זה היה אמור להיות אחר צהריים מושלם. הישיבות בעבודה בוטלו עקב שפעות חזירים ושאר תירוצים, ויכולתי לחתוך הביתה מוקדם. הדוגי-סיטר הוציאה את "כדור הפרווה" לטיול, תפרחת החיתולים אצל אמא שלו, ואם לא די בכך, המיועד שלח הודעה שהוא מתעכב בעבודה עד מאוחר. אח, מה רבו מעשיך. אבל כמו לכל דבר, גם לדברים הטובים יש סוף, ומיד אחרי שנפלתי למשכב מול הטלוויזיה על הספה המפנקת, נשמעו שלוש דפיקות בדלת.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לכבות את הטלוויזיה ולהתעלם, וכך גם האינסטינקט השני. אחרי הכל, מדובר בשכונה מפוקפקת בדרום תל אביב, וזה יכול להיות רק דבר אחד - שכן טורדני שרוצה לקפוץ לבקר. וכך שכבנו מחובקים, כדור הפרווה ואני, בשקט מופתי עד שהדפיקות הפסיקו. ספרתי עד עשר, התרוממתי מהספה והלכתי בשקט-בשקט בהליכה חתולית כדי לבדוק שהוא אכן הלך. התרוממתי לעינית הדלת... ואז הטלפון צלצל מהכיס שלי. פאאאאאק. נחשפתי. אז פתחתי את הדלת כי למה בעצם אני חי?
"מה קורה?", שאלה השכנה, "רוצה קפה?". אז בצעד חסר תקדים אמרתי "בטח, בשמחה", הסתכלתי ימינה, שמאלה ולמטה. "אני רק אוציא את הכלב לטיול קצר, הוא פשוט חייב...", ובלי ששמתי לב מצאנו את עצמנו, גוש הפרווה ואני, בטיול שאף אחד מאיתנו לא היה מעוניין בו.
על ספסל בגינה ישבו ארבע שכנות מהבניין ממול, מנענעות את העגלות בקצב אחיד ומסמנות לנו לבוא אליהן. כעת הייתי צריך לבחור בין קפה אצלי בבית עם השכנה לשיחה בגינה עם השכנות, והבנתי שאחר הצהריים מושלם זה כבר לא יהיה. טליה מכניסה א' דירה 3, שהייתה עסוקה בלשקשק בקבוק עם ארוחת הערב של העולל, שאלה למה לא ירדנו למטה עם גפן (השם הרשמי של תפרחת החיתולים). זרקתי שהוא אצל אימא שלו וזכיתי לארבעה פרצופים מאוד מופתעים. לא הבנתי מה ההפתעה הגדולה. כלומר בואו, לא המצאנו את הגלגלים בתחום ההורות המשותפת. מצד שני, מאיפה הן אמורות לדעת? יש הרי כל כך הרבה אופציות ובינינו, גם אנחנו עברנו מסע לא קטן עד שקיבלנו החלטה לנסוע בנתיב הזה.
צפו: גייז שמחפשים פרטנרית להורות משותפת
מסלול עוקף חסימה
בדרך כלל החיים שלנו די מוסללים: לימודים, צבא, טיול אחרי צבא, לימודים, חתונה, ילדים, נכדים, מוות. וגם אם נדמה לנו שאנחנו ספציפית מיוחדים ושונים, רובינו די נוסעים באותו הנתיב. העניין הוא שהחיים לימדו אותי שגם אם יש חסימה באמצע הדרך, אתה תמיד תמצא איך לעקוף אותה כדי לחזור ולהמשיך במסלול. אז מה אני אומר בעצם? אני אומר שבגדול, המטאפורה הזו נולדה כדי לתת הקדמה לעובדה שכשהמיועד ואני החלטנו שאנחנו רוצים ילדים וכשהדרך הראשית נחסמה בפנינו, נאלצנו לבחון מספר מסלולים עוקפים.
מחשבים מסלול: פונדקאות
אני חייב לציין שפונדקאות מאז ומעולם הייתה האופציה המועדפת עליי. בינינו זה גם המודל שהכרתי. ידעתי לדקלם בכל שיחה שילד לא צריך אימא, ילד צריך הורים שיאהבו אותו, ידאגו לצרכים שלו, יקנו לו ערכים וילמדו אותו להיות אדם בעולם. מצאתי מחקרים תומכים ואפילו הצטיידתי בספר ילדים מקסים על זוג פינגווינים חד-מיניים שאימצו ביצה אובדת, דגרו עליה ופתחו משפחה אלטרנטיבית בגן החיות של הסנטרל פארק.
הבעיה הייתה שלפני שאני מקריא לילד שלי את הסיפור לפני השינה ומסביר לו שגם זו דרך הטבע, אני צריך לשכנע קודם כל את בן הזוג שלי בזה, וראיתי שהמיועד לא משתכנע שילד לא צריך אימא. אה, כן, גם העובדה שהעלות של התהליך עולה כמו שהיא עולה, לא בדיוק תרמה לשיח שלנו. או כמו שפעם מנהל בנק אמר לי "אתה יודע למה אנחנו ניתן משכנתא לבית ולא לפונדקאות? כי אם לא תעמוד בתשלומים לבית, אני אוכל לקחת אותו ממך, אבל מה אני אעשה עם הילד שלך?"
אימוץ VS אומנה
הידיעה שאי שם נמצא ילד שהחיים לא חייכו אליו ושהוא זקוק לי גרמה לי להגיד עוד מגיל יסודי שאני רוצה לאמץ תינוק. אך לצערי, אין טעם להסביר איזה בזבוז זמן זה לנסות לאמץ בארץ ילד. אחרי הכל, מה יש לזוג גברים אמידים שמשתוקקים להפוך להורים לתת לילד שזרוק ברווחה? חוץ מקורת גג, אוכל, חינוך, יחס אישי... אבל בישראל יש דברים נסתרים, לא אבין ולא אדע, ומבחינת המדינה לתת לנו לאמץ לא הייתה בכלל אופציה. מה שכן, גיליתי שיש עוד דרכים, כמו אומנה למשל. נרגשים, נרשמנו לכנס בנושא אומנה, נפגשנו עם אנשים וכבר מילאנו טפסים ורקמנו חלומות, אבל הפחד להיקשר לילד ולחיות בפחד שכל שיחת טלפון תבשר לך שהוריו הביולוגיים רוצים אותו בחזרה, גרמה לי להבין שלא נעמוד בזה. לא כרגע, לפחות.
הגעת ליעד: הורות משותפת
המשכנו לברר ושקללנו את כל הנתונים, הלכנו להרצאות וקראנו מאמרים, עד שיום אחד, ממש במקרה ומבלי להתכוון, היא הגיעה. וזה הרגיש הכי נכון בעולם, לנו ולה. וגילינו שהורות משותפת היא בהחלט אופציה לא רעה. בהורות משותפת לילד יש אבא ואמא ועוד אבא, ולך יש ילד, אבל גם את הזמן שלך, כדי לצבור כוחות מפעם לפעם. אחרי כל לילה ללא שינה בגלל שיניים או גזים אתה זוכה לישון לילה שלם. אתה תמיד מגיע אליו באנרגיות מחודשות והכל טוב ומאושר.
השכנים הקשיבו בקשב רב ואורנית מכניסה ב' דירה 2 מיהרה לשאול אם הייתי ממליץ לכל זוג הומואים לנהוג כמונו. "לא". אמרתי בלי להסס. "זה מה שהיה הכי נכון לנו באותו הרגע. ואם זו לא הייתה היא, אז כל האופציות שוב היו פתוחות בפנינו".
טליה מכניסה א' דירה 3 שאלה איך נפגשנו ואם היו מעורבים עורכי דין, ואז רוני מכניסה ד' דירה 2 שאלה מתי הם יפגשו כבר את האמא. זה כבר היה יותר מדי. התנצלתי שאני חייב ללכת וביקשתי שנמשיך לדבר בפעם אחרת. בעודי מתרחק משם חשבתי לעצמי שאיזה מזל שבניגוד לשכנים, את המשפחה שלנו אנחנו כן בוחרים.
