בספר השירה החדש שלה, "דרגות שונות של הסתרה", מתארת המשוררת מירה רן בת ה-72 את החוויה הטראומטית שחוותה כשקנתה את החזייה הראשונה שלה. עבור נשים רבות זאת חוויה של התחדשות והתבגרות, אך עבור רן, היה זה רגע מכאיב, שהזמן לא הצליח להשכיח. כבר 60 שנה שהיא סוחבת איתה את תחושת ההשפלה מהיום ההוא.
היא הייתה בת 11 ומדדה לראשונה חזיות בחנות חזיות ברמלה. המוכר "הסתכל ובדק ומישש" מאחורי הווילון, בזמן שאמה חיכתה לה בחוץ. "זו היתה השפלה שאין כדוגמתה", נזכרת רן. "זה לא היה נחשב להטרדה כי הוא מודד אותך, זאת העבודה שלו, אבל את מרגישה שעשו לך משהו לא ראוי. זה מלווה אותי מאז".
הקושי בהתמודדות עם הגוף, וספציפית עם החזה, הוא הנושא המרכזי של ספר השירים של רן, שזהו ספרה השלישי. בספר היא מתארת חיים בגוף שמהווה עבורה תסכול תמידי, בגלל שכבר מילדות היא רואה את עצמה כבן. "כשאני מסתכלת בתמונות שלי מהילדות, אני רואה נער, ילד", היא מסבירה.
רן מגיעה לפגישתנו בתל אביב כל הדרך מביתה בטבעון. היא לובשת גופיה שחושפת קעקועים רבים, בעיקר של פרחי לוטוס. היא מתלהבת מהחולצה שלי, שמצויר עליה גל. היא נראית נערית והתלתלים האפורים-לבנים שלה הם האינדיקציה היחידה לגיל שלה. ניכר שזה עדיין חדש עבורה לדבר על הדברים באופן גלוי: היא רגילה להביע אותם בשירים, אבל לא בשיחות.
הוריה של רן הגיעו לארץ לאחר ששרדו את השואה בפולין. אביה היה פרטיזן כנער. הם הגיעו לישראל לאחר מעצר בקפריסין, ועם הגעתם, התגייס מיד אביה ולחם במלחמת העצמאות. רן היא הבכורה. שנתיים אחריה נולד אחיה, והמשפחה התגוררה ברמלה. בגיל 14 אביה מת מסרטן הלבלב. "מאז יש לי תחושת נטישה ועלבון בלתי נסלחת", היא משתפת. אמה מתה גם היא, ממחלת ריאות.
בגיל 24 התחתנה, ילדה שלושה ילדים, ולאחר תשע שנים של נישואים התגרשה. היא עבדה בעבודות שונות, מעוזרת בית ועוזרת חינוכית ועד למדריכה בצופים. "דרגות שונות של הסתרה" הוא ספרה השלישי, שיוצא בימים אלו בהוצאת קתרזיס. קדמו לו "לקרוא שירה ולהתפשט לאט" ו"יציאת חירום".
החוויה ההיא בחנות החזיות, אותה היא משתפת בספר, היא רק דוגמה קטנה לחיים שלמים של חוסר נחת בתוך הגוף שלה. תחושות אלו לוו בהסתרה, בהימנעות משיח על הנושא, גם עם האנשים בחייה וגם ביצירתה.
במובן הזה, ספרה החדש הוא מעין "יציאה מהארון", כי בשיריה רן מודה לראשונה שהיא לא מרגישה בנוח בגוף שלה. הזהות הזו בדרך כלל מוגדרת כא-בינאריות, אבל רן לא מתחברת להגדרה הזו, כפי שהיא תספר בהמשך. "הייתי ילד שהתבייש כשצמחו לו ציצים", היא מסבירה. "תמיד רציתי להיות בלי שדיים אבל זה לא קרה. יש בי את זה עדיין".
מאיפה נבע הצורך לחשוף את התחושות הללו? למה דווקא עכשיו?
"בגלל שינויים הקשורים להזדקנות. אני לא זקנה עדיין אבל השינויים כבר מתרחשים. הספר נולד מהשינוי. אני נחנקת כשאני חושבת על השינויים האלה". כשהיא אומרת את זה, היא מתחילה לבכות.
"אנשים סביבי אומרים שאני אמיצה. אבל זה לא מה שאני מרגישה. זה לא אמיץ, כי שירה נכתבת כהכרח. זה לא קשור לאומץ. זה עולה מתוכנו. 'תת ההכרה נפתחת כמו מניפה', כפי שאמרה יונה וולך"
על אילו שינויים מדובר?
"של ההזדקנות, שקרו בחמש השנים האחרונות. מתוך זה דרך קרע בעור, יצא הילד הזה. הילד הזה בוכה על אובדנו. זה לא אובדן של הגוף הצעיר, אלא של הילד, להיות טום-בוי. הרצון האמיתי להיות בן".
זה קשור לרצון לקבל פריבילגיות של בנים, מה שלא מתאפשר לבנות?
"לא. זה מתוך חוסר נוחות באיך שאני".
את מרגישה הקלה שגילית את הסוד?
"כן. יש הקלה. זה גרעין, זרע שלא נתתי לו לגדול ולהתפתח. זאת לא חרטה, אלא עצב עמוק על הוויתור והאובדן. יכול להיות שהליך להסרת שדיים כן ייתן לי את זה, אבל משהו אבד בכל מקרה. זה אובדן שלא ישוב".
מירה רן. "הילד הזה בוכה על אובדנו"
(צילום: אוסף פרטי)
את מגדירה את עצמך א-בינארית?
"לא. הגדרות שומרות עלינו מצד אחד, אבל גם לא מאפשרות את הגמישות שהחיים מציעים לך. אנשים סביבי אומרים שאני אמיצה. שאני עושה דברים לא מקובלים. אבל זה לא מה שאני מרגישה. אני לא מרגישה אמיצה. בגלל שאני מרשה לעצמי לומר את הדברים בשירים, וזה נתון לפרשנות וכל אחד יכול להבין את זה אחרת. זה לא אמיץ, כי שירה נכתבת כהכרח. זה לא קשור לאומץ. זה עולה מתוכנו. 'תת ההכרה נפתחת כמו מניפה', כפי שאמרה יונה וולך".
את מתחברת להגדרה 'קווירית'?
"כן. אני לא ביסקסואלית, לסבית או טרנסית, אבל יש בי משהו שכן מדבר על השונות הזו. במובן הזה אני קוויר".
"כבר בילדות הייתה לי הבנה שמשהו כאן לא מסתדר. זה לא מה שצריך להיות. אבל בשנות החמישים-שישים, ברמלה, הבנתי שעדיף לא לדבר על זה. אם היו מדברים על זה, בחבר'ה או במשפחה, הייתי מדברת על זה. לכן אני מגדירה עצמי כלסבית, אבל לא יודעת מה אני"
האם הספר הוא ניסיון לתת מילים?
"יכול להיות. זה מה ששירה עושה. היא מספרת לי מי אני".
"אני רוצה שמי שמסתכל עליי יחשוב על אורלנדו של וירג'יניה וולף"
במהלך השנים ניסתה רן להתמודד עם הקושי שלה מול החזה שלה. היא ניסתה ללבוש ביינדר, שמשטיח את החזה, אבל ההשטחה הכאיבה לה. "ניסיתי וזה כואב, כי יש לי חזה גדול", היא מסבירה. "היו תקופות שעברתי חברתית כ-DYKE. לבשתי חולצות גדולות, היה וייב של בן, של נער. לא גבר, אלא מתבגר. זה היה בשנות ה-30 -40 שלי".
התחתנת עם גבר למרות כל התחושות שאת בעצם בן?
"כן, התחתנתי בגיל 24 עם מישהו שהייתי מאוהבת בו. הייתי עם גברים ועם נשים בעבר. היום אני עם אף אחד או אחת. זו פונקציה של גיל. וזה קשור לרצון בעבר להיות בן, ולא גבר, בילדות. כבר בילדות הייתה לי הבנה שמשהו כאן לא מסתדר. זה לא מה שצריך להיות. אבל בשנות החמישים-שישים, ברמלה, הבנתי שעדיף לא לדבר על זה. אם היו מדברים על זה, בחבר'ה או במשפחה, הייתי מדברת על זה. לכן אני מגדירה עצמי כלסבית, אבל לא יודעת מה אני".
כמי שקשה לה עם הגוף, ההריונות היו קשים לך?
"ההריונות היו רצויים, אבל לא מתוכננים. לא ידעתי שאני בהריון עם הבת הראשונה שלי, עד שהייתי בחודש החמישי. גיליתי כשהלכתי לרופא נשים, שאמר לי 'מזל טוב, את בהריון!' והופתעתי מאד. זה קרה אחרי שנה של נישואין. אותו הדבר קרה בהיריון עם הבן שלי. חשבתי שאני לא אכנס להריון. הייתה לי הכחשה. כאילו אני לא אישה, אז זה לא יקרה. חשבתי שאני יכולה לעשות מין חופשי, ולא יקרה כלום".
היום את מדברת עם הילדים שלך על הרצון להיות בן?
"לא. זה מסוג הדברים שיוצאים בשיר, אבל לא בשיחה. כל כך החבאתי את זה. לא שאלתי אותם אם הם קראו את הספר. הבת הבכורה שלי קראה את השיר בכריכה האחורית, 'דרגות שונות של הסתרה', ובכתה. מעבר לזה אני לא יודעת. כמו שאני לא מדברת על פוליטיקה, אני לא מדברת על הזהות".
"חשבתי שאני לא אכנס להריון. הייתה לי הכחשה. כאילו אני לא אישה, אז זה לא יקרה. חשבתי שאני יכולה לעשות מין חופשי, ולא יקרה כלום"
למה זה אותו דבר מבחינתך?
"זה אותו הדבר כי זה רווי בפחד. פחד מדחייה, אי הבנה, לעג. אני לא יצור מקובל. דחיה זה משהו שחוויתי. אבל דחיה במקום הזה, זה שבר שיהיה לי קשה לאחות. יש לי קהילה, חברים, אבל אני מתבודדת. שומרת על מרחקים וגבולות. יש לי ביקורת פנימית חזקה".
איך הילדים שלך קיבלו את היציאה שלך מהארון כלסבית בשנות התשעים?
"הם היו בגיל ההתבגרות, ופשוט קיבלו את זה. זה לא היה כזה שערורייתי. אח שלי בירך אותי על זה, עם בקבוק יין ופרחים. אני לא זו שסיפרה לו. חבר שלו ראה אותי במצעד הגאווה, וסיפר לו".
חשבת לבצע ניתוח להסרת חזה?
"חברה שאלה אותי אם הייתי עושה כיום את הניתוח, ואני לא יודעת. אני רוצה לטייל, ליהנות מהפנסיה, לא להשקיע בזה אנרגיה. אני אוהבת מאד את החיים שלי. האם הייתי מרגישה יותר טוב לו הייתי מסירה את החזה? אולי. נשים עושות את הניתוח מכל מיני סיבות. זה לא אחד לאחד טרנסג'נדריות. זה פתאום נוחת עליי. למה לא? נראה לי שאני יוצאת מפה עם מחשבה חדשה. אני לא רוצה להיות גבר, אבל גם לא רוצה להיות נשית. להיות מזוהה עם להיות אישה. אני רוצה שמי שמסתכל עליי יחשוב על אורלנדו של וירג'יניה וולף".
את מרגישה בן אבל פונים אליך כאישה. זה לא מפריע לך?
"היתה לי בת זוג שהתייחסנו אחת לשנייה בזכר, וזה היה לי נוח מאד. הסביבה הרימה גבה. אני יודעת שיש ילדות בגיל גן שמבקשות שייפנו אליהן כבן וכולם מקבלים את זה. זה מדהים בעיני".
למה את לא מבקשת את זה גם?
"כי אני חושבת שזה יבלבל".
מה אכפת לך?
"אנשים באופן טבעי פונים אליי כאישה, אני לא מתקנת. לא יודעת אם זה הרגל, או חלק מההסתרה. זה לוותר על מבוכה, על הצורך להסביר. זה יותר קל, למרבה הצער".
מה חשוב לך שידעו?
"שיכילו את המורכבות. שיכירו את השתיקה ואת המחיר שלה. שאנשים שקוראים את הספר ישאלו את עצמם איפה הם בנושא השתיקה. מה אני מסתיר ולמה? מה המחיר של השתיקה? זה לא חייב להיות קשור למגדר. זה יכול להיות חולי, נראות, כל דבר. תסתכלו מסביב, תקשיבו למה שאנשים מבקשים".
