סאלם עליכום, סמירה.
"עליכום סאלם".
ציינת את אירועי הגאווה השנה?
"כבר שנים שלא השתתפתי במצעדים כי בשבילי גאווה היא כל יום, כל הזמן, אבל השנה בחרתי כן להשתתף. הייתי במצעד בחיפה, זה היה חשוב לי. אחרי הרצח של שרית אחמד שאקור הרגשתי צורך עז לפעול, לזעוק בצורה כלשהי".
3 צפייה בגלריה
סמירה סרייה. הרצח של שרית אחמד שאקור הרגיש לה כמו כאפה מצלצלת לפנים
(צילום: אולגה אוסטרובקי)
את יכולה לספר קצת על התגובות לרצח בקרב להט"ב ערבים בישראל?
"זאת כאפה מצלצלת לפנים. התחושה הראשונה, באותו היום, היתה של הלם וקיפאון. בהמשך עולות גם תחושות של תסכול וחוסר אונים, וכמובן שגם המון-המון פחד. שרית אחמד שאקור נרצחה על הנטייה המינית שלה. מה שמזעזע ברצח הזה זה שהוא גם היה מתוכנן. זה לא רגע של להט שאחיך התעצבן והוא לא מצליח להכיל את הרגשות שלו, זה היה רצח בדם קר. להפגנה נגד הרצח של שרית, לא היו צריכים להגיע רק להט"בים, היה צריך להגיע אליה כל אדם חופשי וכל אישה בחברה הערבית-פלסטינית".
"יש לי אח ואחות שאני לא מדברת איתם למעלה מעשר שנים. חוסר הקבלה הוא לא רק כלפי הזהות המינית שלי, הוא גם כלפי הזהות שלי כאמנית"
איך את מגדירה את הזהות שלך?
"אם אתה שואל אותי על הגדרה לאומית-פוליטית, אז ההגדרה שלי היא פלסטינית-ישראלית. בהקשר שלנו, להט"ב וגאווה. אבל בגלל שאני לא רוצה לסבך את הקוראים, אני אגיד שאני אישה לסבית".
למה לא לסבך? תפדלי.
"אם כך, אז הזהות שלי מבחינה מינית ומגדרית יכולה להיות גם של נער הומו. רוצה לומר, מיניות ומגדר אצלי הם לגמרי נזילים. הם על רצף בין נער הומו לאישה לסבית".
איך המשפחה שלך מתמודדת עם זהותך המינית-מגדרית?
"התגובות נעות בין הלם, רגיעה והכלה, לבין דחייה מוחלטת וחוסר תקשורת במשך עשרות שנים. יש לי אח ואחות שאני לא מדברת איתם למעלה מעשר שנים. חוסר הקבלה הוא לא רק כלפי הזהות המינית שלי, הוא גם כלפי הזהות שלי כאמנית".
"כל יציאה מהבית לרחוב היא מאבק, בו הגוף הנשי מותקף על עצם נשיותו"
סמירה סרייה (47), היא שחקנית ותסריטאית עטורת שבחים, זוכת פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, על תפקידה בסרט "מות המשוררת"; זוכת פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בפסטיבל עכו על תפקידה בהצגה "הטווס מסילוואן", וזוכת תחרות התסריט הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה. סמירה נולדה וגדלה במושבה הגרמנית בחיפה, והיא הבת ה-11 מתוך 13 אחים ואחיות במשפחה מוסלמית. כיום היא מתגוררת ביפו.
הקריירה האמנותית שלך התחילה בגיל מבוגר יחסית, אחרי שעבדת במשך שנים כאחות.
"תמיד ידעתי, ממש מגיל צעיר, שרק עצמאות כלכלית היא המפתח לחופש שלי, לכן רציתי להשיג אותה כמה שיותר מהר. הלכתי ללמוד סיעוד כדי שיהיה לי מקצוע שאוכל להישען עליו, אבל באותה מידה גם ידעתי שאחרי הלימודים אני הולכת לעשות אמנות. הלימודים היו הדרך שלי לצאת מהבית, כי מותר לך לעזוב את הבית בשביל ללכת ללמוד באוניברסיטה, אבל מרגע שיצאת מהבית, כבר הרבה יותר קשה להחזיר אותך. באיזשהו שלב, אחרי שנים במקצוע, עזבתי לגמרי את הסיעוד והלכתי ללמוד קולנוע. עשיתי תואר שני".
"הלימודים היו הדרך שלי לצאת מהבית, כי מותר לך לעזוב את הבית בשביל ללכת ללמוד באוניברסיטה, אבל מרגע שיצאת מהבית, כבר הרבה יותר קשה להחזיר אותך"
איך הגעת למשחק ולעולם הקולנוע והתיאטרון?
"התפקיד הראשון שלי היה בסדרה '30 שקל לשעה'. לקחו אותי בתור 'נון-אקטר' כי מראש חיפשו פנים לא מוכרות. שם היתה ההופעה הטלוויזיונית הראשונה שלי. אחר כך אנשים זיהו את איכויות המשחק שלי וליהקו אותי להצגות וסדרות נוספות".
הפכת לאחרונה גם ליוצרת, תסריטאית ובמאית.
"הגעתי לתחום של האמנות דרך הדלת של המשחק, אבל אני כותבת מגיל 13. אני אדם שעוסק כל הזמן ביצירה דרך המילה הכתובה, והכתיבה היא בדיוק מה שרציתי לעשות - לספר את הסיפור שלי, לא רק לשחק בסיפורים של אחרים. יש לי כיום תסריט כתוב שהוא לקראת הפקה ותסריט אחר שהוא בפיתוח. יש גם הצגה חדשה שאני עובדת עליה. הבכורה תהיה במסגרת פסטיבל ישראל. אני גם כותבת ספוקן-וורד ועושה ראפ".
לצד הקריירה המרשימה, את גם אקטיביסטית פעילה.
"אקטיביזם בשבילי זה הוויה, כי כל יציאה מהבית לרחוב יכולה להיות מאבק עם המרחב בו הגוף הנשי מותקף על עצם נשיותו. מבחינת פעילות ממש, הקבוצה הראשונה שהייתי חלק ממנה היא 'כביסה שחורה', קבוצה של להט"ב נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי. שם הכרתי שתי נשים פלסטיניות, וביחד איתן ועם עוד נשים הקמנו את הקבוצה 'אסוואת' של נשים לסביות פלסטיניות. הקבוצה הזאת כבר לא פעילה אבל יש במקומה קבוצות אחרות. כיום אני לא שייכת לאף קבוצה, אבל האמנות שלי לא מנותקת מהאקטיביזם שלי. הרצון שלי לייצר דימויים חדשים של להט"ב ושל פלסטינים בקולנוע הישראלי, להביא להט"ב פלסטינים למסך, הוא רצון שהוא גם אמנותי וגם אקטיביסטי".
את גם היוצרת והמבצעת של "סמימו", הדראג קינג הפלסטיני הראשון.
"סמימו נולד כשהתחלנו לעשות את המסיבות הקוויריות הפלסטיניות. היו אז בקהילה הפלסטינית דראג קווינז אבל לא היה אף פעם דראג קינג. יצרתי אותו גם כחלק מהצורך לייצר מרחב שאין כרגע. שוב - אקטיביזם אמנותי, אבל גם בשביל להתנסות בסוג האמנות הזה בעצמי".
תל אביב היא בירת הלהט"ב הישראלית, נכון לומר שללהט"ב ערבים המרכז הוא חיפה?
"כן, חיפה היא תל אביב של הערבים, לא רק בהקשר הלהט"בי, גם בהקשר ההיפסטרי, אמנותי ותרבותי. חיפה תמיד היתה מרכז תרבות חילוני בצפון. באופן כללי, בערים יש יותר מרחב לשונות ואילו במקומות היותר סגורים, שמרניים ודתיים, הקושי בקבלת האחר הוא יותר גדול. אבל בין אם זה בעיר או בכפר, החברה הערבית נמצאת היום במצב מאוד קשה, אלים וקריטי".
מהי עמדתך לגבי הפשיעה המתרחבת?
"כל אדם בחברה הערבית צריך לשאול את עצמו לאיזה יום הוא רוצה לקום מחר בבוקר, לאיזו סוג של חברה. נכון, הפקירו אותנו, הדם שלנו הפקר, אם זה כערבים ואם זה כלהט"ב, אבל בתור אינדיבידואלים אנחנו יכולים גם לשנות. אני קוראת לכל אישה ואיש לקחת צד כנגד התופעה, לקום ולעמוד, להיות אקטיבים. אמרתי את הדברים גם בערוצי התקשורת הערבית, כי אני בין מעט האנשים שיכולים לדבר בפנים גלויות".
"נכון, הדם שלנו הפקר, אם זה כערבים ואם זה כלהט"ב, אבל בתור אינדיבידואלים אנחנו יכולים גם לשנות. אני קוראת לכל אישה ואיש לקחת צד כנגד התופעה, לקום ולעמוד, להיות אקטיבים"
יש הטוענים כי האלימות על רקע כבוד המשפחה היא חלק ממנטאליות שלא מגונה מספיק על ידי מנהיגי החברה הערבית.
"זאת כמובן דמגוגיה, מהלך של התנערות מאחריות. אומרים 'זה בגנים שלכם, אתם אלימים', אבל החברה הערבית היא חלק ממדינת ישראל. האלימות בחברה הערבית היא גם תוצאה של המשטר הצבאי, תוצאה של החוזה והאמון ביני לבין המרחב, ביני לבין המדינה. בשביל לעשות ריפוי במקום הזה צריך לקחת אחריות, כל אחד על החלק שלו. אני כבר 20 שנה זועקת גוועלד עם עוד נשים, נגד האלימות בחברה הערבית. איפה אתם? מדינה שמייצאת לעולם שיטות לחימה וריגול לא יכולה להגיע לפושעים כאן אצלנו?"
את חשה ייאוש מהמצב?
"אין לי את הפריבילגיה להתייאש".
מה הן העמדות שלך בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
"אני פוסט-לאומית ומאמינה שהלאומיות היא פטריארכלית שהורגת את אחיותיי מכל הצדדים. אני מחכה ליום בו בין הים לירדן יהיה מקום אחד לכולנו, בו כל אחד יגדיר את עצמו איך שהוא רוצה, יאהב את האדמה בדרכו, יתחבר אליה מכל סיבה שיבחר, בתנאי שהקיום שלו לא יהיה על חשבון הקיום של מישהו אחר".
אז למעשה הפתרון שלך לסכסוך הוא מדינה דו-לאומית.
"נכון, אין לדעתי פתרונות אחרים. מנסים לחתוך, לבתר ישות שלא ניתנת לביתור. אף צד לא הולך לשום מקום ולכל אורך ההיסטוריה היה פה תמיד קיום יהודי לצד קיום ערבי, וכל מי שטוען אחרת הוא שקרן. הערבי והעברי הם לתפיסתי ישות אחת, גוף אחד, אפשר לרצות אבל לא ניתן להפריד. אי אפשר לבתר את הגוף האחד הזה שבו האיברים אוהבים אחד את השני, אבל אנחנו האנשים פחות מבינים את זה. בסופו של דבר, נחזור להיות אחד. אני לא יודעת איך זה יקרה ואין לי מושג כמה דם יישפך עד אז, אבל כולי תקווה שלא יעברו יותר מדי דורות".
חשבת פעם על קריירה פוליטית?
"חס ושלום. פוליטיקה זה משחק מלוכלך".
מותר לשאול על זוגיות?
"אני לשמחתי רווקה ולשמחתי גם הגעתי להבנה שאני רוצה להפנות את כל המשאבים הרגשיים, המנטליים והרוחניים שיש לי לטובת היצירה שלי. אז כל מי שניגשת אליי, אני אומרת לה שהיא חמודה אבל שאני בעניין של להיות עם עצמי".
