נוסעת לצ'אפס עוד כשגרתי באופקים, אבל דרך ההופעות והעבודה במועדון התחיל ליפול לי האסימון לגבי מי אני, באיזה בגדים אני מרגישה נוח, באיזו מהות אני מרגישה נוח. משם נסללה הדרך למימוש העצמי שלי", היא אומרת.
לדבריה, הניתוחים באותה תקופה היו נגישים יחסית ולא כללו ועדה משפילה. "באותם ימים לא הייתה איזו ועדה שצריך להצדיק את עצמך בפניה. כן היינו צריכות לחסוך, לקרוע את עצמנו, לשלם על ניתוח חזה, לשלם לניתוח אף. כמה פגישות עם רופאים ולקבל אישור לעבור ניתוחים. זה היה להיט!", היא מספרת בהתלהבות. "בזמנו גם הייתה תחושה שהכרחי לטרנסיות להיטמע בחברה, כי היו המון-המון התנכלויות ברחוב. היה מאוד מאוד קשה לחיות. אני חושבת שגם מי שלא התלהבה מהרעיון של לעשות ניתוחים, הבינה שזה חלק מההיטמעות בחברה".

"לא היה יום אחד שבו הייתי סחית"

באותה תקופה חיה ביליה בסוג של "בין לבין" בנראות המגדרית, לוק אחד ביום ולוק אחר בלילה. היא גם התחילה להיכנס עמוק יותר אל סצנת המסיבות התל-אביבית הגאה. "באותה תקופה היה לי בן זוג, עברנו לגור יחד ועזבתי את הדירה הדיסקרטית. כן עבדתי בגן החשמל, וזו תקופה שהייתה לי מאוד קשה. בלי המשפחה, בלי הסביבה שהכרתי, נתק כל כך מוחלט כמו תהום שנפערה בתוכי. אז מצד אחד, סוף-סוף חייתי בנוח בעיר שלי והייתי אני, ומצד שני, איבדתי חלק מהותי ממי שכנראה הייתי עד אתמול. זה היה מאוד קשה, וזו גם התקופה שהובילה אותי לשימוש בסמים".
אנחנו מדברות על גיל 16 בערך?
"כן. אז התחלתי במסיבות, אקסטזי וטריפים. אני לא זוכרת בסדר כרונולוגי את הזמנים, כי הייתי כל כך מסטולית באותה תקופה. אני לא חושבת שהיה יום אחד שבו הייתי סחית", היא אומרת בצער. "כשהתחלתי לקחת הורמונים והתחילו לצמוח לי שדיים, בן הזוג שלי לא אהב את זה, ונפרדנו. הייתי צריכה לחזור לדרום ובעצם לחזור עם התהליך אחורה".
עם כל הגעגועים אל הבית והמשפחה, ביליה מספרת כי החזרה לאופקים הוכיחה את עצמה כפתח להשפלה ואכזבה. "אני זוכרת שבן הזוג של אחותי באותם ימים אמר לי, 'בואי, אני אספר אותך מדורג', והוא פשוט לקח מכונה והעביר לי על כל השיער. זה היה סיוט! זאת הייתה תקופה מאוד קצרה ולבסוף חזרתי למרכז. פשוט חסכתי כסף, עבדתי. זה לא עשה לי טוב לעבוד בזנות, אבל זה המקום היחיד שסיפק לי פרנסה. לא אהבתי מעולם את הרעיון שגברים זרים יגעו בי בתמורה לכסף" היא מודה.

דורון ביליהדורון ביליה
"זה לא עשה לי טוב לעבוד בזנות, אבל זה המקום היחיד שסיפק לי פרנסה"
(צילום: Sharon Shahanny El Asri)

"אני חושבת ששם גם ממש החלו ניצני ההתמכרות", היא מוסיפה. "ההתמכרות התחילה מהתמכרות לכסף, אבל בגלל שהייתי צריכה לפרוק את החוויות שעברתי כי הן לא היו נעימות לי, הגיע גם השימוש בסמים. זה התחיל עם שימוש בסופי שבוע, ומהר מאוד זה עבר לקוקאין, הרואין וסמים יותר קשים.
"בתקופה הזו אני כבר עושה לגמרי את הדברים שאני צריכה כדי לחיות כאישה. עושה הגדלת חזה והכל, ממשיכה לחיות בתל-אביב, אבל זה הגיע למצב שכבר לא הצלחתי יותר להחזיק את החיים שלי בעקבות השימוש בסמים. זה הפך להיות כפייתי וזה התחיל לנהל אותי – מרגע שקמתי בבוקר היה עליי לחשוב על איך אני משיגה כסף כדי לברוח מהמציאות הזאת בכל דרך אפשרית".
מה לגבי חברות טרנסיות אחרות?
"היו טרנסיות אחרות והייתה תופעת התמכרות בקרב הקהילה הטרנסית. כל הטרנסיות כמעט היו מכורות, חוץ מנדירות כאלה שלא. היו לנו חיים מאוד קשים. טרנסיות בשנים ההן חוו קשיים, וזנות הייתה הכרח, לא בחירה. גם היום אני לא מצליחה למצוא תעסוקה הוגנת", היא אומרת בתסכול.
למה את מתכוונת?
"אני הולכת לראיונות והרבה פעמים אני יודעת שאני נפסלת על זה שאני טרנסית, וזה כל כך מגוחך. אף אחד מעולם לא שופט אותנו על היכולות שלנו, על מה שאנחנו יכולות להעניק, רק על זה שאנחנו טרנסיות".
אז לא עבדת בכלל בעבודות נורמטיביות?
"את העבודה הראשונה בחיים שלי, לפני שמונה שנים, השגתי רק מאחר ולסבתא שלי היה אירוע מוחי וקיבלו אותי לחברה כדי להיות המטפלת הסיעודית שלה. במקביל, התנדבתי במרפאה וטרינרית בבאר שבע, ודרך ההתנדבות עשיתי סטאז' ולמדתי את כל מה שצריך כדי להיות עוזרת וטרינרית.
"עד אז ניסיתי להשיג עבודות ותמיד נשללתי. לא בהכרח באו ואמרו לי בפנים שזה בגלל שאני טרנסית, אבל הייתה פעם אחת שניגשתי לסופרמרקט באופקים לריאיון עבודה, והיה שם מנהל שערך איתי את הריאיון ופסל אותי. מה שנקרא 'אם נצטרך, נתקשר אלייך'. אחרי זה דיברתי עם חברה שהיא קופאית במקום, והיא אמרה לי שהפסילה הגיעה ממניע טרנספובי. שיש הרבה לקוחות חרדים בעסק והוא לא יודע איך הם יגיבו אם הם יחשפו לקופאית כמוני".
לדבריה של ביליה, חוסר המעש הוא הגורם הראשי לחזרה לשימוש בסמים. "בתקופות שעבדתי לא השתמשתי לתקופה ארוכה. בלי לעבור איזו גמילה מיוחדת או ללכת ל-NA. זה פשוט קרה, כי ככל שהשעות שלי היו מלאות בעבודה, תעסוקה, חיי חברה ובדברים חיוביים, הצורך שלי בסמים פחת. אבל לצערי, לא היו לי כלים, והיה קל ליפול חזרה לאותו מקום. אז נפלתי שוב פעם, עד שלפני משהו כמו חודש, הגעתי לאשפוזית מדהימה בשם 'לצידך' ביהוד".
בליה מודה שריצתה עונש מאסר לתקופה בנווה תירצה, שם גם ניסתה להשתקם מההתמכרות. "נכנסתי לאגף טיפולי, ואחרי שיצאתי מהכלא הגעתי למרכז יום והצלחתי להחזיק מעמד נקייה, אבל מהר מאוד הגעתי למצב שאני לא מוצאת עבודה. הולכת לראיונות, עושה כל מה שצריך, אבל כלום לא מסתדר. אז את יושבת בבית בחוסר מעש. זה סוג של להיות בסגר גם בלי סגר.

דורון ביליהדורון ביליה
דורין ביליה. זנות הייתה הכרח, לא בחירה
(צילום: דניאל שטרית)

"הרבה פעמים אני מרגישה שכטרנסית בפריפריה, יש איזו הסללה למקומות האלה. אין תעסוקה לאנשים כמוני פה. זה כאילו שאומרים לך, 'תחיי מקצבת ביטוח לאומי, תחיי על המינימום האפשרי וסה טו, זה המצב'. אני גם נעזרת בארגון 'ג'וינט ישראל' באופקים, במציאת עבודה. הם שולחים אותי לראיונות עבודה וכלום, זה פשוט לא קורה. תמיד יש תנאי סף, כמו מבחנים שמתייחסים לעבר והם הרבה פעמים מכשילים.
"אנחנו צריכים לזכור שלא מדובר רק בעבודה, ושזה נוגע בכל רבדי החיים האפשריים. בתעסוקה, בזוגיות, בכל תחום אפשרי בחיים. וואו, אני כבר משהו כמו 10 שנים לא עובדת בזנות, וכל פעם יושבת לי המחשבה הזאת בראש של 'וואלה, אולי לחזור למקום הזה' כי אין דרך איך לשרוד, ולפעמים הסיטואציה הזאת כל כך מייאשת. לפעמים אני יוצאת מבית עסק מראיון עבודה כל כך מבואסת ואומרת, פאק, אם הם רק היו נותנים לי צ'אנס כדי להבין מי אני ומה אני כעובדת.

לא סיפור עם נצנצים

"בסוף, לא מדובר פה באיזה סיפור פלא שבו בסוף הסיפור יש טרנסית ששוקמה מסמים, ונצנצים ופיות וסוסי חד-קרן. זה לא המצב", אומרת ביליה בחיוך. "אבל המצב הוא שלא משנה כמה טרנסיות יעברו שיקום וגמילות מסמים, הן תוכלנה להצליח רק בתנאי שייתנו לנו צ'אנס להשתלב בחברה באופן שיאפשר לנו לא רק לחיות, אלא גם לתרום לחברה בחזרה. לא להיות נטל בתוך הבית עם קצבת ביטוח לאומי, אלא לעבוד ולהשתלב באמת".
"אני מדברת עם חברות טרנסיות שלי, חברות טובות-טובות שנמצאות בזנות, וכואב לי", היא אומרת בקול שבור. "מי שרוצה לעבוד בזה, אין בעיה, אבל מי שלא רוצה לעבוד בזנות מתקשה למצוא את הדרך החוצה. אני למדתי בקורס למנטוריות באוניברסיטת תל-אביב, אז אני עוזרת להן עם קורות החיים ומפנה אותן, אבל בתכלס, איך הן אמורות לצאת מהזנות אם אין תשתית לקבל את מי שעבדו בזנות? זה אמור להיות הכי מובן מאליו - שאנשים יתייחסו האחד לשני כמו בני אדם, אבל זה לא מובן מאליו".
במה היית רוצה לעבוד?
"מה אני רוצה להיות? ביולוגית ימית ששוחה עם לוויתנים, אבל כרגע זה לא יקרה. אולי בעתיד. כרגע אני רק מחפשת להתפרנס כדי שיהיה לי למה להרים את הראש מהכרית בבוקר, ולהגיד, 'יש לי בשביל מה, קמתי לעוד יום שיש בו בשביל מה'", היא אומרת בדמעות.
יש משהו שהיית רוצה להגיד לנשים טרנסיות שקוראות אותך?
"הייתי רוצה לומר לנשים טרנסיות שנמצאות במחלת ההתמכרות, שאם יש בנות ששוקלות לעבור תהליך גמילה, אז בחודש הקרוב אני ב'לצידך', והרבה יותר קל לעבור את התהליך הזה עם עוד אישה טרנסית, אז בואו".
פרטים על אישפוזית "לצידך" אפשר למצוא כאן
רוצים להציע עבודה לאנשים על הקשת הטרנסית? בקבוצת התעסוקה הטרנסית בפייסבוק רק מחכים ומחכות לכם!