עטיפת הספר קליע של קרחעטיפת הספר קליע של קרח
עטיפת הספר קליע של קרח
(צילום: באדיבות דנה לוי אלגרוד)

פרק 6, חלק א'

אני אוכלת את ארוחת הצהריים שלי לבד. איליה לא היה בסוויטה כשהתעוררתי וסביר להניח שהוא כלל לא מודע לכך שבמשך שעות רבות התהפכתי במיטה ולא הצלחתי להירדם כי הגוף שלי סירב להתקרר. אני לוגמת מהמים ומלטפת את הנקודה שהוא נישק בצווארי. כמה מוזר להבין שחייתי במציאות מעוותת במשך זמן רב כל כך. אולי אם הייתי נכנעת להפצרותיה של כרמן שאצטרף אליה לבילוי באחד הערבים הייתי מגלה את זה כבר לפני כמה שנים.
אני צובטת את גשר אפי ונאנחת. כנראה שהעקשנות שלי דווקא שיחקה לטובתי כי אם הייתי מגלה שקיים סוג כזה של הנאה לא הייתי יודעת שובע. המדריכות שלי בסוכנות צדקו כשהחדירו לי לראש שתשוקה כזו לא קיימת, אחרת איך הייתי שורדת ארבע שנים בתהום האפלה עם מאהב כמו גרגורי...
"מאהב..." אני ממלמלת ונוחרת בבוז. האיש הזה לא אוהב דבר חוץ מעצמו ולא זכורה לי אפילו פעם אחת שהוא ניסה לענג אותי. לא שהיה לו סיכוי להצליח, אבל ייאמר לזכותו שהוא התמיד בכך שמעולם לא ניסה. אני חשה בחילה מעצם הרעיון שהראש שלו יהיה נעוץ בין רגליי, ואין לי ספק שגם הפעם אעדיף לספוג ממנו את הסטירות והחבטות ולא מגע אינטימי כמו שאיליה העניק לי.
הדלת נפתחת ואני מנתרת לעמידה כשאניה פוסעת פנימה ושומרי הראש שלה מתמקמים מצידי הדלת. היא נראית כאילו סיימה כמה שעות של טיפולי יופי והשיער שלה מסולסל במראה שובבי.
"הברווז חוזר להיראות כמו ברבור?" היא מכווצת את עיניה ובוחנת אותי ארוכות.
"הבאת אותו איתך?" אני שואלת ומביטה בציפייה לכיוון הדלת.
"את החבילה?" היא מעווה את פניה. "היא כבר נמסרה לסוכנות".
"אל תקראי לו ככה". אני מתקרבת אליה בזעם ומאגרפת את כפות ידיי.
שומרי הראש שלה מסתערים קדימה בדיוק כשהדלת נפתחת שוב ואיליה נכנס פנימה. הוא לא מעניין אותי, שומרי הראש לא מפחידים אותי והמבט הזחוח על פניה של אניה מאיים להוציא אותי מדעתי.
"איפה שיכנו אותו?" אני פותחת וסוגרת את האגרופים שלי.
"את יודעת שאני לא יכולה למסור לך את המידע הזה", היא מנופפת בידה בביטול.
"שאלתי אותך איפה שיכנו אותו". אני מצמצמת את המרחק בינינו ומקרבת את פניי לפניה.
"החבילה במקום בטוח".
"קוראים לו בנג'מין!" זעקת תסכול בוקעת מגרוני ואני דוחפת אותה אל הקיר ומצמידה את ידיי לקנה הנשימה שלה.
שומרי הראש שלה מתנפלים עליי וגוררים אותי לאחור. אני בועטת ברגליי, מתפתלת וצועקת.
"תעזבו אותה", פוקד בשקט הקול המחוספס ושומרי הראש מציבים אותי לידו ומשחררים את האחיזה שלהם. אני מנסה להסתער קדימה אך הפעם איליה אוחז במותניי ומרתק אותי למקומי.
"תעזוב אותי ואל תתערב!" אני חובטת בו ורואה שהמבט הקפוא שלו הופך למשועשע.
אניה מלטפת את צווארה ומעבירה את מבטה ממני אל איליה ובחזרה.
"הבן שלך באגף הילדים במחלקת המודיעין". היא מגלגלת את עיניה כאילו שמדובר במטרד ומוסיפה, "הוא נלקח תחת חסותה של סבטלנה".
"סבטלנה אישה טובה", אני מתנשפת בהקלה ומשפילה את עיניי כדי שלא תבחין בלחלוחית שמכסה אותן.
"נרגעת?" היא מתקרבת אליי בזהירות.
"אני אירגע כשהבן שלי יחזור אליי".
"טוב, זה כבר לא יקרה". היא נעצרת במרחק בטוח. "אבל אני בטוחה שאת מעדיפה לדעת שהוא בידיים של סבטלנה בסוכנות ולא אצל אבא שלו".
אבא שלו? היא העזה לייחס את התואר הזה לגרגורי? אני מתנערת מהאחיזה של איליה ומרגישה שהזעם מכלה את גופי. אני מניפה את אגרופי באוויר, משתוקקת להרגיש אותו נוחת על הלסת שלה אך איליה חוסם את זרועי.
"את יודעת שהיא צודקת", הוא אומר ביובש. "אז תירגעי ותיפרדי ממנה לשלום".
אני שוקלת את האופציות שעומדות בפניי, ולמרות שאגרוף ללסת עדיין נראה לי כמו האופציה הנעימה מכולן אני מבינה שלא אצליח לחמוק שוב משומרי הראש שלה. "טוב. תודה על העדכון". אני מכחכחת בגרוני ונסוגה לאחור. "עכשיו את יכולה להתחפף מכאן". אני מצביעה על הדלת ושומעת את הגיחוך של איליה מאחוריי.
"לא הגעתי לכאן כדי לעדכן אותך", היא אומרת ומגלגלת את עיניה. "שלחו אותי מהסוכנות כדי לעזור לך להתארגן למפגש הערב". היא מנופפת בידה ושומרי הראש חוזרים לעמוד ליד הדלת.
"אני ממש לא צריכה את העזרה שלך. אני לגמרי מסוגלת להתארגן בעצמי".
"ובכל זאת אעזור לך כי זו דרישה שהגיעה מהנהלת הסוכנות". היא מרימה בעצמה את המזוודה שמונחת ליד הדלת. "והבאתי איתי הפתעות".
"אני לא צריכה את העזרה שלה". אני מסובבת את ראשי אל איליה בתחינה.
הוא מושך בכתפיו בחוסר אכפתיות וניגש אל הבר.
אני רוטנת בשקט וצועדת בתבוסה לחדר השינה כשהיא בעקבותיי.
"תתפשטי", היא מבקשת ומתיישבת על הכורסה שניצבת ליד החלון.
אני מסירה את השמלה, מעווה את פניי בלעג ומסתחררת סביב עצמי.
"את במצב טוב", היא מהנהנת. "שמורה ונראית בכושר. לא הייתי מנחשת שחגגת עשרים ותשע".
"יד ראשונה מסדיסט עם קילומטראז' נמוך", אני מכריזה ביובש ומתיישבת על המיטה.
"התגעגעתי אלייך", היא נאנחת וניגשת להתיישב לידי.
אני מביטה בה בזעזוע ומתרחקת ממנה באי-נוחות.
"קתרינה, אני רצינית. באמת התגעגעתי אלייך". היא מניחה כף יד על הירך שלי.
"איך את יכולה להגיד את זה?" אני מסירה את היד שלה. "היית הכול בשבילי, היית המנחה שלי, אשת סודי, אחותי". אני מנענעת את ראשי באכזבה. "ואז הענשת אותי כי ביצעתי בהצלחה את המשימה שאת ביקשת ממני לבצע והפכת להיות..." אני מנסה לחשוב כיצד לתאר אותה. "הפכת להיות האישה הזאת", אני מצביעה עליה. "את נוטפת ארסיות ורשע".
"את צודקת". היא נעמדת ופוסעת אל החלון. מסיטה את הווילונות ומשקיפה על הנוף. "הפכתי להיות כלבה בלתי נסבלת".
אני משערת שהיא ממתינה לתגובה שלי אבל אין בי כל רצון להקל עליה.
"עשיתי טעות כשביקשתי ממך להתחרות איתי על הפיתוי של אנטון". היא משחקת עם בד הווילון. "הייתי שחצנית והיוהרה שלי עלתה לי ביוקר".
"אמרת לי להדחיק את הרגשות שלי", אני מתפרצת בכעס. "אמרת לי שאני חייבת להשלים את המשימות שלי בהצטיינות ולא משנה מה עומד בדרכי, אפילו אם זו את. אני מצטטת אותך במדויק?"
"כן". היא מסתובבת אליי ונשענת על החלון. "אבל ברגע שלכדת אותו ברשת שלך והוא התחיל להזדנב אחרייך כמו כלבלב מאוהב לא הצלחתי להתמודד עם העובדה שהתלמידה עלתה על המורה." היא פוסעת צעד אחד קדימה ונעצרת. "לקחת לי את הכתר. המלכה מתה. יחי המלכה החדשה!"
"לא רציתי את זה!" אני נעמדת מולה בזעם. "הייתי ילדה. לא רציתי את אנטון, לא רציתי את השבחים, לא רציתי לזכות במשימה המאתגרת ביותר. רציתי רק אותך. היית כל עולמי ואז מחקת אותי מהחיים שלך בלי להניד עפעף".
"קנאה היא רגש הרסני", היא חוזרת על המשפט ששמעתי ממנה כל כך הרבה פעמים בהקשר של גברים. "קינאתי בך כל כך עד שייחלתי לחורבן שלך", היא מתיישבת על המיטה וטופחת על המזרן לידה. אני מתיישבת ומביטה בה בכאב. "אני התעקשתי שאת המתאימה ביותר לתפקיד הלוליטה של גרגורי".
אני מניחה את כף ידי על פי ונתקפת בחילה.
"ידעתי שהוא מאפיונר אכזרי ושאף אחת לא מצליחה לשרוד אצלו. קיוויתי שתיכשלי ואקבל את המלוכה בחזרה. אבל לא נכשלת. הצלחת להעביר לסוכנות מידע יקר ערך והפכת לסוכנת המוערכת ביותר בדרגים הגבוהים".
אני קמה ונכנסת לחדר הרחצה, שוטפת את פניי ומנסה להכיל את העובדה שהיא זו שריסקה את חיי. אני חוזרת להתיישב לידה בידיעה שאני ממש לא רוצה לשמוע את מה שיש לה לספר לי, ובכל זאת לא מצליחה לגרום לעצמי לבקש ממנה לשתוק.
"כשקיבלתי את הבשורה שנהרגת התרסקתי". היא מניחה שוב את כף ידה על הירך שלי ולוחצת אותה. "לא הצלחתי לתפקד, ייסורי המצפון לא נתנו לי מנוח. ידעתי שעברת אצלו עשרה מדורי גיהינום, וכנראה שתמיד האמנתי שאם תסבלי מספיק תחושת הקנאה תחלוף, אך ככל שהצלחת התחושה רק התגברה. רציתי שיקרה לך הנורא מכול, אבל כשזה קרה הבנתי שאיבדתי אחות."
"אני לא יודעת מה לומר". אני מושכת אליי כרית ומחבקת אותה. ההתנצלות הנלהבת שלה לא גורמת לי לחוש כלפיה אמפתיה. אני רק סולדת ממנה יותר. סלידה שמשולבת בזעם גולמי על שזרקה אותי אל התהום האפלה ביותר ועכשיו השליכה לשם גם את בני.
"תגידי שתתני לי לעזור לך הפעם", היא אומרת בעיניים מפצירות.
"אניה..." אני נאנחת ומחליטה לא לחשוף את העובדה שכרגע הוספתי אותה לרשימת החיסולים שלי, "את יודעת שהסוכנות שלחה את איש הקרח להתנקש בחיי".
"זייפת את המוות שלך. מה ציפית שהם יעשו?"
"שהם לא ימצאו אותי", אני מושכת בכתפיי. "אבל הם מצאו ועכשיו אני חוזרת אל המלתעות של גרגורי, וכשאסיים את מה שמוטל עליי לעשות איליה יחסל אותי".
"אין לי איך לעזור לך בזה". היא מלטפת את כף ידי. "את יודעת שהסוכנות מעל הכול", היא מדקלמת את הסיסמה במונוטוניות. "אבל אוכל לעזור לך כשתהיי עם גרגורי, ואני יכולה להבטיח לך שאדאג שהחבילה תהיה בטוחה". היא רואה כיצד עיניי נפקחות בזעם ומיד מתקנת את עצמה. "אדאג שבנג'מין יהיה בטוח".
אני רוצה להגיד לה שלעולם לא אסלח לה. שברגע זה אני ממש מדמיינת כיצד אני משספת את גרונה, וגם אעשה את זה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אבל אני יודעת שאני צריכה בעלי ברית כדי לשרוד בסיבוב השני עם גרגורי, וחשוב יותר – אני זקוקה נואשות למישהי כמוה שתשגיח על האוצר שלי עד שאוכל לעשות זאת שוב בעצמי. אבל רשימת החיסולים שלי מתארכת מרגע לרגע.
"אני מעריכה את זה. באמת". אני מניחה את כף ידי מעל שלה ונושמת נשימה עמוקה שמסתירה את הסלידה שלי. "אני מניחה שאני באמת זקוקה הפעם לחברה".
"אז בואי נתחיל". היא נעמדת ומושכת אותי אחריה אל חדר הרחצה. בזמן שאני מתקלחת היא נשענת על הקיר ומסתכלת עליי.
"היית צריכה לחזור לסוכנות במקום לזייף את המוות שלך", היא אומרת במהורהר.
"הם היו מחזירים אותי לגרגורי ולא הייתי עומדת בכך שהוא יהיה זה שיגדל את בנג'מין".
"אולי הם היו מחליטים לספק לך הגנה".
"את יודעת שזה לא מה שהיה קורה". אני יוצאת מהמקלחת ומתנגבת. "הם היו מכריחים אותי לחזור, ובנג'מין היה גדל למציאות של פשע ואלימות ורואה שאימא שלו לא יכולה להגן על עצמה וגם לא עליו".
היא מסמנת לי להתיישב מול שידת האיפור ומברישה את שיערי.
"השארת אותו ארוך כל כך. הוא מגיע עד הישבן שלך", היא מלטפת אותו. "זה טוב. שמעתי שתמיד הייתה לו חולשה לשיער שלך".
"כשברחתי גזרתי אותו אבל הוא ארך בחזרה".
"השיער של האישה הוא הכתר שלה". היא מדליקה את הפן ואני רואה שהיא מקמטת את מצחה וחושבת. "קתרינה, את מפחדת?"
מפחדת? זו שאלה אידיוטית בהתחשב במספר הפעמים שהתקשרתי אליה כדי להתחנן שתוציא אותי מהתופת. הדמות המתחשבת והנעימה שהיא מציגה בפניי כעת לא משכיחה ממני את בסיס הרוע שקיים אצלה, אבל שתינו יכולות לשחק במשחק הזה.
"הייתי שמחה אם הייתה לי גלולת קסם שתשכיח ממני את כל מה שאני יודעת על גרגורי אבל כנראה שאין דבר כזה", אני מצחקקת בעצבנות. "אני חושבת שהפחד שהוא יגלה שבנג'מין קיים גובר על הפחד ממה שעלול לקרות לי איתו, אז זה פחד טוב שלא ישתק אותי אלא יניע אותי לספק לאיליה את מה שהוא צריך".
"זה מצוין", היא משרבבת את שפתיה למראה. "את רק צריכה לזכור שהגוף שלך הוא כלי שולי במשחק הזה. את אמורה לתת לו להשתמש בך כרצונו ולזייף את העונג שלך. אסור לו להבחין שאת מזייפת", היא מנופפת באצבע מאיימת.
"אניה." אני מקמטת את מצחי כשאני נזכרת בליל אמש. "קרה לך פעם שהגוף שלך לא היה רק כלי? שממש חשת תשוקה ואיבדת שליטה?"
"אל תדברי שטויות", היא מזדעקת. "אני מקווה שבשנים שהסתתרת בקוסטה בראווה לא הכנסת לעצמך רעיונות מוזרים לראש. גם אם חשבת שהרגשת משהו, טעית". היא מסדרת את תלתליה מול המראה ושולחת לעברי מבט נוזף. "אחרי שנים של אימונים את צריכה כבר להצטיין בהדחקת רגשות כשאת מתמסרת גופנית לגבר".
"אבל אם את משתמשת במונח הדחקה אז אולי אנחנו כן מסוגלות ליהנות אם לא נדחיק את הרגשות".
"בחירת מילים מוטעית שלי. וחוץ מזה, זו פריווילגיה שלוליטות לא רשאיות ליהנות ממנה". היא מרצינה. "את מעל זה! ותזכרי, הסוכנות מעל..."
"הכול". אני משלימה את המשפט שלה לפני שהיא מסיימת אותו.
"בדיוק". היא בוחנת אותי במשך כמה שניות כאילו היא מנסה להבין אם הייתי צינית אך לבסוף מתרצה ומחייכת אליי בערמומיות. "ניסית לפתות אותו?"
"את איליה?"
היא מהנהנת.
אני שוקלת לשקר אבל לא מוצאת בכך טעם.
"כן". אני מסמיקה.
"הייתי מופתעת אם לא היית מנסה". היא מחייכת את החיוך המסנוור שלה. "אני משערת שלא הצלחת".
אני נדה בראשי.
"אל תהיי מאוכזבת", היא מנופפת בידה בביטול. "הוא זכה בכבוד בכינוי איש הקרח".
"גם קרח מפשיר במפגש עם אש", אני משיבה בקרירות. "כנראה שהאש שלי לא מספיק לוהטת עבורו".
"האש שלך לוהטת", היא מרצינה. "פשוט לא נותרה בו נשמה אחרי מה שקרה לאימא שלו".
"מה קרה לה?" אני מסובבת את ראשי בחדות.
"לא ידעת שאימא שלו הייתה נערת פיתוי בסוכנות?"
אני מנענעת את ראשי.
"הוא נולד בטעות. תקלה, כמו בנג'מין".
"אל תתייחסי אליו ככה". אני מעווה את פניי בכאב. "הוא הדבר הכי טוב שקרה לי".
"גם אימא שלו חשבה כמוך", היא נאנחת. "היא הייתה כל כך צעירה כשילדה אותו והסוכנות לא ויתרה על שירותיה. בסוף קרה מה שקרה והוא היה בסך הכול בן שש כשהכריחו אותו לצפות בחיסול שלה".
"מי חיסל אותה?" אני מתכווצת בחלחלה.
שתי דפיקות מרעידות את הדלת ואניה מזדקפת בדריכות.
"תזדרזו. אנחנו צריכים לצאת". הקול המחוספס נשמע חסר מנוחה.
"הוא צודק". היא מביטה בשעון היד שלה וממהרת אל המזוודה. "אתם צריכים להגיע באיחור אופנתי אבל לא להגזים".
"אניה, מי חיסל אותה?" אני שואלת שוב.
"זה לא משנה". היא מניחה את השמלות על המיטה. "תזכרי שלימדתי אותך שלפעמים ידע יכול לפגוע בך".
אני מבינה שלא אקבל תשובה ומחליטה להניח לזה. הלחץ מהמפגש עם גרגורי מתחיל לתת בי את אותותיו ואני מצמידה את אצבעותיי לרקותיי ומתרכזת. המפגש הראשון הוא קריטי ואני חייבת להיות מרוכזת.
"אדום אש או צהוב שובב?" אניה מצביעה על השמלות.
"אף אחת מהן". אני מתרכזת במלאכת האיפור. "אלבש את שמלת הקוקטייל בצבע קרם. היא מזכירה את השמלה הלבנה שלבשתי בפגישה הראשונה איתו. הוא לא אהב אותי נועזת כשהיה סביבנו קהל. הוא הציג את הברבור שלו כעדין וטהור".
"מושלם". היא בוחנת את השמלה ובוחרת את סט ההלבשה התחתונה המתאים.
אני מסיימת למרוח צלליות בהירות על עפעפיי, מדגישה את המסגרת בפס כהה ומסיימת עם ליפ גלוס ורוד בוהק על שפתיי.
אניה מהנהנת לאישור, ולאחר שאני לובשת את החוטיני הלבן וחזיית סטרפלס היא עוזרת לי ללבוש את השמלה. היא נטולת שרוולים והחזה שלי גודש את המחשוף שמחזיק אותה צמודה לפלג גופי העליון. תחרה עדינה מעטרת את השוליים שלה והחלק התחתון עשוי מכמה שכבות בד שמגיעות עד לאמצע ירכיי. הצבע התמים שלה מתעתע. היא סקסית וחושנית וחושפת יותר ממה שהיא מסתירה.
אני נועלת את נעלי העקב הגבוהות ומוותרת על התכשיטים. הוא צריך לראות את הצוואר שלי נקי ולהיזכר שהשרשרת הארורה חסרה.
"כשהצוואר שלך חשוף, את נראית כמו..."
"ברבור". אני צוחקת בעצבנות ומסדרת את השיער כמו הילה סביב ראשי. הוא מכסה את כתפיי ומגיע עד לקו המותניים. הוא מטשטש את המחשוף וכשארגיש שיש בכך צורך אסיט אותו לאחור.
"תהיי מרוכזת", אניה מקשיחה את קולה. "תזכרי ששם המשחק הוא סבלנות. תישארי רגועה ותתכנני את המהלכים שלך בקפידה. את לא זוכרת את העבר המשותף שלכם. את חולמת עליו ויודעת שהוא דמות משמעותית בחייך אבל הוא חייב לעבוד קשה בשביל לזכות בך בחזרה".
"זה בהנחה שהוא לא יחסל אותי ברגע שיראה אותי".
"הוא נתון תחת חקירה של האינטרפול". היא מתקרבת אליי ומסדרת את שיערי בתנועה עדינה. "הוא נמצא בתקופה רגישה ויודע שכל מהלך שגוי שלו יכול למוטט אותו. זו הסיבה שהוא מחזק את הקשרים שלו עם אנשי עסקים לגיטימיים, אני לא חושבת שהוא ינהג בפזיזות".
"גרגורי תמיד יהיה גרגורי". אני עוצמת לרגע את עיניי וכשאני פוקחת אותן הגוף שלי שרוי בשלווה אך המוח שלי מוצף באדרנלין בגלל הציד המתקרב. תחושות כל כך סותרות ועם זאת כל כך מוכרות.
"אני מוכנה".
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.