"הנושא הזה של כאבים ביחסי מין פוגש אותי בקליניקה כמעט מדי יום. מגיעות אליי נשים מכל טווח הגילאים – מנערות שרק מתחילות את חייהן המיניים ועד נשים בגיל המעבר – וכמעט כולן מגיעות אחרי שנים של סבל בשקט. סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב הוא של אישה צעירה, לעתים בתחילתה של זוגיות משמעותית, שיושבת מולי בוכה כי רופא נשים אמר לה, 'תשתי כוס יין ותירגעי, הכול אצלך תקין', למרות שהיא מרגישה שהגוף שלה בוגד בה.
"התמונה שאני רואה מולי היא של בדידות תהומית. נשים בטוחות שהן 'פגומות' ושהן היחידות בעולם שמתמודדות עם זה. דווקא בגלל הנתק הזה בין כמה שהתופעה נפוצה לבין השתיקה סביבה, המטרה שלי, שלנו כמטפלים, היא להשמיע את הקול הזה בבירור", אומרת ד"ר טל פלג-שגיא, פסיכולוגית קלינית, מדריכה מוסמכת בטיפול מיני, ומנהלת מרכז 'שקמה' לבריאות מינית, בבית החולים השיקומי רעות תל-אביב.
ב 7.5 יצוין לראשונה "יום המודעות לכאבים ביחסי מין" (SPAD - Sexual Pain Awareness Day). מדובר ביוזמה ישראלית ראשונה מסוגה בעולם, המובלת על ידי ועדת היגוי בראשות פרופסור אחינועם לב שגיא ודוקטור מיכל לוריא, שמיועדת להעלאת המודעות לנושא, וזכתה להכרה של הארגון העולמי לרפואה מינית (ISSM) והאיגוד העולמי למחלות הפות והנרתיק (ISSVD).
עד כמה כאבים ביחסי מין הם תופעה נפוצה? מעין בנתונים ניכר כי מדובר במגפה שקטה של ממש. הסטטיסטיקות העולמיות מראות שכ-15% עד 30% מהנשים יחוו כאב משמעותי בזמן חדירה ("דיספראוניה"), בשלב כזה או אחר בחייהן. לפי נתוני הארגון העולמי לרפואה מינית, כאב במהלך פעילות מינית נחווה על ידי 20%–40% בקרב נשים בגיל הפריון, 60%–80% מהאמהות יחוו כאב כשישה חודשים לאחר הלידה, וכ-40% מהנשים בגיל המעבר יחוו כאב ביחסי המין שלהן. בקרב נשים עם מחלות כרוניות השכיחות עולה אף יותר.
גם גברים חווים כאבים ביחסי המין, אך אצלם השתיקה גדולה עוד יותר, ולכן קשה להעריך במדויק כמה מהם חווים זאת, אך הנתונים הקיימים מצביעים על שיעורים של 1.8%–12%.
ד"ר פלג שגיא: "נשים סופגות מגיל צעיר מסרים ש'בפעמים הראשונות זה אמור לכאוב', ואז הן פשוט ממשיכות לסבול בשקט, כי הן מתביישות לחשוף שמשהו ב'טבעיות' הזו לא עובד להן"
למה לא מדברים על זה? "קודם כל, בגלל שאינטימיות ומיניות עדיין נתפסות כמשהו שאמור לקרות באופן 'טבעי' ו'חלק'", אומרת ד"ר פלג-שגיא. "בנוסף, ישנה תפיסה חברתית ארכאית – ומאוד רעילה – שכאב אצל נשים, במיוחד במין, הוא סוג של גזירת גורל. נשים סופגות מגיל צעיר מסרים ש'בפעמים הראשונות זה אמור לכאוב', ואז הן פשוט ממשיכות לסבול בשקט כי הן מתביישות לחשוף שמשהו ב'טבעיות' הזו לא עובד להן.
"גם מי שמחפשת טיפול, נתקלת לעתים בביטול, הקטנה או העדר ידע מצד הגורמים המטפלים, לפעמים אפילו מכיוונה של רופאת הנשים. כך שגם מי שכן פונה, תעבור לפעמים שנים ארוכות וגורמי טיפול רבים עד לקבלת מענה טוב. מחקרים מראים שלוקח חמש עד שבע שנים בין הרגע שבו מופיע הכאב והאישה פונה למערכת הרפואית ועד שהיא מקבלת אבחנה ומענה".
זה מטורף. יש לך דוגמה למקרה כזה?
"אני יכולה לשתף במקרה של מטופלת בשנות העשרים שעברה חמש שנים של ניסיונות לתת מענה לדיספראוניה שהיא הרגישה. הפנייה לטיפול כללה טיפול פסיכולוגי פרטני, טיפול פסיכולוגי זוגי, פיזיותרפיה רצפת אגן, כמה רופאות נשים ועוד כמה מענים, אבל אף אחד לא הצליח לתת לה את המענה שהיא נדרשה אליו.
"בזמן הזה כמובן שהיא ממשיכה לחוות את הכאב, מה שהופך לחוויה טראומטית יותר ויותר עבורה ועבור בן הזוג. במהלך הניסיונות לטיפול היא קיבלה לא מעט שיפוטיות והאשמות, עם משפטים כמו 'את לא יודעת להשתחרר מהכעס', 'זה בגלל שאת לא מסבירה לבעלך מספיק טוב מה לעשות' - והיחס הזה עוד יותר מרתיע ורק מחזק את התחושה הטראומטית לכל מי שחווה יחסי מין כואבים.
ד"ר פלג-שגיא: "הכלל שלי בקליניקה הוא חד וברור: מיניות לא אמורה לכאוב, נקודה. אם חווית חוסר נוחות חד-פעמית בגלל חוסר סיכוך מספק או תנוחה לא מדויקת – זה אנושי וטבעי. אבל אם הכאב חוזר על עצמו, זה תמרור אזהרה בוהק"
"זה נגמר בכך שטיפול משולב ונכון הביא להקלה, כי מצאו משהו רפואי שטופל כירורגית. בנוסף היא התחילה לעבוד עם מאמנים שמיועדים לעזור בהרפיית השריר, וגם עברה טיפול רגשי שהוריד אצלה את הפחד מכאב, ועזר לה להתחבר לעצמה ולבן הזוג, ולהפסיק לקיים מין כואב או מיניות על אוטומט".
מתי כאב הופך מ"משהו שקורה לפעמים" לאיתות רפואי שדורש תשומת לב?
"הכלל שלי בקליניקה הוא חד וברור: מיניות לא אמורה לכאוב, נקודה. אם חווית חוסר נוחות חד-פעמית בגלל חוסר סיכוך מספק או תנוחה לא מדויקת – זה אנושי וטבעי. אבל אם הכאב חוזר על עצמו, אם את מוצאת את עצמך מכווצת לקראת המגע, אם את מתפללת שזה ייגמר כבר, או שאת מתחילה להימנע מאינטימיות או מזייפת חשק רק כדי 'לסמן וי' – זה תמרור אזהרה בוהק. כאב הוא מערכת האזעקה של הגוף. הוא לא האויב, הוא פשוט אומר לנו, 'משהו פה לא עובד לי נכון כרגע', וזה דורש בירור".
4 צפייה בגלריה
"הכלל שלי בקליניקה הוא חד וברור: מיניות לא אמורה לכאוב, נקודה". ד"ר טל פלג
(צילום: מתי קרימרמן)
מהם הגורמים הפיזיים הנפוצים לכאב בזמן חדירה?
"הגורמים הם רבים ומגוונים. הם יכולים לכלול דלקות נרתיקיות חוזרות כמו פטריית קנדידה כרונית, שינויים הורמונליים - הנקה, גיל המעבר, או אפילו שימוש בגלולות מסוימות שמייבשות את הרירית, ומחלות עור ייחודיות לאזור הפות והעריה כמו ליכן סקלרוזוס. מעבר לזה, אחד הגורמים המשמעותיים ביותר הוא כיווץ יתר ונוקשות של שרירי רצפת האגן. השרירים הללו מקיפים את הנרתיק, וכשהם בטונוס (מתח) גבוה, כל ניסיון חדירה ירגיש כמו ניסיון לעבור דרך קיר".
"אבל יש גם גורמים רגשיים", מבהירה ד"ר טל פלג-שגיא. "מבחינה רגשית כאב בכניסה לנרתיק יוחמר על ידי פחד מכאב. ברגע שחווית כאב בעבר, או למדת לפחד מפני כאב, הגוף מפתח ציפייה לכאב עתידי, ומגיב בכיווץ הגנתי עוד לפני הכניסה. גם לחץ כללי בחיים - מה שלצערי שכיח במדינתנו הקטנה, עלול להביא לכיווץ בלתי מודע של שרירי רצפת האגן. למעשה, חרדה יכולה להיות קשורה מאוד-מאוד לכאב, כי היא מביאה למחשבות ורגשות שמכווצים את הגוף. עוד גורמים הם חוסר תקשורת מול הפרטנר/ית, או תחושת חובה לקיים יחסי מין מתוך ריצוי".
אילו מצבים רפואיים יכולים לעמוד מאחורי הכאב?
"אנחנו מחלקים את הכאב בגסות לכאב שטחי בכניסה לנרתיק ולכאב עמוק. וסטיבולודיניה היא כאב שממוקם במבוא לעריה, כלומר בכניסה לנרתיק. ואז מגע קל ביותר יכול להרגיש כמו צריבה עזה או חיתוך.
"וגיניסמוס היא תגובה רפלקסיבית ובלתי רצונית של כיווץ שרירי רצפת האגן, לרוב מתוך פחד או ציפייה לכאב, מה שחוסם את האפשרות לחדירה בכלל.
"אנדומטריוזיס היא מחלה שבה תאים דמויי רירית הרחם גדלים מחוץ לרחם. היא מתאפיינת לרוב בכאב עמוק בזמן חדירה עמוקה, בגלל הידבקויות ודלקת באגן.
"יובש נרתיקי הוא גורם שכיח שלעתים ממעיטים בערכו, המייצר חיכוך ומיקרו-קרעים כואבים ברקמה העדינה.
"כמובן ששניים או יותר מהגורמים הללו יכולים להגיע יחד, וזו עוד סיבה שחשוב שהאבחון יהיה רב מקצועי. כמובן שהם יכולים לבוא יחד או בנפרד מגורם נפשי, כי הגוף והנפש הם יחידה אחת".
ד"ר פלג-שגיא: "בדיוק כמו שנעצום עיניים אם משהו יעוף לנו לפרצוף, כך שרירי רצפת האגן מתכווצים בניסיון להגן על הגוף מחדירה או מכאב. הכיווץ הזה מייצר כאב פיזי שהוא אמיתי לחלוטין. הכאב מייצר עוד חרדה לקראת הפעם הבאה, מה שמייצר שוב כיווץ – וכך נוצר מעגל קסמים של חרדה-כיווץ-כאב, שקשה מאוד לפרוץ ללא עזרה"
איך חרדה, סטרס או חוויות עבר יכולים להתבטא ככאב פיזי?
"הגוף והנפש מחוברים ברשת אחת. כשאנחנו בסטרס, בחרדה, או אם חווינו בעבר טראומה כלשהי, מערכת העצבים נכנסת למצב התגוננות, מה שמכונה: Fight or Flight. התגובה האוטומטית של הגוף לסכנה היא כיווץ. בדיוק כמו שנעצום עיניים אם משהו יעוף לנו לפרצוף, כך שרירי רצפת האגן מתכווצים בניסיון להגן על הגוף מחדירה או מכאב. הכיווץ הזה מייצר כאב פיזי שהוא אמיתי לחלוטין. הכאב מייצר עוד חרדה לקראת הפעם הבאה, מה שמייצר שוב כיווץ – וכך נוצר מעגל קסמים של חרדה-כיווץ-כאב שקשה מאוד לפרוץ ללא עזרה".
"חשוב לי להגיד שלפעמים זה לא משהו שקרה במציאות שגורם לחרדה, אלא דווקא משהו ששמעתי או למדתי", אומרת ד"ר פלג-שגיא. "למשל, הדעה הרווחת היא שקרום הבתולים זה איזה משהו נורא כואב ונורא בלתי חדיר. לפעמים אלו דברים ששמעתי מאנשים סביבי כמו אחות, חברה או אמא, והם מרתיעים ומייצרים אצלי חרדה כלפי הנושא הזה של יחסי מין".
איך נראית אבחנה נכונה – ומה נשים אולי מפספסות בדרך?
"הטעות הנפוצה ביותר היא לגשת לרופא נשים כללי למערך בדיקות שגרתי כמו פאפ ואולטרסאונד, וכשהתוצאות חוזרות תקינות – אז לקבל את פסק הדין שכאילו 'הכול בראש שלך'. מה שנשים ולעתים גם רופאות בקהילה מפספסות, הוא שכאב בעריה או בנרתיק דורש אבחנה של מומחים. אבחנה נכונה משלבת לרוב רופא/ה מומחה/ית לטיפול מיני , פיזיותרפיסט/ית של רצפת האגן ומטפל/ת מיני רגשי/ת מוסמכים. היתרון הגדול במרפאות מוכרות לטיפול מיני הוא שהן מציעות מענה רב-מקצועי גם באבחון וגם בטיפול של כאבים במיניות".
למה כל כך קשה לדבר על זה – עם בן/ת זוג, עם רופאה, אפילו עם חברות?
"כי אינטימיות ומיניות יושבות על עצבי הליבה של הערך העצמי שלנו. עבור נשים רבות, להודות ש'לא עובד לי במיטה' שווה ערך להודאה שאני 'לא מספיק אישה' או שאני 'מקולקלת'. מול בני זוג ישנו פחד עצום מאכזבה או נטישה. מול חברות זה מביך, כי השיח החברתי סביב מין לרוב סובב סביב ביצועים או עונג מדהים, ואף אחת לא רוצה להיות זו שמביאה את הבשורה הקשה. מול צוותים רפואיים יש לעיתים קרובות פערי כוח שגורמים לנשים להרגיש שאין להן לגיטימציה לבקש עזרה על איכות חיים מינית.
"חשוב לי להגיד שאחד השינויים המבורכים שקרה בהקשר הזה הוא הרשתות החברתיות. אפשר למצוא היום קבוצות בפייסבוק ובמקומות אחרים שמציעות מידע ותמיכה, ובעיקר הן מעניקות תחושה מאוד-מאוד גדולה של תיקוף ושל 'אני לא לבד'".
אילו טיפולים קיימים היום?
"כפי שאמרתי, הטיפול המוצלח ביותר הוא הגישה הביו-פסיכו-סוציאלית – עבודת צוות שמשלבת גוף ונפש. ברמה הרפואית - משחות אלחוש מקומיות, טיפולים הורמונליים מדויקים, ולעתים התערבויות ספציפיות יותר או ניתוחיות.
"פיזיותרפיה של רצפת האגן היא לרוב ה'גיים-צ'יינג'ר' בנושא הזה. פיזיותרפיסטיות משתמשות בביופידבק, עיסוי ושחרור נקודות טריגר, ועבודה עם מאמנים נרתיקיים (מרחיבים) כדי ללמד את השריר להרפות.
"הטיפול הפסיכו-סקסואלי (הסקסולוגי): כאן המטרה היא לפרק את המרכיב החרדתי. אנחנו עובדים על התקשורת הזוגית, מעבדים חוויות עבר כואבות, ובונים מחדש את המושג אינטימיות, כך שלא יהיה ממוקד חדירה, אלא ממוקד בעונג וביטחון.
"אנחנו גם מלמדים את המטופלת לנסח בקול את הרצונות שלה, להתחבר למקורות העונג שלה במיניות ובכך להחליף את הציפייה לכאב בציפייה לעונג ובחיבור לגוף שלה. זה גם מאוד-מאוד קשור למיינדפולנס, לקשיבות לגוף. גם כאן חשוב לזכור את השילוב של טיפול פרטני וטיפול זוגי, שבו היא לומדת לתקשר עם בן או בת הזוג את מה שנעים לה וגם את מה שלא נעים לה".
איך נראה תהליך של חזרה לעונג אחרי תקופה של כאב?
"השלב הראשון הוא פרדוקסלי אך קריטי: מורידים את החדירה מהשולחן. האיסור הזמני הזה משחרר טונות של לחץ וציפייה. משם אנחנו מתחילים תהליך שנקרא 'מיקוד חושי' - לומדים מחדש לגעת ולהינגע, בלי שום מטרה להגיע לחדירה או אפילו לאורגזמה. מטרת העל היא לעזור לאישה להחזיר את האמון בגוף של עצמה, לחוות אותו מחדש כמקור של עונג ולא כמקור של סבל וכישלון. זה מסע הדרגתי ועדין של הקשבה לגוף".
4 צפייה בגלריה
גם לפרטנר זה לא קל. השותפים נמצאים בהמון תסכול, חוסר אונים ולרוב גם חווים רגשות אשמה
(צילום: Shutterstock)
איך הפרטנר יכול לזהות, לתמוך ולא ללחוץ?
"השותפים נמצאים בהמון תסכול, חוסר אונים ולרוב גם המון רגשות אשמה מתוך מחשבה שאני מכאיב לה. לפעמים להיות פרטנר של אדם עם כאב גורם לך להרגיש אשמה שאתה רוצה בעצמך להרגיש עונג. התמיכה הכי גדולה שפרטנר יכול לתת היא תיקוף. להגיד לה באופן ברור: 'אני מאמין לך שכואב לך, אנחנו בתוך זה ביחד, ואת והגוף שלך חשובים לי יותר מחדירה כרגע'. לא ללחוץ משמעו לא לחקור באמצע מגע - 'נו, עכשיו זה בסדר? כואב?', אלא לאפשר מרחב בטוח. כשהאישה יודעת בוודאות שאין ציפייה סמויה לחדירה בסוף הערב, קל לה הרבה יותר להתמסר ולהרפות.
"לצד זה היינו רוצים שגם הפרטנר או הפרטנרית יוכלו להביא את התסכול שלהם ולהתענג בעצמם, ואני מזכירה שבמיניות יש אלפי דרכים לענג ולהתענג ללא חדירה ואפילו ללא מגע בפות עצמו".
מה היית רוצה שכל אישה תדע על הגוף שלה בהקשר הזה?
"אני רוצה שכל אישה שקוראת את זה ושחווה כאב תדע דבר אחד פשוט: את לא אשמה, את לא שבורה, ואת ממש לא לבד. כאב ביחסי מין הוא לא משהו שצריך ללמוד לחיות איתו. הגוף שלך יודע ויכול להרגיש אחרת, ויש היום אנשי מקצוע מצוינים שעוסקים בדיוק בזה. מגיע לך לחיות חיים של עונג, חיבור ואינטימיות – אל תוותרי על עצמך ואל תוותרי על הזכות שלך ליהנות מהגוף שלך".
