"אני חושבת שיש הבדל מאוד גדול בין להט"ביות לקוויריות. קוויריות בהגדרה זה חריג, ויש להט"בים שרוצים להרגיש כחלק מהחברה ובוחרים לעשות דברים שיעזרו להם להיות חלק מהחברה היותר נורמטיבית, כלומר להיות או גבר או אישה, ללכת עם סממנים מתאימים, לא לשים סימני שאלה על מוסכמות חברתיות", אומרת מיקה רותם בן בשט (24), בוגרת טרייה של המחלקה לצילום ב'בצלאל - האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים'. פרויקט הגמר שלה, סדרת הצילומים A Body Becoming, מתעד צעירות וצעירים על הקשת הטרנסית והקווירית, בגילאי 17 עד 20.
גלריה
מיקה רותם בן בשט. להיות קוויר זאת בחירה פוליטית
(צילום: יח"צ בצלאל -אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.)
"להיות קוויר זה כל יום לקום בבוקר ולחשוב מחדש, זה להטיל ספק, להסתכל בדקויות ובאמת לרצות להיות מי שאתה גם, אם זה לא כל כך עובר חלק בגרון של החברה", היא אומרת, "קוויר זה בסופו של דבר גם עניין פוליטי".
"יש לי המון תחושות קשות מול החברה הישראלית. אני מרגישה שיש דרך מאוד מסוימת להיות אדם בישראל, במיוחד בירושלים. באופן אישי, לי יש חזות שהיא יותר גברית, שהיא נזילה מגדרית, זה דבר שאנשים לא תמיד מצליחים לתפוס וזה גם גורר תגובות"
איך קוויר זה עניין פוליטי?
"כי קוויר בוחר להיות חריג. זה לא לרצות להיות חלק מהמיינסטרים. יש לי המון תחושות קשות מול החברה הישראלית. אני מרגישה שאין בה כל כך מקום לייצוגים שונים של אנשים, שיש דרך מאוד מסוימת להיות אדם בישראל, במיוחד בירושלים. באופן אישי, לי יש חזות שהיא יותר גברית, שהיא נזילה מגדרית, זה דבר שאנשים לא תמיד מצליחים לתפוס וזה גם גורר תגובות".
מיקה רותם בן בשט, פורטרט עצמי. מתוך סדרת הצילומים "A Body Becoming"
(צילום: מיקה רותם בן בשט)
אילו תגובות למשל?
"לא מזמן היה מקרה שמישהו שעבר לידי ברחוב, אדם חרדי שקילל וירק. כאילו, הוא הסתכל עליי ואז זרק קללה וירק לצד".
זה אקט פוגעני. אך הרגשת?
"כמובן שזו הייתה חוויה ממש לא נעימה, אבל אני גם מבינה שזה המקום שכרגע המדינה נמצאת בו. כשאני בוחרת להיות מי שאני, בוחרת להיראות כמו שאני נראית, אז זה יכול לגרור תגובות, זה מה שזה, זאת המציאות".
מתוך סדרת הצילומים "A Body Becoming"
(צילום: מיקה רותם בן בשט)
להבדיל מהמקרה הלא נעים הזה, מה מחזק אותך?
"הקהילה שלי. יש קבוצה יפה של אנשים שמאוד מחזיקים אותי ואוהבים אותי כמו שאני, שאנחנו יכולות ליצור ביחד תוכן ופעילות, ליצור יחד משהו משותף. בסופו של דבר, זה מה שמחזק אותי, זה מה שגם נותן לי את הכוח ליצור, לעשות".
איזו לשון פנייה מועדפת עליך?
"אני מעדיפה לשון פניה מעורבת".
איך אתה מגדירה את הזהות המגדרית שלך ואת העדפתך המינית?
"מבחינת העדפה מינית אני מגדירה את עצמי כלסבית, תמיד נמשכתי רק לבנות. מבחינת הזהות המגדרית אני חושבת שבאיזשהו שלב היו לי המון שינויים והיום אני במצב הרבה יותר סגור ומבין לגבי הזהות המגדרית שלי, אני לא נמצא בין גבר לאישה, אני נמצאת באיזשהו מקום על קו התפר. אני מגדירה את עצמי א-בינארי. זה פשוט מין קו תפר זהותי שאני נמצאת בו, שאפשר לשחק עליו, אפשר לבדוק עליו כל מיני דברים".
"גם היום, כשאני מבקש שיפנו אליי במעורבת, אז עדיין זה כזה מין אוקיי, אבל זה את או אתה? זה עדיין מין דבר שהוא לא עד הסוף חלק מהנורמה, נושא שלא נמצא בשיח, דבר שהרבה עדיין לא מבינים עד הסוף"
מתי התחלת להגדיר את עצמך כך?
"הבנתי שזו הזהות הנעימה לי והמרגישה לי נוח סביב גיל 20. לפני כן אני חושבת שהייתי צריכה לראות שיש אנשים שחיים ככה בשביל להבין שככה אני גם רוצה, וזה דבר שפחות קורה בארץ. אולי בשנים האחרונות א-בינאריות קצת יותר נכנסה לשיח, אבל לפני ארבע שנים זה ממש דבר שלא היה. גם היום, כשאני מבקש שיפנו אליי במעורבת, אז עדיין זה כזה מין אוקיי, אבל זה את או אתה? זה עדיין מין דבר שהוא לא עד הסוף חלק מהנורמה, נושא שלא נמצא בשיח, דבר שהרבה עדיין לא מבינים עד הסוף".
מתוך סדרת הצילומים "A Body Becoming"
(צילום: מיקה רותם בן בשט)
לפני שהגדרת את עצמך כא-בינארית, איך הגדרת את עצמך?
"אני לא ממש בטוחה. אני חושבת שתמיד הייתי קווירית, כי אף פעם לא באמת הרגשתי אישה. תמיד היה איזשהו משהו שם שלא ידעתי לתת לו מילים. כשהייתי בת 15 באתי לחברה בכיתה ואמרתי לה שלא צריך לפנות אליי באת וגם לא לפנות באתה, אמרתי לה, 'תפני איך שבא לך'".
משחק של מגדר ונראות
בן בסט נולדה ברמת גן וגדלה בכפר סבא, "בית חילוני ליברלי, די תומך בסך הכול". כשהייתה בת 17 כבר עברה לתל אבי., בגיל 20 עברה לירושלים כדי ללמוד, וכעת, לאחר שסיימה את לימודיה, היא מתכוונת לעזוב את העיר. "אני כרגע במחשבות לאן לעבור, זה כזה בין תל אביב לברלין, אני על הקו. אני חושב שעולם האמנות בארץ הוא די מוגבל. הוא יכול להכיל את מה שהוא יכול להכיל, וזהו".
איך ומתי התחלת לעסוק באומנות הצילום?
"קניתי את המצלמה הראשונה שלי בגיל 12 והיא מיד הייתה הדבר שהכי עניין אותי. רציתי לצלם את העולם שסביבי, מאז פשוט לא הפסקתי לצלם. אני חושבת שיש לי אפשרות להציג באמצעות הצילום משהו שאני רוצה שיהיה בעולם. אני מרגישה שהמצלמה היא כלי תקשורת בשבילי, היא עוזרת לי להציף נושאים שמעניינים אותי".
איך נולד הרעיון לפרויקט גמר שלך? מה את מנסה לומר בעזרתו?
"תמיד עסקתי, גם בלימודים וגם בצילומים, בחיים האישיים שלי, תמיד התעסקתי בקוויריות, בנושאי מגדר, בקשרים שלי עם א.נשים. בפרויקט הזה הבנתי שאני רוצה לצלם קבוצת גיל ספציפית, של בין גיל 17 ל-20. זה סוף גיל ההתבגרות ותחילת החיים הבוגרים. זו נקודה מאוד מעניינת. את מתבגרת בעולם, אבל יש לך במקביל גם חקירה עצמית לגבי המאפיינים הזהותיים והקווירים שלך. זה שלב שבו שאלות מתחילות להישאל, זהות מתחילה להיבנות, יש משחק של מגדר ונראות".
עבור הפרויקט שלה היא בחרה שבע מצולמות. "את כל אחת פגשתי במקום אחר, באירוע, דרך חברים משותפים, או מהאינסטגרם. אני בת 24 וכל המצולמות הן רק קצת פחות ממני בגיל. יש שתי בנות 18 שהכרתי באיזה אירוע בתל אביב, במקרה הייתי שם. שתיהן באמת נמצאות בנקודה של חיפוש, רצון להתנסות, הן מנסות להבין איך הן באמת נראות, איך הן נראות בפני עצמן, בפני החברה. אני מאוד אוהבת אותן ואנחנו מאוד מחוברות. המצלמה והפרויקט גרמו לנו להיחשף הדדית האחת בפני השנייה".
אילו תגובות את מקבלת על סדרת הצילומים?
"אני מקבלת תגובות מאוד טובות. אני חושבת שאנשים מאוד סקרנים להבין את הנושא, להבין את החיים של האנשים שאני מצלמת, כי זה נושא שאין לו מספיק ייצוג, לא בתקשורת ולא בתרבות".
מי האמנים שאת שואבת השראה מיצירותיהם?
"יש שתי צלמות, נאן גולדין שאני מאוד-מאוד אוהבת, ויש את קתרין אופי שהיא צלמת ממש מדהימה. אני שואבת מהן המון השראה".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"אני מקווה שאני אפעל בארץ ובעולם, שאני אמשיך לצלם, לעשות את מה שאני אוהבת. אני מאוד רוצה להצליח ואני מכוונת גבוה. אני רוצה להציג את העבודות שלי, מכוונת למוזיאונים, לתוכניות אומנות ברמה הבינלאומית".
"A Body Becoming", סדרת הצילומים של מיקה רותם בן בשט תוצג בתערוכת הבוגרים של 'בצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים', שתיפתח ביום שישי ה-24 ליולי ותנעל ביום חמישי ה-6 לאוגוסט. לפרטים
