"מי בא לפּרייד בירושלים ב-5 ביוני?", שאל אחד מחברי קבוצת וואטסאפ של צעירים הומואים ולסביות מרחבי הארץ לקראת סוף מאי. רק מעטים שיתפו שהם עתידים להגיע. אחדים הגיבו ב"מה יש לעשות בפרייד בירושלים?", או: "להסתכן שיִירו בי גם בגלל שאני יהודי וגם בגלל שאני גיי?". בתגובה ניסו אחרים, כנראה בחוסר הצלחה, לשכנע שהמצעד בירושלים הוא החשוב שבמצעדים, ולהסביר שכבר עשור לא נרשם בו אירוע אלימות.
במקרה אחר, בערב חגיגת גמר הארוויזיון שערכתי בביתי, הסבירה חברה לסבית דתייה לשעבר לחברה אחרת שהיא מוכנה ללכת למצעד בתל אביב, אבל את דעתה על המצעד בירושלים אנחנו כבר יודעים: אליו היא לא מוכנה ללכת, בהיותו מפר לדעתה את הגבול, שהיא עודנה מעריכה, בין הקודש הירושלמי לחול התל אביבי.
בשלוש שנים האחרונות, במסגרת לימודיי לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שוחחתי עם עשרות להט"בים ירושלמים בהווה ובעבר וערכתי תצפיות במרחבים להט"ביים בירושלים, במטרה לרדת לעומקה של התרבות הלהט"בית והקווירית בעיר. מצאתי שלרבים מהם פרספקטיבות מגוונות וחוויות שונות בעיר, אך מכולן אפשר ללמוד על הדינמיקה המורכבת בין הסובייקט הלהט"בי לבין ירושלים, עיר המאופיינת בתמרון בין נראוּת לבין הסתרה.
בדימוי התרבותי הלהט"בי, חיי העיר, ובייחוד עיר קוסמופוליטית ואזורים מטרופוליטניים, מתוארים כאוטופיים ואידיאליים ביחס לפריפריה. אולם האופי הדתי-לאומי של חלקים ניכרים מהאוכלוסייה הירושלמית יוצר עבור להט"בים פרקטיקות ייחודיות של שימוש במרחבי העיר. ירושלים מתוארת כעיר לאום סגורה, קנאית, דתית והומופובית, אשר מייצרת תחושת ניכור, הדרה ועוינות כלפי חברי הקהילה הלהט"בית ומגבילה את תנועתם לאזורים מסוימים בה, ולמרכז העיר באופן ספציפי.
נוכחות להט"בית במרחב הציבורי נתפשת כאסטרטגיה פרפורמטיבית ופוליטית של התנגדות המובילה לניכוס של המרחב ההטרוסקסואלי, הרחבת גבולות וערעור ההגמוניה המינית. מנגד, המרחב העירוני מייצר גבולות בין הפרטי לציבורי ומגדיר מרחבים שבהם התנהגויות של זהות מינית "אחרת" נסבלות. כך, המרחב הציבורי הופך למרחב שמתקיים בו משא ומתן מתמיד בין האוכלוסייה הלהט"בית לבין ההגמוניה ההטרוסקסואלית, המדכאת והמדירה.
במסגרת המשא ומתן עם העיר, מכונן המצעד מרחב להט"בי זמני, שתכליתו לסמל ולדמיין אפשרות להמשך קיום להט"בי עתידי בעיר כמו ירושלים
מצעדי הגאווה בירושלים, בניגוד לתל אביב, עשויים להיחוות כאירועים שאינם שייכים לעיר – הנראוּת שלהם מוגבלת, והם מתוחמים במקום ובזמן בתוך הגבולות והמגבלות שמייצרת העיר. בועה בזמן ובמקום. המצעד מתקיים אחת לשנה למשך מספר שעות, במרחב מתוחם ונוח באופן יחסי מבחינת אופי האוכלוסייה, והשפעתו על המשך התפקוד העירוני "מתקבלת על הדעת". כך, במסגרת המשא ומתן עם העיר, מכונן המצעד מרחב להט"בי זמני, שתכליתו לסמל ולדמיין אפשרות להמשך קיום להט"בי עתידי בעיר.
בחיבור זה אני מציע להסתכל על אירועי חודש הגאווה בירושלים כיוצאים מן הכלל העשויים להעיד על הכלל. יחד עם פרספקטיבה ממושכת על התרבות הלהט"בית בירושלים, ובאמצעות עבודת שדה מתוחמת בזמן ועיבוד מורחב של יומן שדה, אשר נערכה ביוני 2025 – אבקש להוסיף נקודת מבט, אולי מוכרת פחות לקהלים מסוימים שייקלעו לקריאת הטקסט הזה, על התרבות הלהט"בית והקווירית בירושלים.
מסטונוול ועד חומות האבן של ירושלים: גלגולו של מצעד הגאווה
חודש הגאווה מצוין מדי שנה במהלך חודש יוני במדינות שונות בעולם, ובמסגרתו נערכים מצעדי הגאווה ברחבי העולם ובישראל. רבים מהצועדים, בעודם מיוזעים ומברכים על כל משב רוח קל, תוהים ומתלוננים על בחירת אחד החודשים החמים בשנה כמועד לקיום המצעד. ובכן, מאחורי הבחירה במועד זה עומד אירוע דגל בתרבות הלהט"בית שאירע לפני 56 שנים.
מצעדי הגאווה החלו בתגובה לנקודת מפנה בתולדות המאבק לזכויות להט"ב, הלוא היא מהומות סטונוול (Stonewall riots) שפרצו בשכונת גריניץ' וילג' בדרום-מערב מנהטן, ניו יורק. ב-28 ביוני 1969 פשטו גורמי אכיפה עירוניים על בר להט"בי בשם פונדק סטונוול (Stonewall Inn), ככל הנראה אך ורק בשל התכנסות של הומוסקסואלים וטרנס במקום. בניגוד לפשיטות קודמות, בפעם הזאת החליטו לקוחות הבר להתנגד להתעמרות החוזרת ונשנית של המשטרה ולהתעמת עמה באלימות.
התקוממות זו הייתה הפעם הראשונה שבה להט"בים התנגדו להתעמרות השלטונית ולאפליה על רקע זהות מינית או מגדרית, והיא הובילה למאבק מאורגן ומתמשך. אירועים אלו הפכו לסמל עבור הקהילה הגאה והניעו את מצעדי הגאווה הראשונים שנה לאחר מכן, ביוני 1970, בערים שונות בארצות-הברית ובהמשך גם במדינות נוספות.
בירושלים התקיים המצעד הראשון ב-2002 ביוזמת הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות – ארגון להט"בי שפועל בעיר כמרכז קהילתי וכמרחב בטוח עבור הקהילה הגאה. באספה לקראתו אמר מנכ"ל הבית הפתוח דאז חגי אלעד: "אנחנו רוצים לערוך מצעד לא בועתי, אלא מצעד רלוונטי, לא מצעד פרובוקטיבי. מצעד פתוח, מזמין, עם משפחות וחברים, עם מקום לכל מי שמאמין שיש עתיד לירושלים".
כבר מהשנה הראשונה סירבה עיריית ירושלים להעניק תמיכה תקציבית למצעד, מה שגרר עתירות לבג"ץ מצד הבית הפתוח נגד העירייה והמשטרה. מראשיתו, נתפש המצעד כביטוי זר הנוגד את אופייה השמרני של העיר – מחאה פרובוקטיבית שמגיעה מערים פרוגרסיביות כמו תל אביב. אך הבית הפתוח ביקש לבססו כאירוע שצמח מתוך החברה הירושלמית עצמה, כמענה לצורך חברתי ממשי.
ההתנגדות למצעד הייתה חריפה ורחבת היקף, במיוחד בקרב הציבורים הדתיים בעיר – הציבור החרדי ומנהיגים מקהילות נוצריות ומוסלמיות. ראש העיר אורי לופוליאנסקי אף התבטא בחריפות נגד המצעד ב-2005 והצהיר: "לעלות להר הבית עם ראש של חזיר ולעשות את מצעד הגאווה זו אותה התססה". חברי כנסת צוּטטו: "אם לאדם יש בעיה נפשית או סטייה כלשהי, זה לא אומר שהוא צריך להתגאות בה"; "מצעד הזוהמה צועד בחוצות בירת העם היהודי, וכל מי שנפש יהודית בקרבו ראוי שיבכה. [...] באה קבוצת אנשים ומטרידה את עם ישראל במצעדי זימה".
באותה שנה התרחש פיגוע הדקירה הראשון במצעד הגאווה בירושלים. ישי שליסל, בחור חרדי משולהב ומוסת מביתר עילית, התפרץ לעבר המשתתפים ודקר שלושה מהם. המחאות האלימות והעתירות לבתי המשפט נגד המצעד התמידו גם בשנים הבאות, ובכל זאת בג"ץ אִפשר את קיומו. ב-2015, לאחר תקופה שבה האלימות פחתה, התרחש פיגוע מזעזע נוסף: כחודש לאחר ששוחרר מהכלא, דקר שליסל שוב – והפעם גם רצח – את הנערה שירה בנקי בת ה-15, ופצע חמישה נוספים. המצעד שנערך בשנה העוקבת הוקדש לזכרה של שירה והפך למצעד הגאווה הגדול ביותר שידעו רחובות העיר, בהשתתפות חסרת תקדים אף של מי שאינם נמנים עם הקהילה.
דגל צבעי הקשת אינו רק ביטוי של כוח ומאבק, אלא מסמל עבור המתבונן הלהט"בי, ולוּ במבט רגעי, שיש לו מקום גם בעיר כמו ירושלים
המצעד של 2025 צעד בירושלים בפעם ה-23 ובסימן עשור לרצח. עשור שבמהלכו הקריאות לאלימות נגד משתתפי המצעדים לא פסקו, דגלי גאווה נתלשו מבתים פרטיים ברחבי העיר או נשרפו בהפגנתיות בידי נערים בכיכר ציון ובפארקים עירוניים, ולהט"בים הותקפו באלימות באזור התחנה המרכזית.
דגל הגאווה ברחובות ירושלים
כשלושה שבועות לפני חודש הגאווה והמצעד, החל הבית הפתוח במבצע למכירת דגלי גאווה לחלוקה בנקודות איסוף שונות בעיר – מרכז העיר, קטמון, קריית יובל, רחביה ובית הכרם. דגל צבעי הקשת אינו רק ביטוי של כוח ומאבק, אלא מסמל עבור המתבונן הלהט"בי, ולוּ במבט רגעי, שיש לו מקום גם בעיר כמו ירושלים. בלי מחשבה מרובה, הזמנתי אותו במחיר סמלי, אחרי מספר שנים שבהן לא נתלה במרפסת דירתי בירושלים (כנראה בעיקר מעצלנות).
בסוף יום עבודה אחד בתחילת יוני, מיד לאחר חג השבועות, הלכתי לאסוף את הדגל מבית הקפה, נקודת האיסוף שבחרתי ברחביה בקרבת מכון ירושלים. ניגשתי בנימוס רב לבעל המקום ואמרתי: "שלום, מה נשמע? הזמנתי דגל" – כשאני מסיים בטון מלווה בספק סימן שאלה מתוח, בלי לציין איזה דגל בדיוק הזמנתי, ואחרי רגע משלים בחצי רמז: "מהבית הפתוח".
בעל המקום ענה מיד: "בטח", וביקש לראות קבלה. משלא היה לו ברור מהו התהליך הכרוך במסירת הדגל, הוא אמר: "אני לא כל כך עושה את זה". לא הייתי בטוח שהבנתי למה הוא התכוון, אבל בתגובה מלמלתי לעצמי בלחש: "אני הראשון שהזמין?". הרהרתי במוחי אם ייתכן שאני גם היחיד.
מתהלך עם דגל גאווה ארוז בשקית צלופן שקופה במורד רחוב עזה, לא יכולתי שלא להיות מודע למעשיי. חשבתי לעצמי – כהדהוד לקולות רבים ששמעתי בשנתיים הקודמות – אם זו טעות ללכת כך בציבור. התלבטתי אם מוטב להכניס את הדגל לתיק, נאבק שלא להיכנע לנוחות. לאורך הרחוב התנוססו דגלי ישראל שנתלו לכבוד יום העצמאות ולצידם דגלים עם סמל העיר, שנותרו ממצעד הדגלים לציון יום ירושלים.
למה בעיר הבירה של ישראל צובעים דגלי הגאווה את הרחובות למספר שעות בלבד ובאזור תחום כל כך, בעוד שבערים אחרות הם מתנוססים לאורך החודש כולו, בגאווה אמיתית. שאלה שלכאורה יש לה תשובה פשוטה בקונטקסט המקומי, אבל עתידה להישאל שוב ושוב, שנה אחר שנה
כבכל בוקר של מצעד הגאווה, ובהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים משנת 2005, גם השנה הערכתי שבחלק מהתרנים, לפחות ברחובות קרן היסוד וקינג ג'ורג', ייתלו מספר דגלי גאווה סמליים. אלו יורדו ודאי בסוף היום כשתיאלם המולת הצועדים – כאילו שעם שקיעת החמה שוקעת גם הגאווה, ועם החושך חוזרת הבּוּשה לעיר.
כך, בכל שנה מחדש, בעלי הכוח והדעה בעיצוב המרחב העירוני יכתיבו בפעולה פשוטה וסמלית זו את מקומו ואת גבולותיו של הציבור הלהט"בי בירושלים. זו מחשבה שמיד מעוררת תרעומת: למה בעיר הבירה של ישראל צובעים דגלי הגאווה את הרחובות למספר שעות בלבד ובאזור תחום כל כך, בעוד שבערים אחרות הם מתנוססים לאורך החודש כולו, בגאווה אמיתית. שאלה שלכאורה יש לה תשובה פשוטה בקונטקסט המקומי, אבל עתידה להישאל שוב ושוב, שנה אחר שנה.
לקראת ההגעה לביתי, עברתי ליד תחנת אוטובוס וזכיתי למבט לא ברור של בחורה צעירה בחצאית שהמתינה במקום. תהיתי אם הִבחינה בדגל הארוז, שצבעיו הזועקים מבעד לניילון לא מותירים מקום רב לדמיון, או שמא רק הביטה בשערי הפרוע שהתבדר ברוח בירידה לעבר עמק המצלבה.
בעודי מביט על הבניין ומדמיין את המקום שבו אתלה את הדגל, שמתי לב שדגל גאווה שהתנופף מדירה אחרת במשך תקופה ארוכה כבר לא שם, אף על פי שדייריה לא התחלפו כבר כמה שנים. כשפתחתי את האריזה בבית, גיליתי דגל גדול פי כמה מהצפוי – גודל שעורר הפתעה וגם, במידת מה, חרטה. החלטתי לדחות את ההחלטה, אם לתלות את הדגל אם לאו, למועד מאוחר יותר.
מצעד הגאווה והסובלנות
הבטתי מצידו השני של הרחוב על הדגל שערב קודם לכן תליתי בכל זאת במרפסת, תוך שאני סוקר את העוברים שמא יימצא מי שיעיר הערות. באותו בוקר כבר הייתי פחות מבוהל מגודלו – מידותיו מדויקות בעיניי. בתחנת האוטובוס הופיעה הודעה בשלט אלקטרוני: "עקב מצעד הגאווה, ייתכנו עיכובים". האוטובוס אכן לא הזדרז לבוא, והליכה נמצאה כאפשרות היעילה ביותר להגיע לאזור המצעד.
הדרך לכיוון רחוב קרן היסוד, שבו יצעדו הצועדים כעבור שעתיים, החלה להיצבע בצבעי הקשת: בית קפה מקומי תלה דגל גאווה סמוך לדלת הכניסה, מודעה המזמינה את עוברי האורח למסיבת "אַפְטֶר" נתלתה בתחנת האוטובוס בצומת הרחובות עזה ורד"ק, וצועדים מקושטים ולבושים בגדים צבעוניים, חבושים כובעים מפני השמש הקופחת ומדיפים ריחות של קרם הגנה, שמו פעמיהם אל גן הפעמון. בדרכם פגשו כנראה גם כמה דרדקים מלווים בהוריהם, שמכרו מיץ תפוזים קר במחיר סמלי כדי להרוות את צָמָא הצועדים.
כצפוי, לקראת המצעד נתגלו דגלי גאווה בקרן היסוד ובקינג ג'ורג'. לצידם נתלו לאורך הרחוב, על ידי מטה משפחות החטופים והנעדרים, שלטים בצבעי הקשת, כשבחלקם הצהוב שהורחב נכתב: "לכולם מגיע חופש" – בקשה מהצועדים שלא לשכוח לרגע שגם בזמן המצעד, חטופים ישראלים נמצאים במנהרות החמאס, והגאווה לא תהיה מלאה בלעדיהם.
בכל הכניסות לצמתים הוצבו שורות מחסומים ושערים, וכך גם ברחובות שכונת טלביה הסמוכה. בכל צומת הוצבו לפחות שתי שורות של מחסומי ברזל, ואנשי מג"ב צעירים, יחד עם שוטרי משטרת ישראל, השגיחו בקפדנות על הכניסות. אף בכל כניסה לבניין ברחוב הראשי ניצבו חייל או שניים.
כאלפיים שוטרים אִבטחו את המצעד, או כמו שאמר בפליאה אחד השומרים לחברו: "זה הזיה שיש כל כך הרבה, אחי". הכניסות הראשיות למצעד נחסמו בשתי משאיות גדולות שחנו לרוחב הכביש, לצד ניידות משטרה ומג"ב וניידות טיפול נמרץ של מד"א, ומעל כולם – מסוק חג בשמיים והשמיע את רחשו למרחקים. בשורת כניסות מגודרות בדקו שוטרים את תיקי הנכנסים למתחם, וסדרנים לבושי חולצות ורודות התנדבו לסמן את הנכנסים בצמיד נייר, ורוד גם הוא.
גן הפעמון התמלא במאות, אם לא אלפי אנשים בכל הגילים, מתינוקות ועד קשישים. אנשים נעטפו ואחזו בדגלים מסוגים שונים שהתנופפו בבריזה הנעימה ששטפה את המרחב – דגלים בצבעי קשת, דגלים דומים עם סימן מגן דוד במרכזם, דגלים שמסמנים תתי קהילות באוכלוסייה הלהט"בית והקווירית: ביסקסואלים, טרנס*, לסביות, א-בינאריםות, א-מיניים ועוד ועוד.
מלובשי גופיות, מכנסיים קצרים או חצאיות קצרות ותכשיטים נועזים, ועד לובשי חליפות ולובשות חולצות רחבות, חצאיות ארוכות וכיסויי ראש – כולם התאספו בלב המתחם ובחלקים המוצלים שבשוליו. באזור המדושא של הגן התיישבו חבורות צעירים ונוער ומשפחות עם ילדים ופעוטות בעגלות.
במרכז הועמדה במה. בין הנואמים בה היה גם ראש האופוזיציה, שסימל במידה כזו או אחרת את העובדה שלהט"ביוּת היא עדיין עניין אופוזיציוני ולא קונצנזואלי. ברחבה מוגבהת עמדה קבוצת שוטרים ובהם שוטר טרנסג'נדר, שאליו ניגשו לשיחה קצרה מספר משתתפים. סביב המתחם ניצבו עשרות דוכנים של ארגונים ועמותות, עמדה להעלאת המודעוּת למיניוּת בריאה שסיפקה בדיקות עגבת ו-HIV בחינם, וגם דוכני מרצ'נדייז של פריטים להתקשטות לקראת הצעדה.
דוכן מבוקש של להט"בים דתיים מכר כיפות סרוגות בצבעי הקשת ובצבעי הדגל הביסקסואלי, סיכות וסטיקרים שמבקשים לגשר על מה שעשוי להיתפש בציבור הרחב כסתירה בין דת למשיכה חד מינית: "אוהב בנים, אוהב את הקדוש ברוך הוא"; "השם יתברך תמיד אוהב אותי"; "ואהבת לרעך כמוך", ועוד. מאוחר יותר אפשר היה לזהות עשרות עד מאות צועדים וצועדות, חובשי כיפה ולובשי ציציות או חצאיות, שעברו דרך אותו דוכן.
כולם צעדו יחד בגאווה, מתמלאים בתקווה ושמחים לראות שאינם לבד בעולם. שיש להם שותפים רבים לערכים ולזהוּת. בד בבד, חושבים גם על אלו שלא נמצאים יחד איתם, ושגם למענם הם צועדים: מי מהם שעדיין "בארון", ומי שמתו, נרצחו או התאבדו במצוקה על רקע זהותם המינית או המגדרית
בשעה 17:00 הוכרזה תחילת הצעידה. היא יצאה לכיוון צפון גן הפעמון, חולפת על פני העתק של ה- Liberty Bell – פעמון הדרור האמריקאי המוצב בפילדלפיה, שהפך לסמל התנועה לביטול העבדוּת בהשראת פואמה של ויליאם לויד גריסון. הצועדים הצטופפו ביציאה הצרה מהגן עד שהשתחררו לאוויר המרחב הגדול של רחוב קרן היסוד. הצעדה עברה דרך הפגנת נגד, לא משמעותית ושבקושי ניתן היה להבחין בה, של פעילים המתמידים מדי שנה להנכיח בגן בלומפילד הסמוך את התנגדותם לחגיגת האהבה והגאווה של הקהילה הלהט"בית.
זוגות אוחזי ידיים – נשים עם נשים, גברים עם גברים וגברים עם נשים, בני נוער, צעירים, נשים בהריון, מחילונים ועד דתיים וגם מספר בודד של חרדים, גברים עם ילדים על כתפיהם, משפחות עם עגלות שנתקעות ברגלי הצועדים וחברי כנסת מהמרכז ומהשמאל הפוליטי – כולם צעדו יחד בגאווה, בין גללי סוסי הפרשים שנמרחו על הכביש, מתמלאים בתקווה ושמחים לראות שאינם לבד בעולם. שיש להם שותפים רבים לערכים ולזהוּת. בד בבד, חושבים גם על אלו שלא נמצאים יחד איתם, ושגם למענם הם צועדים: מי מהם שעדיין "בארון", ומי שמתו, נרצחו או התאבדו במצוקה על רקע זהותם המינית או המגדרית.
קבוצת נגני כלי נשיפה ותופים השמיעה מוזיקת ג'אז מארשית האופיינית לאירועי מרדי גרא – אירועים שקיבלו משמעויות קהילתיות כאשר בסידני שבאוסטרליה הפכו להפגנה למען זכויות הקהילה ההומוסקסואלית כבר בשנות ה-70. הלהקה אספה סביבה צועדים רבים שעצרו לשמע המוזיקה השמחה. בין שלטי המחאה נראו גם שלטים עם תמונות של חטופים, ורבים ענדו את סיכות הסרט הצהוב.
"עולם חדש וטוב אני אתן לך", שרה במורד הדרך קבוצה של "איגי", תנועת הנוער הגאה, לזכרה של שירה בנקי – "שיר לשירה", שבוצע על ידי הזמרת קורין אלאל, לסבית בעצמה, שנפטרה מסרטן חצי שנה לפני המצעד. הצעירים המזמרים שרו בקול רם, החזיקו עלונים עם מילות השיר וקיוו יחד לעתיד טוב יותר לשאר בני הנוער שצועדים במצעד.
לצד הקבוצה השרה התהלכה קבוצה אחרת, אוחזת שלטים עם תמונות מגחיכות מעט של שרי ממשלה – בהם אחד שהצהיר עשור קודם לכן, בפאנל בחירות בבית ספרי, שהוא "הומופוב גאה", ושני שבטוח שלוֹ ניתנה הסמכות להגדיר את טבעיות התא המשפחתי – כאילו מאופרים בצללית ושפתון ורודים וחבושי כיפה ורודה. בהמשך התברר שתמונות וחפצים שביקרו את השר לביטחון לאומי, עותר קבוע נגד מצעדי הגאווה בירושלים ומוביל "מצעד הבהמות", עוררו את חמתם של השוטרים (וכנראה גם של הפיקוד הבכיר), ואלה ביקשו להחרימם בתואנה שהמצעד אינו אירוע פוליטי.
בפינת רחוב וושינגטון התקבצו עשרות צועדים סביב פינת ההנצחה לשירה בנקי. הפינה, שרק שעתיים קודם לכן הייתה שלט בד עם תמונתה והכיתוב "זוכרים וזוכרות את שירה בנקי ז"ל", לצד ציטוט של שפינוזה: "מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע", עמוסה עכשיו פרחים וזרים. לראשונה במצעדי הגאווה אף הגיעו אליה הנשיא יצחק הרצוג ומיכל רעייתו, מלווים במספר אנשי אבטחה, להניח זר.
הנשיא נשא מספר מילים לערוצי התקשורת כשלצידו הוריה של שירה, אורי ומיקה, שהפכו את מורשת בִתם למפעל חייהם. ההתלחשויות סביב היו מגוונות: חלק תהו מי נמצא מאחורי קהל האנשים, אחרים הבינו במי מדובר והשמיעו דברי ביקורת – "רק עכשיו הוא בא?"; "יעשה את שלו למצלמות וילך?", והיו שדווקא שיבחו והתרשמו לחיוב מכך שהגיע להפגין נוכחות באירוע שנוי במחלוקת, אם גם לזמן קצר.
לאחר מכן הגיעה קבוצה של חברי קהילת "כל הנשמה" הירושלמית להניח זרים, תוך שירת פסוקים מספר תהילים בלחן הרב שלמה קרליבך: "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ, לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹקֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ". הם אמרו קדיש והמשיכו בדרכם. רבים הוסיפו לבוא ולהניח עוד ועוד פרחים וזרים, בהם גם אם, אב ובנם בן השנה וחודשיים, שכבר מתמיד להגיע למצעד בפעם השנייה ברציפות.
הצעדה המשיכה דרך כיכר פריז לכיוון רחוב קינג ג'ורג', כשקבוצות קוראות סיסמאות שונות כמו "ההומופוביה מתחילה במסדרונות הממשלה" (סיסמה שחוזרת בכל שנה), וגם כמה משעשעות שלא שמעתי לפני כן, כמו: "ארץ זבת חלב ולהט"ב". ממרפסות הבתים נופפו דיירים לשלום וחילקו נשיקות באוויר. במרפסת אחרת, ברחוב הלל שאליו פנה המצעד, קבוצה של צעירים השמיעה מוזיקת פופ חזקה וליוותה את הצועדים שעברו תחתיה בריקוד.
באופן אירוני, גן העצמאות הופך עם הזמן ממרחב שאִפשר וסימל מידה מסוימת של חופש ובריחה להומוסקסואלים, למקום עוין ללהט"בים. בראיונות שקיימתי עם הומואים ולסביות מירושלים, הוא התגלה כמקום שבו הם עלולים לחוות אלימות מילולית או פיזית בשעות הלילה
קבוצה גדולה וחוזרת מדי שנה, "הגוש נגד הכיבוש", הוּבלה על ידי צעירה עם מגאפון כשמאחוריה מכים בתופים, מחזיקים שלטים ומכריזים שאין גאווה בכיבוש, במחאה על מה שהם רואים כפּינקוושינג נוכח המצב ההומניטרי החמור ברצועת עזה ועשרות אלפי ההרוגים במלחמה. בפתאומיות הגיחו שוטרים סמויים ומיד אחריהם שוטרים במדים, ניסו להחרים באלימות שלט גדול שהוחזק בידי מפגינים ועצרו את אחד הפעילים, תוך קריאות "בושה!" של האחרים.
השינוי שחל בגן העצמאות
לפני "כיכר החתולות" שבסוף רחוב הלל, תוּעלה הצעדה לגן העצמאות. שם ייערך אירוע הסיום של המצעד בליווי הופעות אומנים ונאומים. גן העצמאות בירושלים, כמו זה שבתל אביב, נודע החל משנות ה-70 כמקום למפגשים אינטימיים בין גברים בשעות הלילה המאוחרות, ובייחוד עבור כאלה שהסתירו או נאלצו להסתיר את זהותם בקהילתם. בספרם של פינק ופרס: Independence Park: The Lives of Gay Men in Israel מתואר גן העצמאות כמקום שאִפשר עבור גברים הומוסקסואליים, באופן די סימבולי, אוטואמנציפציה – שחרור עצמי, ובכך הפך למוסד מרכזי בתרבות ההומואית הישראלית.
7 צפייה בגלריה
לפני תחילת מצעד הגאווה משטרת ישראל הגיעה לדוכן למכירת מדבקןת וחולצות עם משפטים נגד בן גביר ובעד עצירת המלחמה וביקשו מהם להפסיק למכור בטענה שהאירוע אינו אירוע פוליטי
(צילום: שלו שלום)
עם שיקום הגן בשנים האחרונות, הצבת תאורה והקמת מוזיאון הסובלנות סמוך לו, אותם מפגשים אינטימיים כבר מתאפשרים פחות, ואלו שנזקקים להם נדחקים לאזורים נסתרים אחרים בעיר. באופן אירוני, גן העצמאות הופך עם הזמן ממרחב שאִפשר וסימל מידה מסוימת של חופש ובריחה להומוסקסואלים, למקום עוין ללהט"בים. בראיונות שקיימתי עם הומואים ולסביות מירושלים, הוא התגלה כמקום שבו הם עלולים לחוות אלימות מילולית או פיזית בשעות הלילה.
לזמן קצוב וחריג, הם יכלו לחבוק את יקיריהם ללא חשש מהערות, הטרדות או חלילה אלימות מילולית או פיזית
בכניסה לגן העצמאות חילקה אישה צעירה הזמנה ל-Pride After Party בווידאו פאב, הגיי-בר היחיד בעיר ירושלים. זו מסיבה אחת מתוך שלוש שיתקיימו אחרי המצעד. בעוד שרבים התיישבו על הדשא במעלה הגבעה, בני נוער נצמדו לקדמת הבמה כדי להריע מקרוב לזמרים שהגיעו להופיע. זוגות גברים וזוגות נשים התיישבו מחובקים, מחממים זה את זה אחרי שהשמש כבר שקעה, והקור האופייני לירושלים גם בקיץ, סימר את שערותיהם של אלו שלא באו מוכנים לכך מראש. לזמן קצוב וחריג, הם יכלו לחבוק את יקיריהם ללא חשש מהערות, הטרדות או חלילה אלימות מילולית או פיזית.
עם הנואמים, שהתעקשו על שייכוּת הקהילה הלהט"בית לירושלים כמו לכל מקום אחר, נמנו: אורי בנקי, שהזכיר את הערכים שהובילו את בתו לצעוד עם חבריה בני ה-15 במצעד, וביקש בשם ארגונו "דרך שירה בנקי" לעודד פעילות חברתית וחינוכית לסובלנות, שיח מתון וקבלת האחר; פעילה טרנסית ירושלמית, שקראה לקהל לא להתבייש בהיותנו "קוקסינליות", "מתרוממים" או "דייקיות"; נציגת מטה משפחות החטופים; ונציגי הבית הפתוח בירושלים.
כולם, הנואמים והמופיעים, לוו בתרגום לשפת הסימנים. האירוע הסתיים בהופעה של מלכת דראג, ואט אט החל המתחם להתרוקן מהצועדים העייפים. ביציאה ממנו הם עברו מספר שערים מאובטחים על ידי שוטרים וחיילים, ששמרו על המתחם במשך כל האירוע.
הדרך למסיבה של הליין הקווירי-ירושלמי החדש, יורשו הרוחני של הליין "טיפולי הרמה" שסיים את פעילותו שנה קודם לכן, עברה בגן הפעמון, שהספיק בינתיים להתרוקן מאנשים ומסימנים למצעד. בדרך מוארת בקושי, לקראת חצות, ניתן היה להבחין כי דגלי הגאווה עודם מתנוססים על התרנים ברחוב קרן היסוד. האם התבדיתי? התרעמתי לשווא? התרגלתי שבבוקר למוחרת אין זכר לדגלים ולמצעד. והנה, בשעת הלילה הזו, הדגלים עוד ניצבו בגאון ברחובות ירושלים.
ליין המסיבות החדש, שבנה עדיין את זהותו וקהלו, נקרא על שם המלכה הראשונה של ירושלים הצלבנית מהמאה ה-12, מליסנדה (Melisende). שמה נעדר מההיסטוריה האורבנית של ירושלים לאחר שהוחלט, במהלך שנות החמישים, לשנות את שם הרחוב על שמה לרחוב הלני המלכה, במסגרת שינוי שמות רחובות שנקראו על שם גויים לשמות יהודיים. היום זהו רחוב שנחשב לאחד האזורים הידידותיים והבטוחים ללהט"בים במרכז ירושלים.
המבלים חגגו את גופם בשחרור, רקדו זה עם זה, חלקם חשו בנוח להפגין חיבה לבני מינם, וחלקם ביקשו לנצל את ההזדמנות ובלי פחד לנסות להכיר בני זוג פוטנציאליים, שבמסגרות אחרות בעיר קשה לפגוש
בכניסה למסיבה, בתיאטרון הקרון, הציגו המשתתפים את הכרטיס שהזמינו מראש ותודרכו על ידי נציגי ההפקה על המותר והאסור, כדי ליצור עבור כולם מרחב בטוח ונעים. מחוץ לחלל הריקודים הוקם בר, ולצידו דלת כניסה למרפסת שבה התאספו אלו שרצו גם לעשן. חלל התיאטרון, שכניסתו קושטה בווילון פרנזים ורוד מטאלי, הפך לרחבת ריקודים. על גבי הכיסאות המקופלים לתוך הקיר נפרסו שישה בדים ארוכים ורחבים, כל אחד בצבע אחר מצבעי הקשת. שאר הכיסאות אומצו על ידי המשתתפים כפינה בטוחה להשאיר בה תיקים וז'קטים. על הבמה, שבדרך כלל מיועדת להצגות, הוצבה עמדת די. ג'יי שלאורך הערב כולו תקלטו בה נשים*, ומעליהן שלט כסוף ומנצנץ – "מלי".
רחבת הריקודים התמלאה במבלים – גברים, נשים, מלכות דראג, קווירים ואחרים, שהתקבצו בחבורות. אורות ורודים, כחולים וסגולים מילאו את הרחבה החשוכה לסירוגין. מוזיקה פופולרית, שהתאימה את עצמה לקהל בשנות ה-20 לחייו, ובאופן ספציפי לקהל הגאה, נשמעה לאורך כל המסיבה – "I was born this way", שרו הבליינים בקולי קולות.
דמויות לבושות חליפות כסופות מנצנצות וכנפיים זוהרות הסתובבו בין החוגגים, כמו גם בחורות מוכשרות שרקדו על גלגליות עם חישוקים מאירים. המבלים חגגו את גופם בשחרור, רקדו זה עם זה, חלקם חשו בנוח להפגין חיבה לבני מינם, וחלקם ביקשו לנצל את ההזדמנות ובלי פחד לנסות להכיר בני זוג פוטנציאליים, שבמסגרות אחרות בעיר קשה לפגוש. בצאתנו מהמסיבה, כשלוש שעות וחצי לאחר מכן, מישהו מטעם העירייה כבר הספיק להוריד את דגלי הגאווה מהתרנים ברחוב.
הטור נלקח מתוך מאמרו של חגי קרנר, חוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, שיתפרסם בספר החדש של המכון "ירושלים: אזהרת מסע".
