פרק 4, חלק א
איליה מוסר כמה שטרות לנער המעלית שמניח את המזוודות שלנו בכניסה לסוויטה של המלון היוקרתי בברצלונה וטורק את הדלת. מהרגע שיצאנו מהמסעדה ישבתי לידו ברכב בלי שאף אחד מאיתנו אמר מילה. נתתי לעצמי להתאבל על אלכס ולצלול לכאב הפרידה מהבן שלי. עכשיו אני חייבת להתעשת ולקבור את הרגשות האלה במעמקי בטני.
אני סורקת את החלל הגדול שמרוהט בכורסאות עור, טלוויזיה ענקית ובר פינתי. הווילונות מוסטים וחושפים דלת זכוכית המובילה למרפסת. מסדרון קצר מוביל אל שני חדרי שינה. איליה מרים שתי מזוודות ומסמן לי בראשו להצטרף אליו. הוא חוצה את המסדרון ומניח את המזוודות על השטיח בחדר הימני.
"הבאתי רק מזוודה אחת", אני אומרת בבלבול.
"את המזוודה השנייה שלחו לך מהסוכנות", הוא אומר ויוצא מהחדר.
אני מרימה אותה אל המיטה ומפזרת את תכולתה. שמלות ערב, הלבשה תחתונה, מוצרי איפור, מוצרי היגיינה, שמלות קוקטייל, תיקים, ארנקים ואפילו תכשיטים. בתא הפנימי יש שלוש חפיסות של גלולות למניעת היריון. ערכת הכלים של נערת הפיתוי.
אני מתפשטת בזריזות ומודדת שמלה קצרה. אני אמורה להיות מופתעת שהם דייקו במידה. עברו שמונה שנים מאז שיצרתי איתם קשר בפעם האחרונה. המידות שלי השתנו, הגוף שלי הפך מגוף של בחורה צעירה לגוף של אישה. הישבן והחזה התעגלו, הירכיים התמלאו והבטן עדיין שטוחה אך כבר לא שרירית כפי שהייתה. עזבתי את גרגורי בגיל עשרים ושתיים ועכשיו אני נושקת לשלושים. אבל אני לא מופתעת. שום דבר לא יפתיע אותי בסוכנות.
אני חוזרת ללבוש את שמלת הפשתן שלי ויוצאת אל המסדרון. דלת חדרו של איליה סגורה ואני ניגשת אל הבר, מוזגת כוס יין ומתיישבת על הכורסה במרפסת. הנוף שנשקף מהקומה הגבוהה מרתק אותי. שילוב של ישן וחדש. עבר ועתיד שמתמזגים זה בזה באופן מושלם. ליוויתי את גרגורי בנסיעות העסקים שלו בעשרות מדינות. לעתים נדירות התארחנו במלונות. יש לו אחוזה כמעט בכל יעד בעולם אך בספרד לא ביקרנו יחד מעולם. השהייה בקוסטה בראווה גרמה לי להרגיש שזה המקום שלי, שהוא עדיין לא הצליח לטמא אותו. מתברר שהזרועות הארוכות שלו הגיעו גם לכאן, אבל עד מחר זו עדיין המדינה היפה שלי.
רגלי הכורסה לידי חורקות ואני מנתקת את מבטי מהנוף ומביטה באיליה שמתיישב בנינוחות ומניח כוסית נמוכה על השולחן. הוא לובש גופיה לבנה שמדגישה את עורו השזוף וחושפת את שרירי הזרועות המאסיביים שלו. אני תוהה אם החוויה שלי הייתה שונה לו הייתי מתבקשת לחיות עם גבר שנראה כמוהו ולא עם גרגורי. כנראה שלא. הכיעור הפנימי תמיד גובר על היופי החיצוני.
"את מוכנה לפגישה המרגשת מחר בערב?" הוא שואל ולוגם מהמשקה שלו.
"לא".
אני משכלת את רגליי וחוזרת להביט בנוף. "גרגורי פגש אותי לראשונה כשהייתי בת שמונה-עשרה. התכוננתי לפגישה איתו במשך שנה וחצי עד שיזמו בינינו מפגש 'מקרי' בטרקלין של בית מלון ברוסיה. סיפור הכיסוי שלי היה מאוד קרוב למציאות. בחורה צעירה יתומה שממתינה לדייט שהבריז לה".
איליה לא קוטע את הסיפור שלי אז אני לוגמת מהיין וממשיכה. "נתקלתי בו בעיניים דומעות בדרכי החוצה והוא התעקש להבין מדוע אני עצובה. סיפרתי לו את השקר ששיננתי לעצמי ומאז לא נפרדנו. נשאר לי רק השם האמיתי שלי. נתתי לו לגזול ממני את החופש, את שמחת החיים, את התקווה, וגם את הדבר היחיד שאישה יכולה להיפרד ממנו רק פעם אחת".
"את רוצה להגיד לי שהמאפיונר הסדיסט היה הראשון שלך?" איליה לא מסתיר את חוסר האמון שלו. "חשבתי שאתן אמורות להיות כוכבות פורנו".
"אנחנו יכולות לזייף הכול, אבל לא את איבוד הבתולין שלנו", אני אומרת במשיכת כתף. "בסוכנות ידעו שהוא יינעל עליי אם יגלה שלא הייתי עם גבר אחר".
"אז הוא היה הראשון שלך".
"הראשון והיחיד".
אני מרגישה את המבט שלו נעוץ לי בעורף ולא ממש אכפת לי אם הוא מאמין לי או לא. יש בי צורך עז להקיא את הסיפור לפני שאתחיל לחיות את החלק השני שלו.
"מגיל עשר לימדו אותי איך אישה אמורה להתנהג בכל היבט בחיים. למדתי אנגלית שוטפת, למדתי נימוסים והליכות, למדתי גיאוגרפיה וגיאופוליטיקה, אמנות, מוזיקה, מדעים, בישול, אפייה... כל מה שיכול ואמור להפוך אותי לאישה למופת. אחת כזו שמסוגלת לנהל שיחה מתורבתת בכל נושא ולהיות מעניינת גם מחוץ לחדר המיטות. גרגורי נהנה מהידע שלי ולעתים קרובות אפילו ביקש שאשב ואשקיף במהלך פגישות עסקיות שלו".
אני לוגמת שוב מהיין וממשיכה. "בגיל ארבע-עשרה השיעורים התחילו לשנות כיוון ולימדו אותי שלב אחר שלב את אומנות הפיתוי. בגיל שש-עשרה התחלתי להתאמן באופן מעשי על דמויות אמיתיות. בעיקר סוכנים אבל מפעם לפעם גם על גברים אקראיים. הנחו אותי לעצור שלב אחד לפני שהגבר לא יצליח לעצור את עצמו".
"איזה שלב זה?"
"השלב שהעיניים שלו מצטעפות והוא לא חושב על שום דבר חוץ מהצורך לכבוש אותי".
"אז השלב המעשי הוא רק זיוני שכל כמו שעשית במסעדה?"
"לא בדיוק".
אני מסיימת את היין ומצטערת שלא הבאתי איתי את כל הבקבוק. "כדי שאהיה מוכנה לקראת גרגורי דאגו שאתנסה במפגשים מיניים שכללו הכול חוץ מחדירה. בהתחלה עם סוכנים שנהגו בי בעדינות, אבל מאחר שהם ידעו מה צפוי לי עם גרגורי פינקו אותי גם בכמה שאהבו משחק מקדים קשוח. אפילו הם לא הכינו אותי למה שצפוי לי איתו".
"ובכל זאת שרדת איתו ארבע שנים".
"כן. גרגורי דאג לבדוק את הגבולות שלי אבל אף פעם לא חצה אותם".
"אז את מוכנה".
איליה מסיים את המשקה שלו בלגימה ארוכה ומניח את הכוס על השולחן.
"ממש לא".
אני נעמדת ונשענת על מעקה המרפסת. "תסתכל עליי. אני כבר מזמן לא בת שמונה-עשרה וגם לא בת עשרים ושתיים. איבדתי את קסם הנעורים ואת החיוניות שלי. הענקתי לו את המתנה שאישה יכולה להעניק לגבר וכבר לא נותר לי מה להציע לו".
איליה נעמד ומדביק את המרחק ביננו בחצי צעד. הוא עומד כל כך קרוב אליי שאני חייבת להרים את הראש ולמתוח את הצוואר כדי להביט בו. הקרחונים שלו מצמררים אותי ובלי משים אני מרימה את כף ידי ומצמידה אותה לצווארי. הוא ממקם את כפות ידיו על המעקה משני צדדיי ואני כלואה.
"קתרינה..." הקול המחוספס שלו נשמע מרוגז. "גם בשמלה הבלויה הזאת ובלי טיפת איפור את עדיין האישה הכי יפה שראיתי".
אני פוערת את עיניי בהפתעה ובולעת את הרוק.
"הלוליטה צריכה שאעשה משהו כדי לשקם את הביטחון העצמי שלה?" הוא מצמצם את עיניו ובוהה בשפתיי. המשב הצונן שמקפיא את דמי מתחלף בתחושת חמימות מוזרה.
"כן". אני מחליקה את גופי על שלו וחומקת מתחת לזרוע שלו. "אני צריכה שתאפשר לי לנוח כמה שעות ואז שתיקח אותי לארוחת ערב במסעדה יוקרתית".
אני לא ממתינה לשמוע את התשובה שלו ובורחת לחדר שלי. אני נופלת על המיטה ומושכת את השמיכה מעל ראשי. הלילה ללא השינה נותן בי את אותותיו והעייפות הקשה משבשת את יכולתי לחשוב בהיגיון. לרגע היה נדמה לי שהגוף שלי מגיב למגע שלו, וחוק מספר אחת הוא תמיד להישאר בשליטה. לחסום את הרגשות ולהשלים עם העובדה שהגוף שלנו הוא רק כלי במשחק. אנחנו לא חשות צרכים גופניים. אנחנו מעל הכול. אבל אני מתקשה להבין מה הרגשתי. הרי איליה בכלל לא במשחק ובכל זאת הצליח לבלבל אותי. והפעם יש לי יותר מדי מה להפסיד.
***
אני פוקחת את עיניי ומסובבת את ראשי אל החלון. השמש שקעה והאורות המלאכותיים מבשרים לי שהגיע הזמן לקום. אני נכנסת לחדר הרחצה ופותחת את הברז באמבטיה, שופכת לתוכה סבון ריחני ונכנסת פנימה.
המחמאה של איש הקרח אמורה לנסוך בי ביטחון, אבל כשידיי מסבנות את גופי אני יודעת שזה כבר לא הגוף של הלוליטה שכבשה את גרגורי. ראיתי כיצד התיירים בעיירת החוף מביטים בי, אני יודעת שזכיתי במראה חיצוני לא שגרתי, אבל לא מספיק להיות אישה יפה כדי לסחרר את גרגורי. הוא מוקף בנשים יפות והצלחתי בפעם הראשונה כי הייתה לי סבלנות, תחכום ותחושת שליחות עזה. עכשיו אין לי דבר מאלה.
אני יוצאת מהאמבטיה, מורחת בנדיבות קרם על גופי ומתכסה בחלוק. שתי דפיקות נשמעות על הדלת.
"לא סיימתי להתארגן", אני אומרת בלי לפתוח אותה.
הצעדים מתרחקים ואני מתיישבת מול שידת האיפור. אני מורחת לק ורוד על ציפורניי וקרם בסיס על פניי, מתעכבת על העור סביב עיניי. הטבע עדיין לא חרץ בי קמטים ועצמות לחיי הגבוהות משוות לי מראה מתוחכם. אני מטשטשת את הנמשים העדינים שפזורים על אפי ומורחת על עפעפיי צללית ורודה, מוסיפה אודם בצבע זהה ומעט גלוס שגורם לשפתיים שלי להיראות עצומות. הפס השחור שתוחם את עיניי מדגיש את הצבע הנדיר שלהן, ולרגע אחד קטן אני מצליחה לראות במראה את הלוליטה שזכתה לכל כך הרבה שבחים.
אני בוחרת שמלה שחורה צמודה שמגיעה עד ברכיי. החלק הקדמי שלה צנוע אך הגב שלה מעוצב במחשוף V אשר מתחיל בכתפיים ויורד עד לקו הישבן. המחשוף העמוק לא מאפשר לי ללבוש חזייה ואני משלימה את ההופעה בנעלי סטילסטו בצבע קרם. לוקח לי רבע שעה לייבש את השיער ואני מסדרת את השביל באמצע כך שהגלים הארוכים מכסים את כתפיי וגולשים עד למותניי.
אני עומדת מול המראה ומביטה בפליאה בדמות שמשקיפה אליי. אני צריכה למצמץ כמה פעמיים כדי לוודא שזו באמת אני. אני לא בטוחה שאני אוהבת את מה שאני רואה אבל יש לי הרגשה שזה יספיק כדי לשרת את התוכנית שלי הערב. אני לוקחת תיק יד שחור קטן ומנערת את שיערי. הוא צונח למקומו ומסתיר את מחשוף הגב ואני יוצאת מהחדר.
איליה יושב במרפסת וכשהוא שומע את נקישות העקבים שלי הוא נעמד ונכנס פנימה. נדמה לי שהקרחונים שלו משנים את הגוון שלהם כשהוא בוחן אותי. הוא מהנהן לעצמו אך לא אומר מילה. הוא לובש חליפה שחורה יוקרתית ופניו השזופות בוהקות וחלקות מהגילוח הטרי. הוא טומן את כף ידו בכיס מכנסיו ומחווה לי בתנועת ראש להצטרף אליו.
אנחנו עומדים זה לצד זה במעלית, וכשהיא נעצרת ושני גברים נכנסים פנימה הוא מניח את כף ידו על שיפולי גבי ומקרב אותי אליו. הגברים עומדים בגבם אלינו אבל המראות שמקיפות את המעלית חושפות את המבטים ששניהם נועצים בי. אני עוצמת מעט את עיניי ומחייכת חיוך קטן. שניהם משיבים לי חיוך רחב.
"על מה אתם מסתכלים?" קולו המרוגז של איליה גורם לי להידרך במקומי והגברים משפילים את מבטם. איליה לוחץ על אחד הכפתורים בלוח שליד הדלת וכשהמעלית נפתחת הוא שומט את כף ידו מגבי, נדחק בגסות בין שני הגברים ונשען על הדלת.
"הגעתם לקומה שלכם", הוא אומר לגברים בתקיפות.
"זו לא הקומה שלנו, אנחנו צריכים להגיע ללובי", עונה לו אחד מהם.
"לא, אתם לא צריכים", איליה מחייך ומזדקף. הוא כל כך גבוה ומאיים ששני הגברים נסוגים לאחור וכמעט מתנגשים בי. "אמרתי שהגעתם לקומה שלכם. אתם מתכוונים לצאת לבד או שאתם מעדיפים שאעזור לכם?"
הם מחליפים ביניהם מבטים ויוצאים מהמעלית.
"זו הייתה גסות רוח", אני אומרת לו כשהדלתות נסגרות.
"זו גסות רוח להפשיט במבטים אישה ששייכת לגבר אחר", הוא עונה ביובש וחוזר לעמוד לידי.
"אני לא שייכת לך".
"הם לא יודעים את זה".
דלתות המעלית נפתחות והוא שוב מניח את כף ידו על גבי ומוביל אותי אל הלובי.
"דאגו לנו למקומות במסעדה חמש דקות הליכה מכאן", אומר איליה בזמן שאנחנו חוצים את הלובי. "אבל אם את מעדיפה לנסוע ברכב, אדאג שיביאו לנו אותו".
"הליכה ברגל זה בסדר גמור".
אני יוצאת איתו לרחוב וברגע שהוא מתחיל לצעוד אני מצטערת שלא ביקשתי שניסע במכונית. ההליכה שלו מהירה ואני מתקשה לעמוד בקצב על העקבים הגבוהים. ויתרתי עליהם בשמחה ביום שברחתי ומעולם לא התגעגעתי אליהם. איליה נעצר, ממתין שאגיע אליו ואז אוחז בכף ידי ודוחק בי ללכת מהר יותר.
"איליה, אני לא אשב איתך במסעדה", אני לוחצת את כף ידו ומאלצת אותו להאט.
"למה? כבר קבעת לשבת עם אחד הגברים שפגשת במעלית?" הוא שואל בציניות.
"לא, אבל אני רוצה לנצל את הערב הזה כדי לעבוד על הכישורים שלי. אני ממש לא מוכנה לפגישה עם גרגורי".
"ואיך תכננת לעשות את זה?" הוא מגביר את קצב ההליכה שלו ואני נתלית על זרועו בניסיון נואש לא להתרסק על המדרכה.
"אני אשב על הבר, לבד, ואתרגל את מה שלמדתי בתקווה שאצליח להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגלת לעשות את זה".
"את תשבי איתי ותתרגלי את השטויות שלך עליי".
"לא".
אני נעמדת ומושכת בזרוע שלו. הוא רוטן אך נעמד ומרכין את ראשו כדי להביט בי. "איליה, אמרתי שאעזור לך עם גרגורי, ואני אעזור. אבל אני לא מוכנה. אני חייבת לשקם את הביטחון העצמי שלי ולהיזכר איך מרגישה אישה בציד".
הוא מעווה את פניו ומהנהן הנהון בודד.
אנחנו ממשיכים לצעוד יד ביד על המדרכה עד שהוא עוצר בפתח המסעדה. ביקשתי מסעדה יוקרתית והוא לא אכזב.
"תצטרכי כסף", הוא שולף מכיס מכנסיו את הארנק ומגיש לי כרטיס אשראי.
אני מנופפת בכף ידי ומסרבת לקחת את הכרטיס. "אם אצטרך לממן לעצמי את המשקה הערב זה יהיה סימן שאניה צדקה ובאמת הימרת על ברווז ולא על ברבור".
הוא קד בראשו לאישור, פותח עבורי את הדלת ואני מניפה את שיערי וחושפת לגמרי את גבי הערום. "אשב על הבר".
"גם אני", הוא קורץ לי ופוסע קדימה, לא ממתין שהמארחת תתפנה אליו ולא ממתין שאצטרף אליו. אין אישה במסעדה שלא מגניבה לעברו מבט.
המארחת ניגשת אליי ואני מבקשת לשבת ליד הבר. היא לוקחת תפריט מהעמדה שלה וצועדת לפניי. אני מנצלת את ההליכה הקצרה כדי לבחון את הסועדים ולבחור לעצמי מטרה. חמישה גברים שיושבים סביב שולחן עגול מלווים אותי במבטים משתאים. שני גברים בשולחן הסמוך, שנראים מרוכזים בשיחה עסקית, משתתקים ובוחנים אותי בגלוי. עוד כמה זוגות מפוזרים ברחבי המסעדה, מרוכזים בשיחה אינטימית ומתפנקים בארוחת ערב רומנטית.
המארחת נעצרת מול הבר וממתינה שאבחר לעצמי כיסא, ואני מתיישבת בקצה המרוחק ביותר מאיליה. היא מניחה מולי את התפריט ועוזבת.
"מה אפשר להגיש לך הערב?" הברמן הצעיר נעמד מולי ומסדר את הווסט שצמוד לחולצתו הלבנה.
אני מציצה בשעון האלגנטי שאני עונדת על מפרק ידי, מזייפת התלבטות ולבסוף אומרת, "וודקה, נקי".
"אמיצה", הוא אומר בפליאה ומסתובב אל מדפי הזכוכית.
אני מסובבת את הכיסא בנטייה קלה לעבר הסועדים ומסתכלת שוב בשעוני. מנצלת את זווית הראיה כדי לבחור לעצמי את הקורבן.
"המשקה באדיבות הבחור בחליפה האפורה", אומר הברמן ומצביע על אחד הגברים שהיו שקועים בשיחה העסקית. הגבר מרים את הכוס שלו לעברי ואני נדה בראשי לשלילה. הוא מניח את הכוס שלו על השולחן ומעווה את פניו באכזבה.
קל מדי. אני צריכה אתגר רציני יותר.
איליה לוגם מהמשקה שלו ומעיין בתפריט. מתעלם לגמרי מהנוכחות שלי ואני מתעלמת משלו. אני מסובבת את הכיסא שוב וסורקת בעיניי את הזוגות שמרוכזים זה בזה. הזוג שיושב בשולחן הפינתי לוכד את תשומת ליבי. הבחורה צעירה ויפהפייה והגבר לבוש בחליפה יוקרתית ופניו גבריות ונאות. השעון והנעליים מעידים על הסטטוס שלו. הוא גבר מצליח שלא מתקשה להשיג את הבחורה שהוא רוצה.
הוא אוחז בכף ידה של בת הזוג שלו ונושק לה בעדינות. היא מחייכת אליו בהנאה והוא רוכן ולוחש משהו באוזנה. כנראה שככה נראית אהבה... אני חשה צביטה מעיקה בחזה כשאני מבינה שלעולם לא אזכה לחוש אותה. אבל אוותר עליה בלי להניד עפעף כדי לזכות באוצר שלי בחזרה.
הגבר מלטף את לחייה ואני מחליטה שמצאתי את המטרה.
אני מסובבת את הכיסא אל הבר, לוגמת מהמשקה החריף ומשעינה את זרועי על הכיסא כך שהמטרה שלי בטווח הראייה שלי ואני בשלו. הוא מרוכז בבת הזוג שלו אבל יש לי סבלנות. אני צריכה רק מבט אחד. העיניים שלי נעוצות בו חזק כל כך שזה רק עניין של זמן עד שהוא ירגיש בהן.
וזה קורה. תזוזת ראש שלו, מצמוץ ונעילה. עינינו מצטלבות לשנייה אחת בלבד ואני פותחת מעט את שפתיי ונושמת נשימה עמוקה, ועוד אחת. אני סופרת את נשימותיו ומתאימה את הקצב. שלוש... שתיים... אחת. הוא נלכד. אני משפילה את מבטי ומחייכת במבוכה.
המשחק מתחיל.
אני מסובבת את הכיסא, לוגמת מהמשקה ומביטה בשעון. אני נוקשת באצבעותיי על דלפק הבר ומטה את גופי הצידה. הגבר שוב בטווח הראיה שלי ועכשיו אני לא צריכה להמתין שהוא יסתכל עליי. מדי כמה שניות הוא מגניב לעברי מבט. בפעם החמישית אני כבר לא מסיטה את ראשי אלא מביטה בו בגלוי. אני מקמטת את מצחי ובוהה בו.
הגבר שומט את ידה של בת זוגו ונראה כי איבד לגמרי ריכוז בשיחה שלהם. המבטים בינינו הופכים תכופים וארוכים יותר וכשהיא מרפרפת באצבעותיה על כף ידו, הוא מנער את ראשו ונראה מבולבל.
אני מסיטה את שיערי קדימה אל מעבר לכתף ומסובבת אליו את גבי העירום ואז נמתחת קדימה אל הבר כדי לקחת מפית. אני חוזרת להביט בו וכשהוא בוהה בי פעם נוספת אני יודעת בדיוק על מה הוא חושב. הוא זיהה שהשמלה היא הדבר היחיד שמונח על גופי ועכשיו המוח שלו מפסיק לתפקד ואיברים אחרים תופסים פיקוד. העיניים שלו זולגות לכיוון החזה שלי ואז מטפסות בחזרה לעיניי. אני לא מסיטה את מבטי.
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
המשך בשבוע הבא
