באמצע שיחה זורמת בדייט פתאום היא מגיעה, השאלה שמקפיצה חיוך נבוך או שתיקה ארוכה: "עם כמה שכבת?". למה אנחנו בכלל שואלים את זה, ומה אנחנו מנסים להבין מהתשובה?
מחקר בריטי חדש חושף את התובנות שעומדות מאחורי השאלה הספק ביקורתית-ספק תמימה, שעולה לעיתים קרובות כשאנחנו בוחנים בני זוג פוטנציאליים לקשר ארוך טווח. מסתבר שכשאנחנו שואלים "עם כמה שכבת?", אנחנו בעצם מתעניינים לא רק כמה בני זוג מיניים היו למישהו בעבר, אלא גם מתי הקשרים הללו התרחשו, ועל בסיס המידע הזה אנחנו מסיקים האם האדם ראוי או לא ראוי להיות בן הזוג שלנו.
מדענים בחנו יותר מ־5,000 איש ב־11 מדינות וגילו שאנשים מעריכים באופן אינסטינקטיבי לא רק את הכמות, אלא את ההיסטוריה שעומדת מאחוריהם. מסתבר שמי שנהנה מריבוי פרטנרים בתחילת שנות הרווקות שלו אבל התמסד יחסית מהר בהמשך, נתפס כאטרקטיבי יותר ממי שממשיך לצבור בני זוג באופן עקבי, אפילו אם המספר הכולל של הפרטנרים זהה אצל שני האנשים. הדפוס הזה חזר על עצמו מנורווגיה ועד סין, והראה שללא קשר לתרבות שבה גדלנו, אנשים באופן אוניברסלי מנתחים דפוסים של מערכות יחסים בצורה דומה יחסית.
איך התנהל המחקר? חוקרים מאוניברסיטת סוונסי אשר בבריטניה, ביקשו מהמשתתפים להסתכל על צירי זמן צבעוניים שמספרים את סיפור האהבה והמיניות של אנשים שונים. בחלקם הם ראו פרק של התנסויות מוקדמות שנרגע עם הזמן, ואצל אחרים קצב קבוע ואפילו עלייה בכמות בני הזוג המיניים. דמיינו שני אנשים עם אותו 'מספר סופי' - 12 בני זוג. האחד התחיל בסערה ואז התייצב, ואילו השני פתח בקטן והלך והגביר את הקצב.
הנתונים הראו שבכל מדינה שנבדקה, הנבדקים העדיפו את הפרטנר "שהתחיל בסערה אך נרגע עם הזמן", כמתאים יותר לקשר רציני. לדבריהם, ההסבר להעדפות האלה הוא אבולוציוני. עד היום בחירה לא נכונה בבן זוג עלולה לעלות ביוקר – החל ממחלות מין שאנחנו עלולים לקבל, דרך בגידות, ועד לאקסים קנאים שיירדפו את אותו פרטנר. אך כשמישהו מראה ירידה בקצב הפרטנרים המיניים, זה אומר שהוא כבר עבר את שלב ההתנסויות, שיש לו פחות סיכוי לחלות במחלה הקשורה לקיום יחסי מין, ושאין סביבו יותר מדי אקסים טריים.
לעומת זאת, עלייה בקצב עלולה לרמוז שהחיפוש עוד לא הסתיים, שישנו סיכוי לבגידה בעתיד, ושעומד לפנינו אדם עם עניינים לא סגורים מהעבר הקרוב. אנחנו לא תמיד מודעים לזה שאנחנו מעריכים ככה את הפרטנר הפוטנציאלי שלנו.
אבל כנראה שהממצא המפתיע ביותר במחקר הוא שנמצאה תמיכה מועטה בלבד באמונה הרווחת לפיה גברים שופטים בחומרה רבה יותר את העבר המיני של נשים. "לא מצאנו ראיות לסטנדרט כפול במיניות", כתבו החוקרים. "ההבדלים בין המינים נטו להיות מזעריים, קטנים עד בינוניים בגודלם, ולא עקביים בין המדינות".
כשהיו הבדלים בין נשים לגברים, הם לא תמיד התאימו לסטריאוטיפים. למשל, במדגם הסיני נמצא שדווקא הגברים היו מוכנים יותר מנשים לשקול קשר עם מישהי שהיו לה 12 או 36 בני זוג מיניים בעבר.
מנקודת מבט אבולוציונית, הסימטריה הזו הגיונית. שני המינים מתמודדים עם סיכונים דומים במערכות יחסים ארוכות טווח, ולכן נוטים ליישם סטנדרטים דומים. אפילו אלו שפתוחים יותר לרומנים מזדמנים, העדיפו את מי שהפעילות המינית שלו ירדה עם הזמן. הם אומנם היו סלחניים יותר בכל הנוגע לניסיון אינטימי עשיר, אבל גם אצלם זמני ההתנסויות האלה היוו חלק מהשיקול.
הממצאים הללו מצביעים על מה שרובנו כבר ידענו - "המספר" שלנו לא מעיד בהכרח על רמת המחויבות שלנו לקשר. ההקשר והכיוון של ההיסטוריה הזוגית של האדם ממלאים תפקיד משמעותי יותר באופן שבו אנחנו תופסים את הפוטנציאל שלו לקשר ארוך טווח. זה אומר שבסוף, באהבה לטווח ארוך, כמות הפרטנרים שלנו היא רק חלק קטן מהסיפור. מה שבאמת משנה לנו הוא מה ההיסטוריה מספרת על האדם הזה.
