כשעמית ירון (40), עובדת סוציאלית שעובדת בארגון "הג'וינט'", ואמא לשלושה מהוד השרון, הייתה בת 16, היא נתקלה בכתבה בטלוויזיה שעסקה בפונדקאות. היא לא הכירה את האופציה הזאת לפני כן, ומצאה את עצמה מרותקת למסך. מאז המחשבה להיות פונדקאית מתישהו בחייה, נשארה איתה.
בינתיים החיים קרו. היא הכירה את ארן, בן זוגה, ואחרי כמה שנים של זוגיות מלבבת הם החלו לעסוק בהקמת המשפחה הפרטית שלהם. "הילדים נולדו בפערים יחסית קטנים, ולא הייתה לי פניות אפילו לחשוב ולהתעסק ברעיון הזה. אך כשהוא צץ או עלה לי מדי פעם למחשבות, אני זוכרת שהייתי אומרת לעצמי שעכשיו זה לא הזמן, וקוברת את המחשבה שוב איפשהו במחסן האחורי של המוח", היא משתפת.
גלריה
עמית ירון בזמן שנשאה ברחמה את התינוק כפונדקאית. הייתה חוזרת על החוויה שנית לו יכלה
(צילום: יסמין ברדה פאר)
לפני שלוש שנים, אחת החברות הכי טובות שלה שלחה לה הודעה לוואטספ, וביקשה ממנה להפיץ אותה לכל עבר. "להודעה הייתה מצורפת תמונה - ישר זיהיתי! אלה היו אח שלה ובן הזוג שלו, שיצאו בקריאה מקסימה ומרגשת למצוא פונדקאית. ישר העברתי הלאה את ההודעה, והבטחתי בכל מקום שמדובר בזוג מדהים, באחריות!, ו'מי שתצא איתם לדרך, בוודאות תזכה!' - כשבפועל... ההודעה הזאת פשוט הציתה בתוכי את המחשבה העתיקה ההיא".
במשך כמה שבועות היא התחבטה והתלבטה. אולי זה סימן? אולי הפעם זאת קריאה מהיקום במיוחד עבורה? "לקחתי די הרבה זמן למחשבות האלה להתבשל אצלי בראש, בלב", היא משתפת. "בדרך כלל, אני בנאדם מאוד פתוח, שיתופי, מתייעץ. נגיד האחיות שלי, אמא, חברות - כולן שותפות לכל המחשבות והלבטים שלי בערך כשהם רק קופצים לי לראש. אבל הפעם זה היה שונה. אפילו את ארני לא שיתפתי בזה בהתחלה. נתתי לכל התחושות שעולות בי לצוף, ורציתי לשהות איתן עם עצמי בלבד".
הבנתי שאם כבר לצאת לדרך הזו ולקפוץ למים הנפלאים האלה, אז ברור שעם רון ויונתן. פתאום הכל הרגיש לי כל כך הגיוני. כאילו כל השבילים הובילו לפה. ברור שאיתם! ברור שעבורם!
אילו מחשבות?
"כל מיני שאלות פנימיות כמו: את באמת רוצה לעשות את זה? יש לך כוחות להיריון נוסף? איך זה ירגיש עבורך לשאת עובר של זוג אחר? יש לנו כמשפחה מספיק חוסן לעבור מסע כזה? ואם 'תפספסי' את הרכבת, איך תהיה תחושת ההחמצה?
עמית ירון ושניים מילדיה. התחילה לתהות - את באמת רוצה לעשות את זה? יש לך כוחות להיריון נוסף?
(צילום: יסמין ברדה פאר)
עמית ירון ושלושת ילדיה. אמרה להם מלכתחילה שזה לא התינוק שלה
(צילום: יסמין ברדה פאר)
"העניין הוא שלצד כל המחשבות האלה, הבשילה אצלי ההבנה שאני רוצה את זה הרבה יותר מחוששת. שאני יותר כמהה וסקרנית לבוא לתהליך הזה מאשר ננעלת או קופאת. הבנתי שאם כבר לצאת לדרך הזו ולקפוץ למים הנפלאים האלה, אז ברור שעם רון ויונתן. פתאום הכל הרגיש לי כל כך הגיוני. כאילו כל השבילים הובילו לפה. ברור שאיתם! ברור שעבורם!
"תביני, יונתן הוא אח של שירי, החברה הכי טובה שלי. הכרתי אותו מסיפורים שלה, ממפגשים קודמים, מהחיים. וגם את רון כמובן. כשהבנתי שאני רוצה להיות פונדקאית, כל הכוכבים הסתדרו מבחינתי בשורה. החלטתי להציע להם שנצא ביחד לדרך. דווקא המחשבה שאני כן מכירה, שזו לא הכרות מאפס, הידיעה הזאת שנישאר במעגלי החיים האחד של השני אחרי זה, הרגיעה ושימחה אותי, יותר מאשר הבהילה".
ואז הם נפגשו, והזוג היה בעננים. "בשיחה הראשונה שניהלנו, אצלנו בסלון בבית, יחד עם ניצן המלווה של התהליך, הבנו שאנחנו באים לגמרי באותו ראש. היה לנו ברור שזה גם ייאלץ אותנו להיות בתקשורת יותר פתוחה, לתאם ציפיות וכוונות באופן יותר צפוף ובכלל, להיות בדיאלוג מאוד פתוח. היום, שנה וחצי אחרי הלידה, אנחנו בקשר מצוין. המשפחות שלנו הפכו למשפחה אחת גדולה, הילדים שלי מאוהבים בהם ובנועם המתוק. אנחנו נפגשים, וזה מרגיש מאוד טבעי ונעים".
איך בן זוגך הגיב? ומה לגבי הילדים?
"כשישבתי פעם ראשונה עם ארן, ושיתפתי אותו בקול רם לגבי המחשבות שלי - זאת גם הייתה הפעם הראשונה שאמרתי אותן בקול רם ולא רק בתוך הראש שלי. זה היה רגע משמעותי מבחינתי, כי זה מסוג הדברים שאת יודעת שכשהם נאמרים לחלל העולם - הם מקבלים פתאום תוקף. התגובה שלו הייתה מדהימה. הוא קודם כל אמר לי שהוא בחיים לא יעמוד ביני לבין החלומות שלי. הוא הבין ישר לפי איך שדיברתי על זה, שאני חושבת על זה, אבל גם שבמובן מסוים אני גם קצת יודעת שזה מה שאני רוצה.
"כששאלתי אותו אם הוא חושש - הוא אמר, ברור שכן. בכל היריון שנשאתי היו לו דאגות ובעיקר תקווה שאעבור את ההיריון כמה שיותר בקלות. מהבחינה הזו, זה לא היה שונה גם הפעם. בהיבט הרגשי הוא ידע שנעבור את זה יחד. מה גם שברגע שהתחברנו עם רון ויונתן, זה היה כל כך ברור שיש ביננו דיאלוג פתוח ואהבה גדולה, ושכולנו במשימה הזו יחד שומרים האחד על השני ובעיקר עליי. מבחינתי, זו לגמרי רביעייה שהייתה בהיריון ביחד, רק שאני היחידה שהשמינה מהסיפור", היא צוחקת.
"לגבי הילדים - יש לי סיפור משעשע עליהם. ארן ואני החלטנו שנשתף אותם אחרי שבוע 11-12 ככה, כשנדע שהכול בסדר, וגם באמת חששתי שבתוך הבית הם כבר ישימו לב. היה לנו חשוב שכשנספר להם, נוכל להגיד להם את השמות של ההורים של התינוק, כדי שיהיה להם פרצוף ושם לחבר לסיפור. אז קבענו עם רון ויונתן איזה שישי אחה"צ בפארק, הבאנו אוכל, פריזבי, היה מדהים. הילדים מבחינתם פגשו חברים של ההורים וישבנו ושיחקנו וטיילנו.
ברגע שהתחברנו עם רון ויונתן, זה היה כל כך ברור שיש ביננו דיאלוג פתוח ואהבה גדולה, ושכולנו במשימה הזו יחד, שומרים האחד על השני ובעיקר עליי. מבחינתי, זו לגמרי רביעייה שהייתה בהיריון ביחד, רק שאני היחידה שהשמינה מהסיפור
"ואז, כשבאנו ללכת, נעמדנו כולנו ליד הרכב של רון ויונתן ובאנו להיפרד מהם. בשלב הזה, דורי שאל אותם אם הם אחים, והם ענו לו, 'אנחנו חברים, בני זוג, כמו אמא ואבא'. ודורי אמר להם בתגובה שהם לא כמו אמא ואבא כי אין להם ילדים. בשלב הזה אני כבר עמוק בחודש שני, כן? אז הם הסבירו לו בצורה מהממת ומקסימה שאין להם ילדים אבל שהם מאוד היו רוצים ילדים, ושלשני גברים אין אפשרות להיות בהיריון וללדת, והחלום שלהם הוא שיהיה להם תינוק קטן.
"ואז אלי, הבת האמצעית שלי שהייתה אז בת שבע, בשיא הנונשלט זרקה לחלל האוויר: 'מה הבעיה? תבקשו מאמא שתעזור לכם', והמשיכה בשלה. הסתכלנו אחד לשני בעיניים, נקרענו מצחוק והתפעלנו מהתרגשות בלב ואמרנו לה שזה רעיון נהדר".
וואו!
"משם המשכנו כל אחד לדרכו ויומיים אחרי כן, בהתייעצות עם אבא שלי שהוא פסיכולוג - החלטנו שיהיה נכון 'להכות על הברזל בעודו חם' - למרות שבפועל כן תכננתי לחכות עוד טיפה. שתלנו מצלמה בין הספרים בספרייה בסלון כדי שיהיה לנו תיעוד של הרגע המקסים הזה, וקראנו לילדים לשיחה. הזכרנו להם שלפני כמה ימים פגשנו את רון ויונתן, וליד הרכב הם סיפרו לנו שהם היו כל כך רוצים ילדים. ואז הזכרנו להם שאלי הציעה שאני אעזור להם ושחשבנו על זה שזה רעיון נדיב, וחברי ומקסים. ואז ישר הם הבינו וקפצו בהתרגשות.
"כל אחד מהם היה בגיל אחר ורמת ההבנה שלהם לסיטואציה הייתה מעט שונה, לכן המשכנו לתווך קצת אחרת לכל אחד. משם הם היו חלק מההיריון והתהליך לכל דבר ועניין. הם הניחו ידיים על הבטן, שרו שירים לתינוק, דאגו לי כשהייתי עייפה ומותשת, התחברו עמוקות לרון ויונתן והתרגשו בטירוף לקראת הלידה. בכל פעם ששמעתי אותם מסבירים לילדים אחרים - וגם למבוגרים - מי התינוק שנמצא אצלי בבטן, הבנתי כמה הם יודעים ומבינים היטב".
איך ההורים שלך הגיבו לרעיון להיות פונדקאית? האם היתה התלבטות כלשהי?
"קודם כל אני אגיד, שבניגוד לאולי כל שאר ההחלטות, הלבטים וההתייעצויות שיש לי בחיים - שבהם המשפחה שלי לפעמים יודעת עליהם עוד לפני שאני מדברת אותם בקול רם, הפעם זה היה שונה. הרגשתי שזה דבר גדול, משמעותי ומאוד אישי שלי. למעשה, זאת הפעם ראשונה בחיים שלי שבאתי אליהם לא כדי להתייעץ, אלא כדי לספר, להודיע. זה היה כשהתחלתי את מסכת הבדיקות והאישורים כדי שניגש יחד לוועדה של משרד הבריאות, כך שבעצם כבר הייתי בתוך התהליך".
כשסיפרתי לאבא שלי הוא התחיל, כמו פסיכולוג טוב, לפרק איתי את הסיבות, לנסות לחשוב מאיזו נקודה פנימית אני יוצאת לתהליך, ולחשוב יחד בעד ונגד. אני זוכרת שעצרתי אותו ואמרתי, "אבא, לא באתי להתלבט איתך. באתי לספר לך שאני בתוך התהליך הזה". אז הוא קם ואמר, "תביאי חיבוק"
מה הם אמרו?
"אמא שלי הייתה בהלם, אבל ישר נמרח לה חיוך עצום על הפנים. היא הביעה חשש כי בסוף זה היריון רביעי, וסופי ההריונות אצלי הם קשים כי אני סובלת מסימפיזיוליטיס (כאבים במפשעה או בגב כתוצאה מהתרחבות האגן בהיריון, ל"ש). באופן מפתיע, דווקא החשש לא ישב על ההיבטים הרגשיים של 'איך יהיה לך להיפרד מעובר שנשאת בתוכך', אלא ממקום של דאגה לבריאות הפיזית שלי.
"גם אבא שלי - כשישבנו אצלו בבית וסיפרתי לו - התחיל, כמו פסיכולוג טוב, לפרק איתי את הסיבות, לנסות לחשוב מאיזו נקודה פנימית אני יוצאת לתהליך, לחשוב יחד בעד ונגד. אני זוכרת שעצרתי אותו ואמרתי לו, 'אבא, לא באתי להתלבט איתך. באתי לספר לך שאני בתוך התהליך הזה'. אז הוא קם ואמר, 'תביאי חיבוק'".
מקסים.
"אני חושבת שהתגובה של שניהם אותתה לי שאני עושה צעד נכון. כשיוצאים למסע כזה צריך המון תמיכה, והם יחד עם יתר המשפחה והחברות היו מעטפת מושלמת שעזרה לי לשאת את התהליך בצורה הכי מיטבית שיש".
מה כלל התהליך מרגע שהתקבלה ההחלטה?
"ברגע שהחלטתי לצאת לדרך, רון ויונתן חיברו אותי לניצן המהממת, שהיא מלווה תהליכי פונדקאות פה בארץ. היא לקחה אותי יד ביד והסבירה לי הכל, מא' עד ת'. השלב הראשון הוא מאוד טכני ודורש הרבה מאוד בדיקות, אישורים, המצאת מסמכים ישנים כמו אישורי לידות של הילדים הפרטיים שלי ובדיקות פיזיות סופר מקיפות.
"אחרי כן יש אבחון פסיכולוגי שאני וארן נדרשים לעשות, ובסוף התהליך הזה אנחנו ניגשים לוועדת נשיאת עוברים של משרד הבריאות. אחריה יש ועדה משותפת שלנו עם רון ויונתן ההורים המיועדים, וכשאנחנו מקבלים את הסטמפה הסופית מהוועדה, אנחנו למעשה יכולים לצאת לדרך לתהליך הרפואי, שהוא למעשה IVF לכל דבר. עשינו אותו בבי"ח וולפסון והייתה לנו חוויה מדהימה וסופר מכבדת ומקצועית".
מה זה אומר להיות פונדקאית בישראל? את נחשבת לפונדקאית אלטרואיסטית?
"בישראל כל פונדקאית על פי החוק מקבלת פיצוי כספי קבוע מראש על תקופת ההיריון וההוצאות שנלוות אליו. התהליך הוא חוקי, מפוקח היטב ומחייב אישור של ועדה לאישור נשיאת עוברים של משרד הבריאות. המשמעות היא שאין אפשרות ל'פרצות' בחוק, ושכל התהליך מאוד מלווה ושמור, הן כדי להגן על ההורים המיועדים והן כדי לשמור על הפונדקאית.
"אני חוויתי את זה באופן חיובי וטוב אבל בסוף, צריך להגיד את זה - התמורה היא יפה מאוד, אבל היא נגזרת של פיצוי כספי על תקופת היריון והמשמעויות שנלוות אליו, לרבות החזרים על טיפולים אלטרנטיביים, טיפולים רגשיים לפונדקאית ולבני משפחתה - אם תבחר ללכת לכאלה, בייביסיטר כשהיא יוצאת עם בעלה לבדיקות שקשורות בהיריון, רכישת בגדי היריון ועוד. הרוב הכמעט מוחלט של פונדקאיות שזכיתי להכיר לאורך הדרך- בוחרות להיות פונדקאיות לגמרי מסיבות אלטרואיסטיות ובטח שלא מרצון להתעשר. ויחד עם זאת, התמורה שכל פונדקאית מקבלת היא הוגנת וראויה לגמרי".
כשהילדים ראו אותי הולכת וגדלה, שכבו לידי במיטה וראו את הבטן זזה - דיברנו על הפלא הזה של תינוק שגדל בתוכי והזכרנו לעצמנו כל הזמן שהוא התינוק המתוק של רון ויונתן, וכמה אנחנו מתרגשים לקראת המפגש שלהם יחד
יש לי שאלה מאוד אינטימית אבל היא מתבקשת נורא - איך לא נקשרת לתינוק?
"אני חושבת שיש משהו בהיריון כזה - על כל המשתמע ממנו, שלאורך כל הדרך מאוד מכין אותך ללידה ולמה שבא אחריה. מהרגעים הכי ראשונים של התהליך- ועד הטיפולים עצמם של הפקדת העובר, ולאורך כל הדרך - הידיעה הברורה מאוד שאת נושאת עבור של זוג אחר, נוכחת ותופסת חלק מאוד משמעותי בחוויה.
"רון ויונתן הצטרפו אליי לכל הבדיקות, הניחו בעדינות וברגישות ידיים על הבטן המתוחה והגדולה שלי והרגישו בהתרגשות אדירה את הבן שלהם בועט ונע בתוכי. כשישבנו יחד, ודיברנו והתכוננו יחד ללידה – דיברנו על לידת הבן שלהם. כשהילדים בבית עזרו לי, ראו אותי הולכת וגדלה, שכבו לידי במיטה וראו את הבטן זזה - דיברנו על הפלא הזה של תינוק שגדל בתוכי והזכרנו לעצמנו כל הזמן שהוא התינוק המתוק של רון ויונתן, וכמה אנחנו מתרגשים לקראת המפגש שלהם יחד. אני חייבת להגיד שזה לא בחזקת Fake it 'till you make it – זו באמת הייתה ההרגשה.
עמית ירון. "לשאת היריון זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, בטח בחודשים האחרונים
(צילום: יסמין ברדה פאר)
"לשאת היריון זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, בטח בחודשים האחרונים. את מרגישה את ההיריון בכל דקה ושנייה ביום. אבל ההתרגשות והציפייה היא עבורם. אנחנו לא ציפינו לתינוק חדש, ואני ידעתי שאני לא חוזרת הביתה עם אח לילדים שלי ובן נוסף עבורנו. ההבנה הזאת היא מנטלית אבל היא גם נפשית, רגשית ופיזית. לכן אין מבחינתי היבט של היקשרות לתינוק, אלא חיבור להורים שלו, למשפחה שנולדה להם. ומזה אין לי סיבה להיפרד".
ההרגשה שלי אל מול נועם המהמם היא שיש לי חלק בהגעה שלו לעולם, וששנינו נישא תמיד, לעד - חוויה משותפת שאולי הוא לא ידע לזכור אותה במילים או בהרגשה, אבל היא שייכת רק לשנינו. יש בזה משהו מגניב מאוד בעיניי
איך היתה התחושה אחרי הלידה?
"אחרי הלידה הרגשתי בעננים, מרחפת ממש. כשנועם נולד, הניחו אותו עליי, שמתי עליו ידיים ובלב נפרדתי מהחלק המשותף שלנו בתהליך ההגעה שלו לעולם. אחרי כן בבית חולים הנקתי אותו והרגשתי שזה עוד חלק קטן שלי בהגעה שלו לעולם. זאת אומרת, הלידה היא לגמרי שיא התהליך, אבל החזרה שלי לחיים הפרטיים והנפרדים שלי הייתה הדרגתית במובן הזה, כי הנקתי אותו ואחרי כן שאבתי לו חלב לתקופה קצרה, עד שהתייבש. בהרגשה שלי, זה אפשר לי לצעוד חזרה לחיים שלי מתוך מקום עגול יותר, ולא ב'קאט' טכני.
עמית ירון, בן זוגה, רון ויונתן יחד עם הכלבות
(צילום: יסמין ברדה פאר)
"ההרגשה שלי אל מול נועם המהמם היא שיש לי חלק בהגעה שלו לעולם, וששנינו נישא תמיד, לעד - חוויה משותפת שאולי הוא לא ידע לזכור אותה במילים או בהרגשה, אבל היא שייכת רק לשנינו. יש בזה משהו מגניב מאוד בעיניי".
תעשי זאת שוב?
"אני צוחקת כל הזמן שהמזל הכי גדול שלי הוא ששנה אחרי הלידה - שזה קריטריון לכל אישה שרוצה להיות פונדקאית, לחכות לפחות שנה אחרי לידה - כבר לא היו מאשרים אותי בוועדה בגלל הגיל. אני לא אשקר שיש בזה משהו מאוד מפתה - הייתה לי חוויה פשוט מושלמת, וזה בעיקר הודות לרון ויונתן. הם היו רגישים, מפנקים, עוטפים וסופר קשובים אליי ואלינו כמשפחה, לאורך כל הדרך.
"היום הם מחפשים פונדקאית נוספת. הם רוצים להרחיב את המשפחה ולהביא לעולם אח/ות לנועם המתוק. אני רואה מהצד את החיפוש והכמיהה שלהם והחלום שלי הוא שהם יימצאו בקרוב מישהי שתצא איתם למסע נוסף. אני מדמיינת אותה בעיני רוחי ונותנת לה חיבוק ענק כי היא לא מבינה כמה היא זכתה בלוטו על הזכות הזאת. אין כמוהם, באמת. אז זה לא הכי הוגן לענות על השאלה, כי טכנית אני כבר לא יכולה להיות פונדקאית שוב, אבל עקרונית לו יכולתי - האם הייתי עושה את זה שוב? כן וכן וכן".
רון ויונתן מחפשים שותפה לתהליך פונדקאות נוסף, להביא לנועם אח/ות. צרו איתם קשר במייל
