ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. תומר ונועה (כל השמות בכתבה בדויים) נפגשו בראשית שנות השלושים לחייהם, והדייט הראשון הסתיים בנשיקה לוהטת. למחרת הם כבר נפגשו לדייט שני, ואחרי ארבעה חודשים אינטנסיביים שבמהלכם ישנו יחד כמעט כל לילה הם שכרו דירה משותפת. קצת אחר כך פערי הליבידו ביניהם התחילו לצוץ.
"פתאום אנחנו שוכבים פחות, נוגעים פחות, מראים פחות אהבה. גם בתחילת הקשר אני רציתי יותר סקס והיא פחות, אבל אי אפשר לומר שהפער היה גדול. בסך הכול נמשכנו מאוד זה לזו והסקס היה מצוין. והנה, כמה חודשים אחרי והפער כבר גדול מאוד", מספר ירון. "אמרתי לעצמי שאולי זו תקופה וזה יעבור. הייתי מדרבן את עצמי להשקיע, לחזר, לתת יותר. משכנע את עצמי שבהמשך הדברים יסתדרו".
אבל הם לא הסתדרו. המיניות ביניהם הלכה ודעכה, ואחרי שש שנות זוגיות הם מצאו את עצמם מקיימים יחסי מין אחת לחודשיים.
"הייתי מציע לה לבוא למיטה או שהייתי מתחיל לגעת בה, והיא הייתה הודפת אותי עם כל מיני תירוצים כמו 'כואבת לי הבטן' או 'אני רעבה', או כי רבנו מקודם והיא כועסת עליי אז 'לא מגיע לך ליהנות מסקס איתי'. באיזשהו שלב הפסקתי ליזום כי ידעתי שזה לא יקרה. כשזה כן קרה, זה היה תוצאה של חרמנות רגעית של שנינו ולא מתוך איזו תשוקה זה לזו. הסקס היה טכני לחלוטין, כמו לאונן בתוך מישהו".
דיברתם על זה?
"כן, ובשנה וחצי האחרונות אפילו הלכנו לטיפול זוגי. הרבה עצבים עלו שם, ולא ממש הצלחנו להגיע לשיחה. אני העליתי את נושא הסקס וכמה הוא חסר לי, והיא התעצבנה עליי ש'זה רק מה שחשוב לך'. הטיפול לא עזר".
אחרי שמונה שנות זוגיות, ירון ויעל החליטו לפרק את החבילה. "הגענו למסקנה שזה בגלל הרבה דברים, אבל אין ספק שלסקס היה משקל מכריע. הייתי מתוסכל עם אנרגיה מינית עצורה בגוף שלא משתחררת, וזה השפיע על הקשר כולו וגם עליי. הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. הרגשתי לא סקסי, לא אטרקטיבי, לא שווה. כשיצאתי לשוק הרווקים וחזרתי לשכב עם נשים, הייתי קצת בשוק לגלות שהן בעניין. לקח לי זמן להאמין להן שהן לא עושות לי טובה, שאני לא מגעיל ושהן באמת רוצות לגעת בי. בדיעבד הקשר עם יעל צילק אותי".
ליבידו תקין? אין דבר כזה
"פערים בחשק המיני שמתקיימים לאורך זמן מהווים חוויה קשה וכואבת לשני הצדדים", אומרת שולמית שפרבר, מטפלת מינית מוסמכת מטעם איט"ם, עובדת במרפאה לטיפול מיני בבית החולים השיקומי רעות ובעלת קליניקה פרטית. "צד אחד מרגיש שהוא כל הזמן מאכזב, כי רוב הזמן הוא לא רוצה יחסי מין ו'מה דפוק בי שאני לא רוצה?', וצד שני חווה תסכול מתמשך ותוהה 'למה לא נמשכים אליי, האם אני מסריח או מכוער?'. יש לזה השפעות קשות על הדימוי העצמי".
מה זה ליבידו תקין?
"ליבידו הוא עניין סובייקטיבי. אין ליבידו תקין. אני לא יכולה לומר על מישהו שרוצה פעם בשבוע שהוא סבבה, ועל מישהו שרוצה פעם בחודש שהוא לא סבבה. כמובן שאם מגיע אליי איש צעיר ובריא, שמספר שאין לו זקפות בוקר והוא לא מרגיש חשק בכלל, ארצה לבצע בדיקות רפואיות כדי לוודא שזה לא אינדיקציה למשהו אחר. גם אם מישהו רוצה לקיים יחסי מין כל היום אצטרך לבדוק אם מדובר בהתנהגות מינית קומפולסיבית, אבל למעט המקרים החריגים האלה, אין דבר כזה חשק תקין. כל אחד ומה שנכון ומתאים לו. הבעיה נוצרת במפגש בין שני בני זוג בעלי רצונות מין שונים. הם יגיעו לטיפול כשהפער בין הרצונות גדול, ומפריע לאחד מהם או לשניהם".
עד כמה הפער מולד? אנחנו נולדים עם חשק מיני?
"אנשים הם שונים מטבעם. כשם שפרצופיהם שונים, כך עמדותיהם שונות, הגוף שלהם שונה והליבידו שלהם שונה. יש אנשים שמיניות מאוד מעסיקה אותם ותופסת מקום משמעותי ומרכזי בחיים שלהם, ויש אנשים שפחות, ושניהם לגיטימיים לחלוטין. אף אחד לא יודע לומר אם זו גנטיקה או תוצר של היסטוריה אישית ונסיבות חיים, אבל ברור לנו שכבר בגיל ההתבגרות מיניות מעסיקה אנשים באופן שונה. גם בגיל 14 יש ילדים שיחשבו כל היום על מין, מול ילדים שזה לא יעסיק אותם בכלל או יעסיק אותם מעט מאוד. אין סטנדרט לליבידו. יש התפלגות נורמלית סטטיסטית שיכולה להצביע על מה קורה אצל רוב האנשים, אבל בכל סטטיסטיקה יש קצוות, ואין שום דבר רע בקצוות.
"אני כן יכולה לומר שבקליניקה אנחנו כמעט ולא נתקלים בזוגות שמלכתחילה היו פערים דרמטיים ביניהם והם בחרו להיות ביחד. מי שרוצה כל יום לא ימצא את עצמו בקשר מחייב עם מי שרוצה פעם בחודש, כי התסכול יורגש מההתחלה. בדרך כלל הזוגות שמגיעים אלינו מספרים שבתחילת הקשר לא היו פערים או שהיה פער קטן שהם הצליחו לגשר עליו, ועם השנים משהו השתנה. המטרה של הטיפול המיני היא למצוא משהו שעובד לשני בני הזוג".
הסטריאוטיפ הרווח לגבי גברים שרוצים יותר מול נשים שרוצות פחות עדיין נכון? אלה המקרים שאת פוגשת בקליניקה?
"סטטיסטית הרוב זה מקרים של גברים שרוצים יותר ונשים שרוצות פחות, אבל יש שפע של מקרים בהם קורה בדיוק ההיפך".
"בדיוק ההיפך" זה מה שקורה כבר כמעט 30 שנה אצל אפרת ודוד. היא בת 55, הוא בן 65. הם גרים בתל אביב, הורים לשני ילדים בוגרים, ואפרת מספרת שמאז ומתמיד היא רצתה יותר.
"דוד הוא פשוט לא יצור מאוד מיני. כשרק הכרנו היינו שוכבים הרבה יחסית. הייתה התלהבות עצומה, היינו עסוקים לילות בגילוי הגוף זה של זו והייתה משיכה הדדית ברורה. מהר מאוד זה דעך".
כמה מהר?
"אני חושבת שכבר אחרי שנה הבחנתי בפערים בינינו. מיניות מעסיקה אותי המון. לא רק במובן של כמה פעמים בשבוע אני מקיימת יחסי מין, אלא במחשבה. אני נהנית לדמיין את זה, לקרוא על זה, לדבר על זה, לשאול שאלות. גם לריאיון הזה הסכמתי רק בשביל האפשרות לחפור עם מישהו בקול רם על מין. מיניות עניינה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. דוד לא כמוני. זה לא ביג דיל מבחינתו, רוב הזמן אין לו חשק והוא מתעניין בדברים אחרים. אנחנו כבר די מבוגרים היום, אבל זה היה ככה תמיד. אנחנו שוכבים מעט מאוד. פעם בחודשיים. בתקופות טובות יותר פעמיים בחודש. זה השיא".
כשאתם כבר עושים סקס, הוא טוב?
"בהחלט. הוא ארוך ומושקע וברור לי שהוא נהנה. אפילו יש לנו בדיחה קבועה לגבי זה. בכל פעם שהסקס מסתיים, הוא מדליק סיגריה ואומר: 'וואי, זה נחמד הדבר הזה. צריך לעשות את זה לעיתים קרובות יותר'".
אז איך אתם מסתדרים?
"אנחנו לא מסתדרים, אנחנו שורדים. פעם בכמה שנים אני חוטפת קריזה ומאיימת להתגרש. הוא נלחץ, אנחנו רבים ואז מגיע פיוס, ובעקבותיו תקופת ירח דבש בה יש הרבה מין באופן יחסי. לצערי, התקופה הזו לא מחזיקה לנצח. היו דיבורים על פתיחת היחסים, אבל הוא דחה את הרעיון בתוקף. דוד מאוד מונוגמי ומאוד קנאי, ואין שום סיכוי שהוא יצליח לשאת מחשבה בה אשתו ואם ילדיו מזדיינת עם אחרים".
שקלת אי פעם לממש באמת את איום הגירושין?
"כן, אבל אז אני נזכרת שבסך הכול טוב לי איתו. אני אוהבת אותו, יש לנו תקשורת טובה והרבה שיחות עומק. הוא אבא נפלא לבנים שלנו, והוא מתייחס אליי בכבוד ובהערכה. הוא השותף שלי למסע, ואני לא באמת רוצה לעבור את מה שנשאר מהחיים האלה בלעדיו".
דוקטור, למה אין לי חשק?
למיניות יש היבטים פיזיולוגיים-ביולוגיים, היבטים תרבותיים והיבטים פסיכולוגיים, ולפיכך היא נבחנת בעולם הטיפול המיני לפי המודל הביו-פסיכו-סוציאלי שכולל את כל השלושה.
מהם ההיבטים הפיזיולוגיים שצריך לתת עליהם את הדעת?
שפרבר: "תחת ההיבט הביולוגי נכנסים שינויים הורמונליים של הגיל, נטילת גלולות למניעת היריון, היריון והנקה וגם שימוש בנוגדי דיכאון וחרדה שמכבים את היצר המיני. לפני הכול חשוב לומר שליבידו זה לא דבר קבוע, וחשוב לתת לזה לגיטימציה ולנרמל את זה. אנחנו לא צריכים ולא אמורים לכל אורך החיים ובכל תקופה לרצות באותה התדירות, וזו לא הפרעה אם יש תקופות שיש לנו פחות חשק. לדוגמה, לנשים אחרי לידה בדרך כלל יש פחות חשק, כי מה שהן רוצות זה בעיקר לישון. ברור שסקס פחות מעניין אותן. בנוסף, כשנשים מיניקות יש עלייה ברמות הפרולקטין (הורמון החלב) והוא ידוע כמדכא חשק, אז מאוד הגיוני שאישה מיניקה תהיה עם חשק מיני נמוך יותר. לנשים בגיל המעבר יש ירידה חדה ברמות הטסטוסטרון, וחלק מההשפעות שלה היא ירידה בחשק המיני שמתרחשת בבת אחת.
"אצל גברים, לעומת זאת, אחרי גיל 35 חלה ירידה איטית והדרגתית ברמות של הורמוני המין בגוף, ומכאן גם ירידה בחשק המיני ככל שהגיל עולה. כשמגיעים לגיל 50-45 יכול להיות מחסור של ממש בטסטוסטרון. אם מגיע אליי גבר בן 50 שמעיד על עצמו שכבר אין לו זקפה, אני שולחת אותו לבדיקות טסטוסטרון כדי לוודא שהעדר החשק לא קשור בחוסר פיזי. אם באמת יש חוסר כזה אפשר, בהמלצת רופא, לתת תוספת של ההורמון".
ההיבט התרבותי כולל בתוכו את כל ההבניות החברתיות והתרבותיות שקשורות במיניות גברית ונשית. כאן נכנסות השאלות היכן גדלנו, איך נתפסת מיניות במשפחה שלנו וגם - מה החברה שבה אנחנו חיים מלמדת אותנו על מין.
"המסרים החברתיים בכל הנוגע למין מאוד מבלבלים. כן יש ייצוגים במדיה של נשים מיניות, אבל זה תמיד אמביוולנטי. המסרים לרוב לא יהיו 'אישה מינית זה אחלה', אלא יותר לכיוון 'אישה מינית היא שרמוטה, היא זולה'. סקס-פוזיטיב אולי נוכח בתיאוריה, אבל הוא עדיין לא חדר למיינסטרים. כן יש התקדמות בשנים האחרונות, ונטפליקס עושים עבודה נהדרת עם סדרות כמו 'חינוך מיני', אבל הדור של האנשים הבגירים גדלו בחברה פטריארכלית שלא באמת מאפשרת לנשים להיות מיניות. גם היום הייצוג למיניות נשית הוא מאוד הגמוני. הנשים המיניות הן תמיד צעירות, תמיד רזות ולעולם לא נכות או מוגבלות. אני מקווה שבדור הבא זה יהיה אחרת".
איפה הגברים בסיפור הזה?
"גם גברים סובלים מתפקידי המגדר המצופים מהם. גבר צריך לרצות סקס 24/7, אמורה להיות לו זקפת פלדה, עומד לו תמיד ובכל מצב. הלגיטימציה של גבר להגיד 'לא' פשוט לא קיימת. היו לי הרבה מטופלים צעירים שסיפרו לי על מקרים שהם לא רצו מכל מיני סיבות, אבל הרגישו ממש לא בנוח לסרב. כמובן שיש לזה השפעות על התפקוד המיני. הרבה פעמים גברים צעירים בטיפול שואלים אותי בתסכול 'אבל למה לא עמד לי?', ואני מעלה בפניהם את האפשרות: 'יכול להיות שפשוט לא רצית?'. גבר יכול לא לרצות מין ברגע נתון או לא לרצות אותו עם פרטנרית ספציפית או להיות עייף או טרוד או להרגיש שזה מוקדם מדי - אבל זה שיח שאין לו לגיטימציה בכלל".
ההיבט האחרון הוא הפסיכולוגי.
"אכן. כשאנחנו מדברים על אנשים שהיה להם חשק בהתחלה וחל אצלם שינוי, הוא יכול לנבוע מדיכאון, לחץ בעבודה, מתח כלכלי, פיטורים או כל דבר נפשי אחר. כל מה שקשור בסטרס מוריד מאוד את החשק המיני, וכמובן גם מתחים בתוך הזוגיות, קונפליקטים ומריבות חוזרות ונשנות משפיעים על החשק המיני".
יש בכלל דרך לגשר על הפערים?
"כלל הברזל הוא שהולכים בקצב ובתדירות של מי שרוצה פחות, כי אחרת אנחנו מגיעים ליחסי מין מתוך ריצוי. כולם מדברים היום על מין בהסכמה, אבל הסכמה - גם בתוך קשר ממוסד - פשוט לא מספיקה. בניגוד להרבה ג'סטות שאפשר ורצוי לעשות במערכות יחסים כדי לשמח את הצד השני, מין זה לא משהו שאפשר לעשות כטובה. אם אישה מרגישה שהתפקיד שלה הוא להסכים למין או עושה את זה כי היא מפחדת שבעלה יבגוד בה, אז כמובן שזה יפגע בחשק המיני. חלק מאוד משמעותי בטיפול הוא לאפשר לנשים את האוטונומיה לומר מה מתאים להן ומתי. כשאישה לא יכולה להגיד לא, לעולם לא יהיה שם כן אמיתי. בנוסף, חשוב להבין שמין מתוך ריצוי יחסל מתישהו את הקשר. אי אפשר להמשיך איתו לאורך זמן. בסופו של דבר זה יביא לא רק לאובדן חשק אלא לדחייה של ממש. יש לנו הסכם לא כתוב עם הגוף. כשאנחנו מקשיבות לו ומכבדות אותו, יש לו פוטנציאל עונג עצום, אבל כשאנחנו הולכות נגדו - הוא נסגר".
בשורה התחתונה, כשמגיע אלייך זוג עם פערי ליבידו, מה אפשר לעשות?
"בתור התחלה, לשאול שאלות והרבה. אצטרך לדעת על ההיסטוריה המינית של כל אחד מבני הזוג לפני שהם הכירו, מה היה בגיל ההתבגרות, בילדות, בתחילת הקשר, האם זה היה ככה תמיד ואם כן - איך קרה שהם הפכו לזוג? האם אי פעם היה איזשהו תואם בליבידו וזה השתנה? מתי בדיוק, ומה הוביל לשינוי?
"חשוב להבין שאי אפשר לתת תשובה שהיא שטאנץ לכולם. הפערים יכולים לשבת על המון דברים. אם צד אחד רוצה כל יום והצד השני מסתפק בפעם בחודש, וכך זה היה מתחילת הקשר, אז אין פתרון קסם שישנה את זה מהותית. אולי בעקבות הטיפול זה שרוצה פחות לאט-לאט ירצה קצת יותר, אבל הוא לא יפתח חשק לסקס פעם ביום, מה שאומר שבני הזוג צריכים להגיע להחלטה - האם להמשיך את המסע המשותף שלהם ביחד או להפסיק אותו?"
נשמע שפערים משמעותיים מובילים לפרידה.
"לא בהכרח. אנשים מתחזקים מערכות יחסים מכל מיני סוגים. כל זוג מוצא הסדרים שמתאימים לו. כבר ראיתי זוגות שהחליטו לקבל את הפער, ולחיות בשלום יחסי עם העובדה שהקשר ביניהם מבוסס פחות על מיניות, ויותר על אינטימיות רגשית ושותפות כלכלית וגידול ילדים".
ומה לגבי פתיחת קשר?
"פתיחת קשר הפך להיות מעין 'פתרון קסם' לפערי ליבידו, אבל הוא לא באמת כזה. הוא יכול לעבוד עבור זוגות מסוימים, אבל חשוב להבין שפתיחת קשר דורשת זוג עם בסיס חזק. פתיחת יחסים משמעותה להכניס נפשות נוספות פנימה. אם מערכת יחסים זוגית היא מורכבת, אז מערכת בה פועלים מספר גדול יותר של בני אדם היא מורכבת פי כמה. א-מונוגמיה יכולה להוות פתרון אם אתם זוג עם חוסן שמקיים תקשורת טובה ופתוחה. אל תשקלו את זה כשאתם שבורים, רבים כל היום ורגע לפני פרידה. זה לא יעבוד, ופתיחת הקשר תוביל לסיום הזוגיות".
אובדן התשוקה
אם פרופ' רוזמרי בסון, אחת החוקרות החשובות והמשפיעות ביותר בעשורים האחרונים על עולם הטיפול המיני, ראיינה מאות נשים על המיניות שלהן, ועלתה על ממצא מעניין: נשים בקשר ארוך טווח מאבדות את החשק הספונטני.
מה זה חשק ספונטני?
שפרבר: "הרעב, החרמנות, הרגע הזה בו את רואה את בן הזוג יוצא מהמקלחת ואומרת לעצמך 'וואו, איך בא לי עליו עכשיו'. כמעט כל המרואיינות של בסון אמרו אותו הדבר: 'לא קורה לי שאני מגיעה הביתה וקופצת על בן זוגי'. מה כן יש לנשים בקשר ארוך טווח? חשק תגובתי. כשאת מגיעה הביתה, רואה את בן הזוג וסקס אפילו לא עולה לך לראש, אבל פתאום מתחיל מגע, ליטוף, חיבוק, והמגע הזה נעים לך - ייתכן שתתחיל עוררות מינית שתוביל למין. הסקס לא יהיה תוצר של חשק פתאומי, אלא החשק יגיע כתוצר של מגע שהוא מותאם לך. גברים, לעומת זאת, מחזיקים בחשק ספונטני כל חייהם. מדובר בפער מהותי קבוע בין גברים לנשים".
מה קורה אצל זוגות חד-מיניים?
"על לסביות כבר עשו מחקרים, ומצאו שאצל זוג נשים באמת יש ירידה ביחסי המין וברמות החשק בשלב די מוקדם של היחסים - העניקו לה את הכינוי 'מות המיטה הלסבית'. רגע לפני שנדבר על הירידה הזו, חשוב לשאול מה זה בכלל יחסי מין בין נשים? מה נחשב לסקס? היום אנחנו מבינים שמיניות לסבית היא אחרת ממיניות הטרוסקסואלית, ולא צריך למדוד אותה באותם כלים. המיניות אצל לסביות נעה על ציר מאוד רחב: נשיקות, חיכוך, אוננות הדדית, מין אוראלי ומגע שאין בו בכלל חדירה. אומנם התדירות של מגע גניטלי מפורש יורדת עם הזמן, אבל יש בקשר של שתי נשים המון מגע. בנוסף, נמצא שאם כבר מתקיים מפגש מיני, אז אצל לסביות הוא אורך הרבה יותר זמן מאשר אצל הטרוסקסואלים. סטרייטים מסיימים את העניין ברבע שעה בממוצע, בעוד שאצל זוג נשים מדובר על 45 דקות ומעלה".
איך את מסבירה את הירידה בחשק?
"בשביל שתהיה תשוקה אנחנו זקוקים לאיזושהי זרות, מסתורין, חוסר ביטחון, שוני. בין גברים לנשים השוני הזה מובנה. פיזיולוגית אנחנו שונים, התפקידים המגדריים שיועדו לנו שונים, וגם אם אנחנו הכי-הכי נאורים וחתרנים, בסוף אנחנו עדיין חיים בתוך חברה ויש שוני אינהרנטי. לעומת זאת, נשים שחיות עם נשים הופכות להיות חברות מאוד טובות. הקשר הרגשי מאוד אינטנסיבי, והן מאבדות את האיכות של מאהבות. הן עוברות מהר מאוד לגור ביחד, כל החברות שלהן משותפות, הן יוצאות לאותן חוגים, קוראות את אותם ספרים ומדברות עשר פעמים ביום. הן חולקות תחתונים ומברשות שיניים, ובאיזשהו שלב לא ברור אילו בגדים שייכים למי. הסימביוזה הזו מפנקת, אינטימית וכיפית, אבל הורגת את התשוקה המינית. אנחנו לא יכולים להימשך לעצמנו".
מה קורה בקרב זוגות גברים?
"גם בקרב זוגות גברים בדרך כלל יהיה אחד שרוצה יותר ואחד שפחות. מה שכן, אצל הומואים הנושא של א-מונוגמיה בהסכמה, מערכות יחסים פתוחות, הרבה יותר מקובל. הומוסקסואליות היא חתרנית מעצם קיומה, כי היא מערערת על הסדר המגדרי הקיים ומעניקה חופש לשאול שאלות נוקבות: אם גם ככה אנחנו לא חיים עם אישה, אז מי קבע שצריך פרטנר מיני אחד עד סוף החיים? אולי אפשר יותר מאחד? כך קרה שבהבניה תרבותית של מיניות הומוסקסואלית, מונוגמיה היא לא מאסט בתוך מערכות יחסים רומנטיות. אצל רוב הגייז הקשר מלכתחילה מוגדר כקשר של בלעדיות רגשית, ושהתנסויות מיניות מחוץ למערכת הזוגית לגיטימיות לגמרי. להרבה זוגות גייז זה ממש יכול לפתור פערי ליבידו, כשצד אחד זקוק לפורקן וצד שני פחות מעוניין".
פורסם לראשונה: 07:59, 12.09.25
