נפגשנו שוב ביום שישי. לפני ששכבנו ישבנו ודיברנו על הספה איזה שעתיים. במהלך השיחה דיברנו על אהבה ואמרת שאתה דווקא הכי מאמין באהבות שמגיעות לאט, מתוך היכרות ארוכה, ושההתאהבות המהירה, הראשונית, גורמת לזה שאנשים ממהרים להתחתן ולהביא ילדים, ואז עם הזמן האהבה דועכת והם מגלים שהם כבר לא מתאימים ומתגרשים.
ישבתי וחשבתי, "נו, אז בוא נתאהב אנחנו, לאט, האחד בשנייה!" (למרות שאני כבר מאוהבת בך די מהרגע הראשון), אבל שתקתי. שאלתי אותך אם באקסית שלך התאהבת מההתחלה, וענית שלא. "היית מאוהב בה בסוף?" המשכתי. "לא", ענית. "היית מאוהב בה באיזשהו שלב בקשר שלכם?"
"לא", ענית שוב.
"אז למה היית איתה?"
"כי הרגשתי בנוח".
חשבתי לעצמי שדווקא עם האנשים שאנחנו לא מרגישים בנוח, יש הכי הרבה סיכוי להתאהבות, כי יש בינינו איזשהו מתח. אבל שוב שתקתי. המשכת ושאלת אותי אם אני מרגישה איתך בנוח. עניתי שכן. ואז שאלת אם אני סומכת עליך. עניתי שחלקית, כי בשתי הפעמים שדיברנו על לעשות ילד ביחד, קיבלת רגליים קרות ונעלמת. שאלתי אם אתה מרגיש איתי בנוח ואם אתה סומך עליי, וענית בשתי הפעמים שכן, אבל ידעתי שאתה משקר לי.
ואז הבנתי משהו
כל השנים לא הבנתי מה מצאת באקסית המכוערת שלך, שאמרת כמה וכמה פעמים שאתה לא נמשך אליה ולא מצליח לגמור איתה. פשוט הרגשת איתה בנוח. איתה הרגשת נוח, ואיתי - לא. עליה סמכת, ועליי לא. פתאום התשובות שלך לא נראו לי כאלה גרועות. אולי יש אנשים שאנחנו לא מרגישים איתם בנוח דווקא כי אכפת לנו מה הם חושבים עלינו? כי אנחנו לא רוצים לצאת טיפשים או גרועים מולם? כי קשה לנו להיות עצמנו בחברתם?
דיברת גם על לסמוך האחד על השנייה. לא שאלתי אותך למה התכוונת, אבל אולי התכוונת לאמון? אולי על האקסית שלך סמכת כי לא חשבת שהיא תבגוד בך, אבל עליי אתה לא סומך באותה צורה?
אח"כ שכבנו וכמעט נרדמת אצלי, והתפללתי שזה יקרה. שנתעורר יחד בבוקר ונשתה קפה ונמשיך לדבר, אבל בסוף התעוררת. ישבנו ועישנו את הסיגריה שאחרי על הספה שלי והמשכנו לדבר עוד קצת ואז הלכת כי הבן שלך היה בבית עם חברים והיית צריך לחזור אליהם. נפרדנו בנשיקה.
למחרת ידעתי שמחכה לי תקופת המתנה של עוד חודשיים-שלושה עד הפעם הבאה שתכתוב שוב. לא היתה לי סבלנות והחלטתי לכתוב את מה שאני מרגישה: "תקשיב, מתחיל להיות לי קשה להיות על תקן יזיזה, ולהיפגש רק פעם בחודשיים". שלחתי עוד הודעה: "אתה לא רוצה יותר מזה, נכון?"
חצי שעה של המתנה ואז בכלל ענית על משהו אחר ששאלתי מוקדם יותר. "ומה עם זה?" עשיתי ריפליי על ההודעה שבה אמרתי שקשה לי להיות על תקן יזיזה. עוד חצי שעה של המתנה וענית במילה אחת - "מבין". "אם אתה לא באותו ראש, אז אולי כדאי שנפסיק להיפגש", כתבתי. ידעתי שלא תגיב על זה, וכך היה.
חצי שעה של המתנה ואז בכלל ענית על משהו אחר ששאלתי מוקדם יותר
(צילום: Shutterstock)
ברור שעשיתי את זה כי רציתי שתרדוף אחריי
שתגיד שאתה מרגיש אותו דבר, שאתה רוצה שננסה משהו רציני, אבל הרדיפה לא הגיעה. במקום זה שקט. שקט. והקלה. אני לא צריכה לחכות יותר להודעה הבאה שתשלח ולפעם הבאה שבה ניפגש. גם לא הרגשתי עצובה.
למחרת הבנתי שההמתנה עדיין לא נגמרה. תחושת ההקלה שהיתה לי, תחושת השיחרור מהאחיזה שלך, מהשמירה שלך עליי על אש קטנה, התחלפה שוב בתהייה האם אשבר ואכתוב לך שוב ואם כן, אז מתי. כבר התחלתי לתכנן איך אולי ביומולדת שלי בעוד חודשיים, אני אשלח לך הודעה ואציע להיפגש, אבל ככל שהיום התקדם, הבנתי שלא בא לי להיות חלשה מולך שוב. חלשה מאי פעם, כי הפעם שמתי את כל הקלפים על השולחן - אתה יודע שאני רוצה משהו רציני, אתה כנראה מנחש ואולי כבר ניחשת שיש לי רגשות אליך.
החלטתי שאני לא אכתוב לך יותר. אחכה שתכתוב לי. בינתיים אעלה סטוריז שלי חיה את החיים ומבלה עם חברות. אולי תעשה לייק מדי פעם, או תגיב, כמו שאתה עושה פעמים רבות. אולי תכתוב הודעה, אולי תרצה שוב להיפגש, ואולי, יש שמץ קטן של סיכוי, שתרצה את ההצעה שלי לנסות משהו רציני.
כן, אני יודעת שהסיכוי לזה קלוש, אבל בכל מקרה, אני אתן לזה קצת זמן. אחכה בשקט לסיכוי הקלוש שתכתוב, שתבין שאני חסרה לך אחרי שלוש שנים של מפגשים, ותסכים להצעה שלי לנסות משהו מעבר. עד אז אמתין בין הרי החושך, הריק, הלבד והשיממון. אולי בלי שום דבר מעניין אחר, אבל עם הסטנדרט החדש שהצבתי לסוג הקשר שאני מוכנה להיות בו, ועם התקווה הקלושה שתסכים.
