יואב היה בדרך הביתה אחרי ארבעה שבועות בח'אן יונס. הוא התגעגע לשרית בטירוף. בבית, שרית ניסתה להשכיב את הילדים מוקדם כדי להכין לו את האוכל שהוא אוהב. גם היא התגעגעה בטירוף. בלילות הארוכים לבד היא הייתה מדמיינת את המפגש ביניהם. איך יחבק, איך יעטוף, איך יפרגן לה על שהחזיקה את הכול לבד, כולל הצינור שהתפוצץ לפני חודש בשבת בבוקר.
היא כל כך רוצה לדבר איתו בלי הרעשים ברקע, בלי בעיות הקליטה, לא בשיחות קטועות של כמה דקות. רוצה להבין מה עבר עליו, רוצה לספר לו מה עבר עליה, רוצה שהם יחזרו להיות זוג רגיל שיושב על הספה עם כוס קפה בסוף הערב, לא זוג שמנסה לגשר על תהום של פערי זמן ומקום בהודעה מוקלטת בווטסאפ.
כשיואב נכנס בדלת מגיע החיבוק המיוחל, שרית נרגעת, ומרגישה איך הגוף מתחיל להרפות מכל הסטרס שנאגר לתוכו בשבועות הארוכים של ההמתנה. היא נינוחה ומרגישה שהערב הזה הולך להיות ממש כפי שחלמה עליו. אלא שאחרי כמה דקות משהו משתנה. היא מרגישה את יואב חסר שקט, מתנועע בחוסר נוחות, להוט, כמו חותר למגע — כפי שהיה כל השבועות האחרונים בעזה, אלא שהפעם זו היא שנמצאת במרחב, לא האויב.
יואב מקמץ במילים. הוא אומנם שואל את שרית על מה שעבר עליה, אבל היא מכירה אותו, מרגישה את הקצב, מבינה שבתוך הבטן אין לו עכשיו סבלנות לשיחה. הוא מסיים את הקפה ואומר "אני הולך להתקלח, את באה?" ושרית מרגישה איך ברגע כל תחושות הציפייה המתוקות מתחלפות בחוסר שקט ובתחושת זרות. היא מרגישה מבולבלת, וחשה את הפגיעות מתחילה לתפוס את מקום ההרפיה. "לא", היא אומרת נחרצות, "אני אסדר פה קצת. לך, אני אבוא כשאסיים".
המילים כמו יצאו מעצמן, הרי אין דבר ששרית הייתה רוצה עכשיו יותר מקרבה, אבל לא ככה... הרצון לקרבה התחלף בכעס, ועכשיו כל מה שהיא רוצה זה שקט. עולים בה קולות קשים, כאלה ששמעה עליהם מחברות אחרות שבן הזוג שלהן משרת במילואים, אבל זו הפעם הראשונה שהיא חווה אותם. "שיחזור לעזה", היא מסננת לעצמה. "זה עדיף".
יואב הולך להתקלח מבולבל ופגוע, לא מבין מה הוא פספס. היא לא חיכתה לו? היא לא רוצה אותו? הוא מרגיש דחוי, מתכנס בעצמו והולך לישון. היא מתגנבת למיטה כעבור שעתיים. בבוקר עומדת ביניהם שתיקה רועמת.
מאדים ונוגה — גרסת המילואים
בין אם המילואים היו בעומק שטח האויב, במחסום קרוב לבית או בחמ"ל ממוזג, דבר אחד משותף לכל זוגות המילואים: המרחק הפיזי.
אנחנו אומרים המון, במודע או שלא במודע, במתכוון או שלא במתכוון — בלחיצת היד שלנו, בחיבוק, בטפיחה על השכם. יש מניפה רחבה של סוגי מגע שאנחנו מייחדים רק לבן או בת הזוג שלנו. יש אזורים בגוף שלנו שאף אדם אחר לא נוגע בהם. אחד הדברים שבהם הקשר הזוגי שונה מכל קשר אחר שיש לנו הוא מפת המגע שבינינו.
מגע יכול להגיד: אתה יקר לי. את יכולה להרגיש בטוחה כאן. אני אוהבת אותך. אני צריך אותך. מגע גם יכול לספר סיפור פחות הרמוני. הוא יכול להיות סתמי, אגבי, מהוסס, מרוחק. אפשר לגעת כדי לתת (חום, נחמה, עונג, פינוק), ואפשר לגעת כדי לקחת (הרגעה, ריגוש, פורקן). שימו לב לאופן שבו אתם נוגעים או לא נוגעים כשאתם רבים, כשאתם כועסים או נעלבים. בבתים רבים מגע עוזר להפשיר אחרי מריבה, לאשר מחדש תחושה של ביחד. יש לא מעט אנשים שרק במגע, בין אם מיני או לא מיני, מרגישים באמת אהובים.
"שרית רוצה מפגש שמגע מיני הוא לחלוטין חלק ממנו, אבל המסלול אל האינטראקציה המינית יהיה אחר, איטי יותר. כשיואב מגיע הביתה וחותר למגע, היא מרגישה שהוא מתעלם מהמטען שהיא סוחבת ומכל מה שהיא זקוקה לו. הדהרה שלו לקרבה איתה יוצרת אצלה ניכור וריחוק"
בואו נחזור לסיפור של יואב ושרית. יואב חוזר אחרי ארבעה שבועות בשטח. הוא התגעגע לשרית, הוא דמיין את המפגש איתה, חלם על המפגש המיני — לא בדיבורים או עם קפה על הכורסה אלא במגע, אולי מגע ממוקד. הימים הרבים שבהם לא היה מענה לצורך הבסיסי שלו במגע, הופכים את הקצב שלו למהיר. חיבוק, קפה ולמקלחת.
שרית, לעומת זאת, נמצאת במקום אחר לגמרי. היא נשארה לבד במשך ארבעה שבועות והתמודדה עם עומס החיים, העבודה, הבית, הילדים, הצינור שהתפוצץ, החשבונות, הרכב, ומי יודע מה עוד. העייפות המצטברת יצרה אצלה כעס, אפילו ניכור. היא התגעגעה מאוד לבעלה, אבל כשדמיינה את המפגש ביניהם, היא חלמה על חיבוק, שיחה והקשבה שייתנו מקום לכל מה שעבר עליה.
שרית רוצה מפגש שמגע מיני הוא לחלוטין חלק ממנו, אבל המסלול אל האינטראקציה המינית יהיה אחר, איטי יותר. הוא מתחיל בשיחה מקרבת, מגע עדין ומרגיע. היא אולי תזדקק אפילו ליום או יומיים לפני שתרגיש מספיק נינוחה ועטופה כדי לקיים יחסי מין מלאים. כשיואב מגיע הביתה וחותר למגע, היא מרגישה שהוא מתעלם מהמטען שהיא סוחבת ומכל מה שהיא זקוקה לו. הדהרה שלו לקרבה איתה יוצרת אצלה ניכור וריחוק.
גם כשהזוג מתגבר על המשוכה ומגיע לאינטימיות מינית אחרי תקופה כה ממושכת בנפרד, צריך קשב מיוחד זה לזו. צריך להיזכר מה מתאים לכל אחד, מה הקצב שלו. כשמתקרבים שוב אחרי תקופה ארוכה, לפעמים הקצב משתנה מאוד גם בגלל הציפיות.
גבר יכול לחזור עם צורך גדול מאוד והמתנה, והאישה זקוקה לרגע. היא רוצה לקחת את הזמן, לשמוע מה היה, לספר מה עבר עליה. המפגש בין הצורך הגופני לצורך הנפשי מקבל משנה תוקף, וכדי לממש אותו צריך להצטייד ברגישות ובמודעות לגבי מה שעבר על בן או בת הזוג במשך כל הזמן שהיינו בנפרד.
וגם ההפך קורה. לעיתים הגבר הוא זה שזקוק לנחיתה רכה ואיטית, להסתגלות למרחב הביתי או לאינטימיות רגשית לפני שניגשים לאינטימיות מינית, ולא פעם האישה היא זו שמרגישה את הדחיפות לנוע מהר אל הפורקן.
אז מה עושים עם הפער הזה?
יש מגוון פתרונות מעשיים שעוד מעט נגיע אליהם, אבל מה שעושה את ההבדל הוא היכולת להבין את הפערים האלה כהבדלים בחיווט הארוטי במוח של כל אחד מאיתנו, ולא כמדד לאהבה, משיכה או אכפתיות.
המוח האנושי סובל מהטיה חמורה: בלי לשים לב אנחנו מפרשים את הזולת כפי שהיינו מפרשים את עצמנו. ומכיוון שהעולם הפנימי של הזולת שונה משלנו, הפרשנות שלנו נוטה להיות שגויה. כששרית מרגישה שיואב ממהר לחתור למגע וקצר רוח בשיחה איתה, היא מפרשת אותו כפי שהייתה מפרשת את עצמה — אם היא הייתה נוהגת כך, זה היה סימן ברור לחוסר אכפתיות כלפי הצד השני. התמציתיות נחווית בעולמה כמשהו תכליתי, ענייני, קר, שלא לומר כאנרגיה שבאה לקחת, להשתמש ולא להתקרב.
היא לא יכולה להעלות על דעתה שבעולמו של יואב כך הוא מרגיש עד כמה הוא אוהב אותה. כשהוא מרגיש אליה אהבה הוא חש אותה בכל הגוף. מבחינתו לאהוב אותה זה לגעת בה, לענג אותה, להתאחד איתה. נכון, יש בו גם דחף לפרוק אנרגיה מינית, דחף חזק שלעיתים הוא מתקשה לרסן ולהשהות, אבל הדחף הזה שלוב באהבה ובאכפתיות שלו אליה, וממש לא סותר אותה.
גם יואב נכשל במלכודת הפרשנות הזאת. כששרית מתרחקת ונמנעת ממגע אחרי תקופה ארוכה כל כך של געגוע וחסר, הוא לא מצליח שלא לחוש דחייה במובן העמוק ביותר. הוא מרגיש לא אהוב, לא מושך, לא רלוונטי. בשביל יואב, אין הפרדה בין משיכה מינית ובין רצון לקיים יחסי מין. מבחינתו אלה שני צדדים של אותו המטבע. הוא לא יכול להעלות על דעתו ששרית נמשכת אליו, אוהבת אותו, מייחלת לקיים איתו יחסי מין — ובכל זאת מתרחקת. איך עוד אפשר לפרש זאת אם לא כחוסר אהבה?
הערב נגמר כשכל אחד מבני הזוג מרגיש שלא אוהבים אותו, לא מקשיבים לו, לא לוקחים אותו בחשבון. זו אחת התחושות ההרסניות ביותר לקשר הזוגי, ולמרבה הצער, תחושות שאצל רובנו עולות בקלות רבה מדי. היא הרסנית כי היא שומטת את הקרקע של הקשר. אנחנו פה מתוך אהבה, כבוד והתעניינות הדדיים. התחושה שאין את כל אלו מכאיבה, וגורמת לנו להתרחק עוד יותר — מה שגורם לצד השני להניח שהוא אכן צדק. באמת לא אכפת לנו.
כמובן שגם שרית וגם יואב טועים. בצד השני יש אדם שהתגעגע אליהם, שספר את הדקות, שאוהב ונמשך. שימו לב כמה מהר הם מסיקים את המסקנות העגומות שלהם, בלי לקחת רגע כדי לברר מה קורה בצד השני. שרית לא אמרה: "נשמה שלי, אני מרגישה שאתה ככה ממהר להתקדם למיטה, זה נכון? כי אני מרגישה שצריכה פה עוד רגע להפשיר ככה בשיחה ובחיבוק. איך זה יהיה בשבילך?". יואב לא אומר: "וואי שריתי, אני יושב פה ומנסה להקשיב לך, אבל האמת אני רק חושב עליי ועלייך במיטה... איך זה יהיה בשבילך לדלג לשם, ונשלים חוסרים בשיחה וחיבוקים אחרי זה?"
אצל לא מעט זוגות אין תקשורת ישירה כזאת, בטח לא סביב מיניות. ואולי גם לכם זה נשמע כמעט בלתי אפשרי. בהרבה בתים "משדרים", במקום לדבר ישירות. בבית של יואב ושרית אומרים "באה למקלחת?" במקום "וואי, איך בא לי כבר לגעת בך", וגם "אני אשאר לסדר פה קצת" במקום "האמת שהתכווצתי מההצעה שלך, אני מרגישה שאתה רוצה לדלג על המפגש ולעבור ישר לתכל'ס".
"בשביל יואב, אין הפרדה בין משיכה מינית ובין רצון לקיים יחסי מין. הוא לא יכול להעלות על דעתו ששרית נמשכת אליו, אוהבת אותו, מייחלת לקיים איתו יחסי מין — ובכל זאת מתרחקת. איך עוד אפשר לפרש זאת אם לא כחוסר אהבה?"
השימוש ברמזים ובדיבור עקיף הוא מנגנון הגנה. זה חשוף מאוד לשתף בישירות את הרגשות והמחשבות שלנו, אז אנחנו זורקים לאוויר מילים שיכולות להתפרש ביותר מדרך אחת, כדי שנוכל לסגת לפרשנות נוספת, במקרה שנחווה דחייה, גינוי או ציניות.
תמיד אפשר לטעון שמקלחת זה רק מקלחת, ולסדר את הסלון זה רק לסדר את הסלון. אך המחיר של השפה העקיפה הוא שההטיה שדיברנו עליה קודם יכולה לפעול ללא כל הפרעה. אין מרחב שיח שבו יואב ושרית יגלו שהם בעצם כן אהובים ונחשקים. מנגנון ההגנה הופך למנגנון תקיפה עצמית, כשכל אחד מהם נשאר לבד עם רגשותיו, ומניח שהצד השני מבין אותם ומתעלם.
כשבני הזוג מתחילים להבין עד כמה מערכות ההפעלה הרגשיות־מיניות שלהם שונות זו מזו, כשכל אחד מהם מפנים שאין לו את היכולת לגזור מתוך חוויית החיים שלו מסקנות על הצד השני, נפתח פתח לשיח של סקרנות ולמידה.
אם גם אתם חוויתם שיבושי תקשורת שכאלה, או מצאתם את עצמכם ממהרים לחוש דחייה או אכזבה מהצד השני, אנחנו ממליצים לכם להקדיש זמן ללמידה על מערכות ההפעלה השונות שלכם. תמצאו מגוון עצום של ספרות, סרטים ומאמרים בתחום. סיכוי טוב שתגלו שמה שחששתם שהוא חוסר אהבה, חוסר התאמה או אובדן המשיכה המינית הוא למעשה רק שוני טבעי ביניכם, שטרם למדתם לקחת בחשבון ולסנכרן כשאתם ניגשים למפגש מיני.
אם לשרית וליואב היו המידע הנחוץ ומרחב השיח הכן והישיר, המפגש ביניהם היה יכול להיראות אחרת לגמרי. שרית הייתה מניחה מראש שיואב יגיע כמו בשיר של שלמה ארצי, "אקדח טעון געגועים". היא הייתה מקבלת זאת כמחמאה ולא כעלבון, ומרגישה נשית ומושכת במיוחד.
יואב היה מגיע למפגש כשהוא מודע לכך שלשרית יהיה קשה להיפתח מינית לפני שהיא תחוש קרובה ובטוחה, ומבין שזו דרכה לאהוב אותו ולהתחבר אליו. שרית ויואב יכלו גם לדבר בטלפון, כשהוא בדרך הביתה, להרגיש את הדופק, לברר איפה כל אחד נמצא ביחס למפגש המתקרב, ולהחזיק יחד, בשותפות ובחברות, גם את החששות והמבוכה, לצד הערגה והשמחה להיפגש.
אפשר לומר בסבירות רבה שכך, עם ידע מתאים ותקשורת טובה, שניהם היו זוכים למפגש הרבה יותר מקרב ונעים, וגם אם דברים היו משתבשים בדרך, היו להם הכלים והמרחב לעבד רגעים של אי־הבנה, אכזבה או מבוכה, שהם חלק ממפגשים מיניים, כי רק בסרטים הכול הולך חלק.
עכשיו שהמלחמה נגמרה, והמילואים חוזרים להיות אירוע שהוא אומנם ממושך ותובעני, אבל צפוי ומסודר יותר — זו ההזדמנות לנשום עמוק אחרי מסכת המורכבויות הזוגית ולהרגיש סוף סוף שאולי יש משהו שדווקא הרווחנו. אני רוצה להזמין אתכם לראות את השיבוש שהמיניות שלכם נאלצה לעבור כפתח להזדמנות.
כדי לעזור לכם למצוא מחדש את הקול הזוגי שלכם גם בתחום הזה, הרשו לנו להציע לכם שלושה תרגילים.
1. תרגיל בדיבור פתוח
אנחנו רוצים להמליץ לכם להתחיל לדבר ביניכם על מיניות באופן ישיר יותר. קחו ערב שבו כל אחד מכם מראיין את השני על המיניות שלו. מה מעורר ומה פחות, מתי מתעורר בו חשק ומתי פחות. נסו להיכנס לפרטי פרטים ולא להסתפק באמירות כלליות. כל אחד מכם עשוי לגלות גם דברים שלא ידע על עצמו!
הימנעו בכל מחיר משיפוט. זה גם לא הזמן להשמיע את התלונות שאולי יש לכם, ואל תמהרו להיעלב או להגיב רגשית למידע של הזולת. נסו להיכנס רגע לנעליו של בן או בת הזוג. שאלו שאלות סקרניות וותרו על אמירות נחרצות. אתם תגלו עולם ומלואו שתמיד היה כאן, ממש מתחת לאף, ואולי מעולם לא דיברתם עליו.
בהנחה ששניכם רוצים חיי מין טובים ומהנים, דברו על מה שזה אומר לכל אחד מכם. אל תיבהלו אם המשמעות היא שונה. אתם לא אותו אדם, ולא אמורים להיות מתואמים. במקום זה בחרו לראות בשוני עושר. השונות בינינו פותחת מניפה של אפשרויות לחקור.
אם אנחנו רוצים להיות כאן יחד עוד שנים רבות, יהיה לנו זמן ללכת למחוזות שונים בתוך המסע המיני שלנו. זכרו שהעובדה שאחד מכם רוצה משהו אין משמעה שהצד השני מחויב לתת לו זאת. בהנחה שאנחנו רוצים לעשות טוב זה לזו, עלינו לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן הטוב של האחד יהיה אטרקטיבי גם לשני. אם נושא המיניות הוא כבר עמוס מטענים רגשיים ולכן נפיץ ורגיש, יכול להיות שתרצו לעשות את השיח הזה בעזרת גורם מקצועי שילווה ויכוון אתכם.
2. תרגיל בהתקרבות
כדי לחזור ולהרגיש נינוחות ואינטימיות אחרי תקופה של ריחוק, אנחנו רוצים ללמד אתכם תרגיל שאנחנו מציעים לזוגות שמגיעים לקליניקות שלנו. אפשר לעשות אותו בדגשים שונים, אך העיקר שייעשה בצורה שמתאימה לכם.
בתור התחלה, קובעים זמן למפגש. הכי טוב — וגם הכי קשה, אנחנו יודעים — שזה יהיה בשעות הבוקר או הצהריים המוקדמים, כשהילדים במסגרות ואתם ערניים. מפנים בלו"ז כשעה (בשלב הראשון), מתקלחים, מכבים הסחות כמו פלאפון ומכונת כביסה, ומכינים את חדר השינה שיהיה נקי, נעים ורומנטי. נרות, תאורה, מצעים שאתם אוהבים, מה שהולך.
שני בני הזוג שוכבים במיטה בביגוד שמתאים להם היום לתרגיל הזה, ונוגעים זה בזה במקומות לא מיניים. בכל פעם מישהו ייגע בשני במגע שהוא חושב שיהיה לו נעים, במשך שבע־שמונה דקות. אפשר לעשות את זה כשבן הזוג שוכב על הגב או על הבטן, ואפשר גם להחליף מנח באמצע. אחרי שעוברות כמה דקות, מתחלפים.
בשלב הזה אפשר לשתף את בן או בת הזוג במה המגע עושה לכם (אין תשובה לא נכונה. מגע יכול להיות מרגיע, מקרב, מדגדג, מעורר ועוד המון דברים) ומה היה לכם נעים במיוחד. אל תמשיכו למגע מיני יותר, גם אם לשניכם מתחשק. השאירו לעצמכם את האופציה להיפגש רק למגע לא מיני, בלי שתתלווה לכך ציפייה סמויה שזה יתפתח ליחסי מין מלאים.
3. ליצור מרחב נשימה והיטענות
גם אם לבן הזוג באמת ובתמים לא משנה אם הלכת לפילאטיס או עשית לק ג'ל, יכול להיות שזה ממש קריטי ליכולת שלך להרגיש נשית ומושכת ולהתמסר גם למרחב המיני. יש נשים שמה שמחזיר להן את תחושת הנשיות והחיות המינית הוא לא טיפוח פיזי אלא דווקא טיפוח רוחני, אינטלקטואלי או בין־אישי. אישה שמבלה את רוב זמנה בחברת זאטוטים זקוקה לחברת מבוגרים. אם היא רוב היום "המבוגר האחראי", היא צריכה להתאוורר במקום שבו אין לה תפקיד והיא יכולה לשמוט כל אחריות.
זה יכול להיות שיחת נפש על כוס מהבילה ומשהו טעים עם חברה בבית קפה. זה יכול להיות מעגל נשים, עיסוי, סדנה, לימוד, ביקור בתערוכה או בתיאטרון. משהו עם נשמה יתרה, משהו שמניע את גלגלי המוח ומחזיר לה חוויה של אדם בפני עצמו, לא רק אמא או רעיה.
למרות העומס שהלך והצטבר לאורך חודשי המילואים, למרות העבודה ולמרות הילדים — זו תהיה המשימה הראשונה בחשיבותה של שני בני הזוג, למצוא את הזמן והמקום שבו מתאפשר לבת הזוג לחזור להיות עצמה. זה יכול להיות משהו נקודתי ותחום בזמן ומקום (כלומר, עדיף היה חודש בתאילנד אבל בצוק העיתים נסתפק בערב עם חברות או הליכה שקטה על חוף הים), אבל צריך להיות משהו זמין ואפשרי.
זה נכון, כמובן, גם לבן הזוג. אולי אחרי שבועות ארוכים של מילואים שבהם כל הזמן היו סביבו אנשים, הוא זקוק לזמן עם עצמו. גם הוא רוצה וצריך לחזור לאיזון, לאכול טוב, לצאת שוב לרוץ עם אוזניות, לפגוש חבר או אח, לקפוץ להורים. לפעמים קשה לזכור שאחרי כל כך הרבה זמן מחוץ לבית, הוא עדיין צריך זמן ומרחב כדי לחזור לעצמו. אנחנו רוצים רק להזכיר שהחזרה אל עצמכם, כאינדיווידואלים, היא שלב מקדים הכרחי לחזרה אל עצמכם כזוג.
הטקסט לקוח מתוך הספר "חזרת פתאום: איך משקמים זוגיות אחרי מאות ימי מילואים?" בהוצאת סלע מאיר. זהו המדריך הראשון מסוגו לחזרה מהמילואים אל חיק הזוגיות והמשפחה.
