"אתה חסר בושה, מר ברנס," היא לוחשת.
"אל תקראי לי ככה." היא ממצמצת. "מר ברנס. אנחנו כבר מעבר לזה. אני לינקולן כשאנחנו לבד ככה, ושום דבר אחר." אני מתנשף על שפתיה, הזין שלי פועם בכל פעם שאני נזכר כמה אני אוהב לשמוע את השם שלי על שפתיה.
"אתה חושב שנהיה לבד ככה יותר מפעם אחת?" היא שואלת בלהיטות.
"את חושבת שלא נהיה? את זאת שרוצה שזה יימשך לנצח. אני לא משורר, אבל 'לנצח' משמעו בדרך כלל יותר מלילה אחד."
"נקודה הוגנת, רומיאו." היא מרימה את כף ידי ומנשקת את אצבעותיי לאט וברכות, אצבע אחת בכל פעם.
אני עוצם את עיניי ונאנח. זה כל מה שאני מסוגל לעשות כדי להשתהות עד שאקרע את הבגדים שלה לגזרים, אטיל אותה תחתיי ואפשק את רגליה. "מספיק דיבורים. יש לנו הרבה מהלילה לפנינו, ורק מעט מאוד סבלנות." אני מנשק את מצחה.
"אתה מבטיח שזה בסדר מצידך?" היא לוחשת.
אני ממקם אותה מחדש בחיקי כדי שאוכל לחתום את ההבטחה הזאת בנשיקה ודוחף את לשוני עמוק לתוך פיה. אני כותב עליה את שבועתי וגונב אותה באמצעות גניחה שנפלטת מריאותיה. ידי על השד שלה, מוצאת את הפטמה וצובטת אותה כאילו היא כבר שלי כי לעזאזל, כן, היא כבר שלי. אני בולע ברעבתנות את דקוטה עד שהיא גוש קטן ולוהט, אדום פנים ומצטמרר.
כשאני מנתק את עצמי ממנה בשביל כמה נשימות מאומצות, אני כמעט כחול כבר מהתסכול שמתפשט לי בביצים. "הנה. אני מבטיח," אני אומר ברצינות. היא מביטה בי ומחייכת, ואז פיה שוב מצטרף אל פי, באושר מתוק ודביק. אני מחזיק אותה הכי קרוב וחזק שאני יכול. הלוואי שהייתי יכול להשאיר את הרגע הזה טהור, תמים, מיוחד, אבל כשגופי מורעב לגופה אין בי שום רצון להיות נער מקהלה הלילה.
ההצעה של הבוס
(צילום: באדיבות הוצאת אדל)
שנינו בתוך קדחת, מתגלגלים על הספה, נמצאים לפי תור למעלה ולמטה בתוך סערה של נשיקות נושכות. "את נלחמת בי אפילו על נשיקות." אני מצמיד את ידיי אל גבה כשהיא עליי ומביט בעיניה. כשאני מתחיל להזיז אותה כדי שאוכל לדחוף את ידיי בין הזקפה שלי לבין הרגל שלה, היא נעה ראשונה, מניפה רגל על הרגל שלי ומתיישבת עליי בפישוק.
צליל צרוד נפלט ממני כשאני תופס במותניה ומניע אותה עליי בחמדנות. "את תשחטי אותי," אני אומר, מודע עד מוות לכך שזה לא יכול להיגמר בשום מקום אחר מלבד במיטה שלי.
"אשחט? עשיתי משהו לא בסדר?" עיני האזמרגד שלה מתעגלות בשובבות. "שאנחנו... זאת אומרת, שאני אפסיק?"
היא שומעת את עצמה? האם כדאי שהשמש לא תזרח מחר?
אני שוב מתנפל על שפתיה, לא מותיר שום ספק לגבי מה אני רוצה ממנה.
"אבל אמרת שאני מוציאה אותך מדעתך," היא לוחשת כשאני מתנתק.
"רק במובן הטוב ביותר. מצידי קחי אותי לאשפוז אם זה אומר שגם תהיי עירומה." אני לא מאמין שהיא עדיין מביטה בי במבט לחוץ. הדפוק ההוא באמת עשה עליה תרגיל. אני מוכרח לשכנע את האישה הזאת שהיא יכולה לבטוח בעצמה, לבטוח בעובדה שהיא שלמות לוהטת שכל גבר ירגיש אסיר תודה לנצח בגללה.
"מצטערת, לינקולן. אני פשוט..."
"מספיק עם התירוצים. תשתקי ותנשקי אותי שוב." אני לופת את שערה ומתענג על הדרך המתוקה וההססנית שבה לשונה עוברת על לשוני. שיניה נאחזות בשפה התחתונה שלי כשיש לה פרץ של ביטחון ואז היא מתרחקת, רועדת. אני עומד להתלונן, אבל פיה עובר אל צווארי, מנשק וחוקר אותי בהתעניינות קדחתנית שאומרת לי שהיא רוצה את זה כבר הרבה זמן.
"אלוהים," היא גונחת, לופתת את כתפיי כדי למצוא תמיכה. אין לה מושג כמה אני רוצה להיות קבור בתוכה כשגופה כרוך סביב גופי. אצבעותיה מרפרפות על העור שמתחת לצווארון חולצתי. היא מושכת בו. אוויר קריר מדגדג את עורי, ואז הליטוף החמים של לשונה.
