הפעם זה היה ברביעי אחר הצהריים, הלכתי מחניון העפר לדירה שלי. הליכה של 13 דקות כל יום כי אין מקום להחנות ברחוב שבו אני גרה בגבעתיים. סימסת לי, "מה הולך?"
התגובה הראשונה שקפצה לי לראש היתה "אתה". כנראה שמשהו בשכל שלי, בתת המודע שלי, יודע שאני צריכה לגמור איתך, אבל הלב לא רוצה לגמור איתך. הלב רוצה לגמור. איתך, או לפניך, או אחריך, או לא לגמור בכלל, העיקר שנשכב, העיקר שניפגש. אבל האם אני באמת רוצה את הסקס איתך? או שאני רוצה אותך?
לפני שעניתי לסמס, עוד הרהרתי במחשבה - מה הייתי מעדיפה, שבכל פעם שניפגש רק נשכב בלי לשבת ולדבר? או שרק נשב ונדבר בלי הסקס? כנראה שאת האופציה השנייה. אני רוצה את הקשר איתך. את הקירבה אליך ואת הסתם לשבת ולשמוע אותך מדבר על עצמך ועל הקריירה שלך ועל האמא החולה שלך.
אני הפסיכולוגית הכי טובה שאי פעם היתה לך ושאי פעם תהיה לך כנראה. אבל גם שני התארים שלי, אחד מהם בפסיכולוגיה, גם העבודה כ-HR'ית בהייטק, וגם העובדה שלמרות שאני לא מלכת היופי ואפילו לא חביבת הקהל, אני נראית הרבה יותר טוב מהחברה הקודמת שלך (ראיתי אותה פעם במציאות), לא גורמים לך לרצות אותי בקטע רציני.
במקום זה אתה נוסע לבקר את האקסית הטבחית בת ה-25 שלך בניו יורק. זאת שהתלוננת עליה עשרות פעמים בפניי ואמרת שאתה אפילו לא נמשך אליה. עד כדי כך אתה מתגעגע אליה שהיית צריך לנסוע אליה לשבועיים? אותי אתה מבקר פעם בחודשיים. לא לשבועיים, אלא לשעתיים-שלוש.
"הכל טוב, מה איתך?" סיימתי להרהר ושלחתי.
"סבבה, מה התכניות?" ענית.
"הערב בבית".
כבר התרגלתי לכתוב כמוך. אתה איש של מילים, כותב בין היתר למחייתך, אבל בוואטספים, לפחות איתי, אתה מקפיד לחפש את הדרך החסכונית ביותר לענות. שחלילה וחס לא אקבל ממך איזו הודעה ארוכה שתעביר לי את המסר שיש פה השקעה, פירוט, רדיפה חלילה, או סיכוי להתכתבות עמוקה שתהפוך לקשר רציני. אבל התשובה שלי הייתה קלה. קלה מדי. שקלתי למחוק ולהמציא מפגש עם חברה, אבל הקדמת אותי.
"אז לקפוץ?"
השבתי, כמובן, את התשובה הקלה מדי שוב.
"כן".
הגעתי לדירת החדר הקטנה אך המשופצת שלי, הדלקתי את הדוד וישבתי לנגב חומוס ישר מהקופסה, כי ידעתי שלא אספיק להכין לי משהו נורמלי. יש עוד טקס התגנדרות לפניי. אחרי שהדוד יסיים, אפתח את הטקס בחצי שעה של מקלחת חמה שתמשיך בעוד חצי שעה של פן, מחליק, איפור, בושם, צחצוח שיניים ולבישת תחתוני תחרה שחורים.
לשים חזייה או לא? ומה אלבש לכבודך הפעם? גופייה ומיכנסון קצר? ג'ינס וטי שירט חצי שקופה? שמלת מקסי כי קיץ עכשיו וזה הגיוני שאתלבש קליל? האם זה בכלל משנה לך? האם תשים לב למה אני לובשת? האם גם לך יש טקס התארגנות לפני שאתה פוגש אותי? כנראה שלא. אתה בטח רק עושה דוש של חמש דקות, ובוחר את התחתונים היותר ייצוגיות במגירה. אולי אפילו את זה לא. הרי כל התחתונים שלך בטח מדוגמים למשעי. אתה חתיך ואיסטניסט. הכל אצלך חדש ויקר. אין גרב עם חור ואין חולצה שישבה בארון יותר משנתיים.
טקס ההתארגנות תם. עוד סיגריה לפני שאתה מגיע, ואז דפיקה בדלת. אל תחייכי כמו מטומטמת כשאת רואה אותו, אני חושבת לעצמי, אבל עוד בעודי פותחת את הדלת החיוך המטופש כבר מרוח לי על כל הפרצוף. הנה אתה. הגעת. לא הברזת ברגע האחרון בטענה שהבן שלך נשאר לישון אצלך בסוף. הנה האבא. האבא של הבן שלך, ובאיזשהו אופן גם האבא שלי. האבא שלא היה שם עבורי מספיק בילדות.
ישבנו ועישנו על הספה שלי ודיברנו על החיים. עשן הסיגריות התפשט בחדר. בשלב מסוים גם אנחנו. שכבנו וגמרת ואני לא אחרי שסיימנו אמרת לי שאני, כמו תמיד, שקטה מדי.
שכבנו וגמרת ואני לא. אחרי שסיימנו אמרת שאני שקטה מדי
(צילום: shutterstock)
אחרי הסקס ישבנו ודיברנו עוד. עד שהלכת. אתה תמיד הולך. לא נשאר אף פעם לישון. וכמעט תמיד אתה זה שבא אליי. ככה אתה שולט על הסוף. על מתי ללכת, על מתי זה ייגמר.
אתה איש של מילים, אבל בוואטסאפ, לפחות איתי, אתה מקפיד לחפש את הדרך החסכונית ביותר לענות. שחלילה וחס לא אקבל ממך איזו הודעה ארוכה שתעביר לי את המסר שיש פה השקעה, פירוט, רדיפה חלילה. סיכוי להתכתבות עמוקה שתהפוך לקשר רציני
למה אני נשארת בסיטואציה הזאת? למה אני מאפשרת לך להתייחס אליי כמו אל המיץ של הזבל? להתקשר רק כשאתה חרמן? לבוא וללכת מתי שאתה בוחר, בלי שום התייחסות לרגשות ולרצונות שלי. למה אני מבטלת את עצמי מולך? האם זה כי יש לי רגשות אליך וקשה לי לשחרר? האם זה כי יש לי דדי-אישוז ואני רוצה להשיג את האבא שלא מספיק היה שם? האם כי מה שמחכה לי שם בחוץ אלו הרי החושך? הריק והלבד והשיממון, אז אני מעדיפה להסתפק בפירורים?
אחרי שבועיים עשיתי משהו שאני לא עושה בדרך כלל, ושלחתי לך הודעה ראשונה. שאלתי מה קורה, ענית משהו על מה שאתה עושה כרגע ולא שאלת אותי כלום בחזרה. לא עניתי שעה-שעתיים כי הייתי עסוקה, ואז גם אתה עשית משהו שאתה לא עושה בדרך כלל - שלחת עוד הודעה. שאלת גם מה איתי.
אחרי כמה זמן זה קרה שוב. שלחת הודעה אחרי הודעה אחרי שלא עניתי. וחשבתי פתאום אולי סתם ראית שאני לא עונה ורצית להזכיר לי לענות לך. אולי חרדת הנטישה שלך הגיחה כשלא קיבלת ממני מענה.
הפירור הכל כך קטן הזה של לקבל שתי הודעות ממך ברצף, כבר הצליח לפתוח לי אופק של חלומות על קונדיטוריה שלמה. אולי מה שאתה צריך זה מישהי שתציב לך גבולות? מישהי שאם הוא אתה שואל עליה בחזרה, לא בהכרח תענה לך?
שאם אתה רוצה להיפגש אבל קורה לך משהו רגע לפני היא תכעס עליך על זה? אולי אתה גם מחפש את האמא שלא היתה לך? האמא שמציבה גבולות? הרי אמא שלך לא הציבה לך גבולות, אני יודעת את זה מהסיפורים שלך. בזמנים מסוימים בצעירותך אתה אפילו טיפלת בה, ולא היא בך.
ואולי באיזשהו אופן זאת אני שאנוכית בסיפור הזה? לוקחת את האבא שאני רוצה לקבל, אבל לא מתנהגת כמו האמא בחזרה? הייתכן ששנינו מחפשים את ההורים שלא היו לנו? ומה יקרה אם אתחיל להתנהג כמו האמא הזאת? אולי אז תתחיל לראות אותי אחרת?
קראתי פעם באיזה מדריך להשגת זוגיות שכל מי שנמשך אלייך, יכול גם לרצות אותך בקטע רציני. אז אולי עליתי פה על משהו ויש לי סיכוי להשיג אותך? או שאני בונה ארמונות בחול?
ולמה אני בכלל רוצה לנסות להשיג את האיש שכבר שלוש שנים לא רוצה אותי, לא רואה אותי כבנאדם אלא ככלי לסיפוק צרכים, שיש לו מישהי אחרת שאותה הוא כן רצה כחברה רצינית. למה אני לא רוצה מישהו שמגיע כבוש מראש? שמתנהג יפה, שמראה עניין, שמחזר.
אני לא יודעת מה מכל מה שהזכרתי קודם הוא התשובה לכל השאלות, אבל לא אכפת לי לנסות לעשות משהו אחר איתך. להיות אמא שלך. להציב קצת יותר גבולות אם אתה לא משחק יפה, להעניש קצת יותר בשתיקה אם אתה לא מנומס, להראות לך שאני לא תמיד אהיה שם ושאני מוכנה בכל רגע נתון לקום וללכת אם אתה עושה משהו רע.
מי יודע, אולי אם אתמיד בשינוי הזה יום אחד, ארמונות החול שלי יהפכו לארמונות מבטון. ואולי אני בכלל לא צריכה לנסות להפוך אותם לכאלה. אולי מה שאני צריכה זה באמת כבר לקום וללכת. הרי כל הקשר הזה שלנו הוא התנהגות לא טובה. האם אני רוצה שתרדוף אחריי שאחזור? כן. האם סביר שזה מה שיקרה? לא. אבל אולי אז, אחרי שאאבד אותך, אזכה במשהו אחר, בערך העצמי שלי.
