"היו לי בעבר חברות, הייתי מאוד סטרייטי, אף אחד לא חשד בי לרגע. היום אני פלואידי עם ההגדרות. יש לי משיכה גם לגברים וגם לנשים, אבל בגלל שאני נמצא בזוגיות ארוכה מאוד של כמעט 20 שנה עם אותו בחור, אז אני לא אומר שאני דו, אני אומר שאני הומו", משתף הסופר רועי סלמן, בן 41 שמתגורר בדרום תל אביב.
סלמן הוציא השנה את "קירות", ספרו הראשון למבוגרים, שמאז שראה אור בחודש יולי האחרון, כבר הספיק להיכלל בכמה מרשימות רבי המכר הישראלים. "קירות", מסביר סלמן, "מגולל שלושה סיפורים שמתקשרים זה לזה. הסיפור הראשון עוסק ביערה ובמוטי. היא סטרייטית והוא הומו, והם נפגשים אחרי טרגדיה משותפת - בן הזוג שלהם מת. הסיפור כאילו עוסק בפוליאמוריה, אבל בפועל הם לא חיו בשלישיה.
"הסיפור השני הוא על חייה של נורה, אישה בת שישים שהיא אמא של יערה. היא חיה בהזיות ויש לה פחדים וסיוטים, גם על בעלה שעזב אותה וגם על זה שהיא לא יכולה ללדת. השלישי הוא על אמרי, בחור שעובד בבסטה בשוק הכרמל אבל חולם לעסוק בסאונד. הוא פוגש את האיש שהיה הבוס שלו כשעבד בהובלות. האיש הזה, הבוס, פגע בו מינית, והוא גם הבעל שעזב את נורה, אבא של יערה. למעשה, אתה מקבל בשלושת הסיפורים תמונת חיים של כל אחד מהגיבורים, שגם משלימים פרטים על הסיפורים האחרים".
"קירות" הושק אחרי שסלמן כבר הספיק לפרסם שני ספרי פרוזה לנוער. "תמיד הייתי בן אדם שמספר סיפורים. תמיד גם אהבתי לקרוא ספרים, אבל לא חשבתי שאני אכתוב ספרים אי פעם, זה אפילו לא היה בגדר חלום או משהו כזה", הוא משתף בכנות. "אני בא מעולם המוזיקה בכלל. הייתי כותב ומלחין שירים, ואני זוכר שחברים שלי היו אומרים לי שאני כותב אחלה שירים, אבל בלי פזמון. בשלב מסוים קלטתי שאני בעצם כותב סיפורים ולא שירים. כשכתבתי את הספר הראשון שלי, 'כמעט שם', הבנתי שזה הייעוד שלי".
במה עוסק הספר הראשון?
"זה ספר שעוסק בעיקר באובדן, נושא שפחות מדובר בספרות נוער. הוא עוסק גם בהזיה של הגיבור, שאיבד את אחיו. כתבתי את הספר הזה אחרי שאיבדתי את החתול הראשון שלי. הוא מת בגיל חמש באופן מפתיע. היה פה משהו והוא כבר לא, וזה מאוד הבהיל אותי, לקחתי את זה מאוד קשה. לא כולם יכולים להבין את הרגשות שעוברים על מי שאיבד בעל חיים, אבל במשך כמה שנים זה היה האובדן הכי גדול שחוויתי בחיים, האובדן שהכי השפיע עליי. לצערי, מאז קרו עוד המון מקרים מצערים ומעציבים. לפני שנתיים אבא שלי נפטר, וזה כבר היה העצב הכי גדול שהרגשתי. לפחות הספקתי להקדיש לו את הספר השני".
3 צפייה בגלריה
רועי סלמן עם ספרו החדש "קירות". שלושה סיפורים שנוגעים בקשר משולש ובפגיעה מינית
(צילום: אלבום פרטי)
במה עוסק הספר השני?
"זה כבר ספר שהוא יותר אוטוביוגרפי. זה סיפור אהבה שעוסק בגבריות, או יותר נכון – במערך הציפיות של החברה מאיתנו הגברים. מאור, הגיבור של הספר, קובר את הרגשות שלו. הוא כותב פתקים וקובר אותם באדמה כי הוא 'גבר-גבר' על פי ההגדרות. הוא קרוע בין החברים בשכונה לבין החברה שלו, שהיא עולה חדשה מאוקראינה".
"כשאתה הורה ואתה מגלה שגם הילד השני שלך הומו, זה יכול להיות קשה, אבל כיום אנחנו כולנו חיים בכיף ואמא שלי מאוד אוהבת את בני הזוג שלנו"
איך עוד בא לידי ביטוי העיסוק בגבריות?
"למשל, רוב הסיכויים שאם גבר יצא בדייט הראשון לסרט והוא יבכה במהלך הצפייה, אז האישה שתהיה איתו תיבהל, אבל אם היא תצא בוכה, היא תיחשב לרגישה ולחמודה. מסתבר שזה תוכן שנוגע בהרבה בני נוער כי הם כותבים לי הודעות על כך. מישהי כתבה לי למשל שאחרי שהיא קראה את הספר, היא הצליחה להבין יותר טוב את חבר שלה. נערים ונערות סיפרו לי שזה ממש שינה להם את התפיסה".
"בכלל לא תכננתי לצאת מהארון. זה קרה בגלל המכתב"
רועי סלמן גדל בשכונת עמידר אשר בבת ים, בן אמצעי לאבא דתי ולאמא חילונית. "אנחנו שלושה אחים, שונים לחלוטין. אני הסנדוויץ', זה שתמיד נדפק", הוא מחייך. "אחי הבכור גיי, הוא קצין במשטרת ישראל. הוא חי עם בן הזוג שלו כבר שמונה עשרה שנים. רק אחי הצעיר סטרייט. הוא מהנדס ואבא לשתי בנות".
כמעט עשרים שנה שהוא מנהל זוגיות עם יותם שווימר, שהוא עורך ומבקר ספרות. הם הכירו כשרועי הציע להלחין את אחד משיריו של יותם. "אפילו לא ציפיתי שיקרה בינינו משהו רומנטי", הוא מודה. "זה לא עניין אותי אז, כי הייתה לי חברה. אבל אחר כך הוא כתב לי מכתב אהבה ואמא שלי מצאה אותו. היא הייתה בהלם. למעשה, בכלל לא תכננתי לצאת מהארון, זה קרה בגלל המכתב, וגם, בלי כוונה, לקחתי לאחי הגדול את הרגע הזה של לצאת מהארון שהוא תכנן".
באיזה קטע?
"בגלל הגילוי שלי הוא הרגיש שהוא צריך לחכות עם היציאה שלו מהארון. בתור הורה, כשאתה מגלה שגם הילד השני שלך הומו, זה יכול להיות הרבה יותר קשה. אבל כיום אנחנו כולנו חיים בכיף ואמא שלי מאוד אוהבת את בני הזוג שלנו".
לאחר זוגיות של שני עשורים, אתה ובן הזוג שלך נשואים?
"לא, זה לא משהו שאנחנו חושבים עליו".
מה לגבי ילדים?
"אני מאוד רוצה, הוא פחות, אבל אנחנו מדברים על זה הרבה. יש דעות שונות, כל אחד רוצה משהו אחר, אבל זה לא מה שישבור אותנו. אני נוטה לסמוך עליו כי אני הרבה יותר ילדותי והיפר, והוא האחראי והבוגר בקשר, הצלע המאזנת. הוא גם יודע שאם יהיה תינוק, הוא יהיה זה שיקום בלילה".
"שואלים אותי לפעמים - אם הכול פתוח, אז למה אתה לא עושה? אז אני עושה, אבל לא כל הזמן. אני משוחרר, אבל לא חי כמו רווק. כמו עם כל דבר, כשאומרים לך על משהו שהוא אסור, אז אתה מאוד רוצה לעשות אותו. אבל ברגע שאני יודע שאני יכול, זה פחות דוחף אותי לשם"
הזוגיות שלכם מונוגמית?
"כן, אפשר להגיד, לא ממש".
נתת שלוש תשובות שונות.
"זה מורכב, זה קצת מונוגמי וקצת לא. בגלל שאנחנו עשרים שנה ביחד, אז אנחנו חברים מאוד טובים, ואנחנו מאוד משחררים ופתוחים. יותם הרבה יותר משוחרר ממני. אצלי יש עדיין דברים של פעם, אני הרבה יותר מופנם, אבל אנחנו נותנים זה לזה את החופש לעשות כל אחד מה שהוא רוצה.
"אישית, אני לא עושה. שואלים אותי לפעמים - אם הכול פתוח, אז למה אתה לא עושה? אז אני עושה, אבל לא כל הזמן. אני משוחרר, אבל לא חי כמו רווק. כמו עם כל דבר, כשאומרים לך על משהו שהוא אסור, אז אתה מאוד רוצה לעשות אותו. אבל ברגע שאני יודע שאני יכול, זה דווקא פחות דוחף אותי לשם".
סלמן משתף שהוא סובל מ-OCD מאוד חמור, "ברמה של מאה אחוז", לדבריו. "OCD זה לא רק טקסים, זה גם מחשבות טורדניות. הייתה מישהי שעבדה איתי בעבר, היא הייתה בצוות שלי אבל אפילו לא היינו חברים. אחרי שכבר שנים לא עבדנו יחד, ראיתי יום אחד מודעת אבל וגיליתי שהיא מתה. זה היה מוזר, אבל מאותו הרגע ובמשך חמש שנים בכל לילה היא עלתה לי במחשבות. כמובן, מה שקורה במדינה בשנה האחרונה גם מאוד משפיע עליי. בכל לילה אני חולם חלומות לא הגיוניים על סוף העולם, חלומות זדוניים. אתה לא מצליח להירדם ורצים לך בראש חמישים דברים במקביל, בלגן, סמטוחה".
יש גם משהו טוב שאתה מוצא מההתמודדות עם ה-OCD?
"הדבר הטוב שלקחתי מה-OCD, למרות שלא כולם יגידו שזה טוב, זה שאני מכור למוזיקה. יש לי טבלאות אקסל ואני מדרג כל אלבום שיצא לאור משנת 1960. דירגתי כבר יותר מעשרת אלפים אלבומים. אני מחויב כל יום להאזין לפחות לחמישה אלבומים. לפעמים אין לי זמן ואין לי כוח ואני כבר מת לישון, אבל אני חייב לעשות את זה. אז מצד אחד, זה נשמע לא טוב, אבל מצד שני אני מחכים, ומכיר עוד אמנים, ושומע בלי סוף ונהנה מזה".
איך ה-OCD משפיע על הכתיבה שלך ועל העבודה שלך כסופר?
"בכתיבה זה בא לידי ביטוי בכך שאני חייב שמספר הפרקים בספר שלי יהיה זוגי. אני שונא את המספר 13, אז אם אני כותב עכשיו את פרק 12, אני תמיד אכתוב את פרק 14, ורק כשאסיים אותו אחזור לכתוב את 13. ה-OCD עוזר לי בכתיבה כי אני לא מתפשר. חשוב לי שזה יהיה מאה אחוז מה שאני רוצה ומאמין בו".
