העיסוק הציבורי הסוער בדבריו של השחקן עוז זהבי בריאיון ל-ynet. על משיכתו לנשים טרנסיות אינו עוסק באמת במיניותו של אדם אחד. הוא עוסק בקושי עמוק ומתמשך של החברה לשאת מורכבות מינית בלי להיבהל. כמי שעוסק עשרות שנים בסקסולוגיה, איני רואה כאן פרובוקציה, אלא שירות אדיר לציבור ובעיקר מראה. מראה שמחזירה לנו עד כמה השיח המיני שלנו עדיין שבוי בתבניות פשטניות של זהות, גבריות ונורמליות.
אחת מאבני היסוד של החשיבה הסקסולוגית היא ההבחנה בין משיכה מינית, פנטזיה מינית, התנהגות מינית וזהות מינית. הבחנה זו אינה עניין תיאורטי בלבד, אלא כלי קליני מרכזי. הספרות המקצועית חוזרת ומדגישה כי אין חפיפה הכרחית בין הממדים הללו, ולעיתים הפער ביניהם הוא המקור העיקרי למצוקה.
כבר במחקריו החלוציים של אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50, שהתבססו על מדגמים רחבי היקף ביחס לתקופתם, הודגש כי משיכה מינית פועלת על רצף. סקאלת קינסי, על מגבלותיה הידועות, הייתה ניסיון חלוצי לערער על החשיבה הבינארית של "הומו" מול "הטרו". מאז, מחקרים רבים הרחיבו את ההבנה הזו והראו כי עבור חלק גדול מהאוכלוסייה, המשיכה אינה קבועה, אינה מוחלטת, ולעיתים היא משתנה לאורך החיים ובהקשרים שונים.
בהקשר זה חשוב לומר בצורה ברורה: משיכה לנשים טרנסיות אינה מגדירה בהכרח זהות מינית חדשה, ואינה מחייבת שינוי בהגדרה העצמית. מבחינה קלינית, מדובר בדפוס משיכה לגוף נשי, לדמות נשית, לאינטראקציה ארוטית מסוימת. כל ניסיון לפרש זאת כהצהרה על זהות הוא תוצר של חרדה חברתית, לא של אבחנה מקצועית.
בין ודאות לחרדה
השאלה המעניינת אינה מדוע יש גברים הנמשכים לנשים טרנסיות, אלא מדוע החברה מגיבה לכך בעוצמה כה רבה? מדוע דווקא הנושא הזה יוצר סערה החורגת בהרבה מגבולות הרכילות הצהובה? כנראה שהתשובה לכך נטועה במבנה הגבריות המערבית בכלל, והישראלית בפרט.
גבריות נלמדת כהוויה של ודאות. לדעת מי אתה, מה אתה רוצה ולמי מותר לך להימשך. כל חריגה מהמסלול הזה נחווית כאיום על הזהות, על המעמד, ולעיתים על עצם ההכרה החברתית כגבר. משיכה שאינה "נקייה", כלומר שאינה מתיישבת עם הסכמה ההטרו-נורמטיבית הפשוטה, מעוררת חרדה עמוקה.
בקליניקה אני פוגש גברים רבים שאינם מבולבלים כלל לגבי הנטייה המינית או המשיכה שלהם, אלא לגבי המשמעות שלה. הפחד אינו מפני הגוף האחר, אלא מפני משמעות המשיכה עבור הדימוי העצמי: האם אני עדיין גבר? האם אני עדיין נחשב נורמלי? האם אאבד משהו מעצמי אם אודה בכך?
"הפחד אינו מפני הגוף האחר, אלא מפני משמעות המשיכה עבור הדימוי העצמי: האם אני עדיין גבר? האם אני עדיין נחשב נורמלי? האם אאבד משהו מעצמי אם אודה בכך?"
בעקבות הריאיון עם עוז זהבי נשאלתי האם יש סיבה פסיכולוגית למשיכה לנשים טרנסיות. כאן חשוב לדייק ולהימנע משני קצוות שגויים: מצד אחד, אין מדובר בפתולוגיה. הספרות המקצועית אינה מזהה משיכה לנשים טרנסיות כהפרעה, סטייה או סימפטום. מצד שני, בהחלט ניתן לדבר על גורמים פסיכולוגיים אפשריים, כפי שניתן לדבר על גורמים למשיכה לכל אדם או טיפוס.
חלק מהמחקרים והכתיבה הקלינית מצביעים על כך שמשיכה כזו עשויה לנבוע משילוב של כמה מרכיבים. ראשית, משיכה לאותם סממנים נשיים ברורים, לעיתים אף מודגשים, כפי שמופיעים אצל חלק מהנשים הטרנסיות. שנית, משיכה לדמות שמאתגרת גבולות מגדריים נוקשים, דבר שעשוי לאפשר לגבר עצמו חוויה פחות "כלואה" של גבריות. שלישית, עבור חלק מהגברים, מדובר במרחב שבו ניתן לחוות אינטימיות, רוך ופגיעות, מבלי להיכנס מיד לתחרות גברית או לחרדת ביצוע קלאסית. חשוב לי להדגיש, שלא מדובר בהסברים סיבתיים הכרחיים, אלא באפשרויות קליניות. אין "טיפוס אחד" של גבר הנמשך לנשים טרנסיות, בדיוק כפי שאין טיפוס אחד של גבר הטרוסקסואלי או הומוסקסואלי.
הגוף מגיב, הראש נבהל
מהבחינה הנוירו-פסיכולוגית, עוררות מינית מתרחשת עוד לפני עיבוד מודע. הגוף מגיב לריח, לקול, למבט, לתנועה, לדינמיקה בין-אישית. רק לאחר מכן מגיע הניסיון הקוגניטיבי להסביר, להצדיק או להדחיק את החוויה. כאשר השפה התרבותית מצמצמת ומפחידה, נוצר פער בין חוויית הגוף לבין הסיפור שהאדם מרשה לעצמו לספר. פער זה מוכר היטב בספרות העוסקת בבושה מינית, חרדה וויסות רגשי. בושה אינה רק רגש, אלא מנגנון פיזיולוגי המשפיע ישירות על עוררות, זקפה, חשק ויכולת להיות נוכח באינטימיות.
התגובה למשיכה לנשים טרנסיות חושפת עד כמה תפיסת הנשיות שלנו עדיין ביולוגיסטית ופשטנית. נשים טרנסיות מערערות על ההנחה שיש התאמה מלאה בין גוף, מגדר ותשוקה. הערעור הזה אינו תיאורטי בלבד, הוא נחווה כאיום ממשי על סדר חברתי מוכר. כאן חשוב להיזהר מהפיכת נשים טרנסיות לאובייקט דיון בלבד. שיח מקצועי אחראי מחייב הכרה בסובייקטיביות שלהן, בזכויותיהן ובחוויות חייהן. עם זאת, הוא גם מאפשר לראות כיצד היחס אליהן משמש מראה לפחדים עמוקים של החברה כולה סביב מגדר, שליטה ונורמליות.
"משיכה לנשים טרנסיות אינה מגדירה בהכרח זהות מינית חדשה, ואינה מחייבת שינוי בהגדרה העצמית"
כאשר דמות ציבורית מדברת על מיניותה ללא התנצלות, מתרחש תהליך של נרמול. לא משום שהיא "מחנכת", אלא משום שהיא מרחיבה את גבולות האפשרי. מחקרים על סטיגמה מראים כי חשיפה כזו מפחיתה בושה ומעודדת פנייה לעזרה, גם בתחומי בריאות הנפש והמיניות. בקליניקה, לא פעם מטופלים אומרים: "אם הוא יכול להגיד את זה בקול רם, אולי אני לא חריג". זו אינה הזדהות עם הדמות, אלא הקלה קיומית.
ארגון הבריאות העולמי מגדיר בריאות מינית כמצב של רווחה פיזית, נפשית וחברתית ביחס למיניות. לא כהיעדר בעיה, אלא כיכולת לשאת מורכבות, לבחור מתוך חופש ולא מתוך פחד. מכאן נובעת עמדה טיפולית ברורה: איננו שואפים ליישר אנשים לפי זהות "נכונה", אלא לאפשר להם לחיות את מיניותם בלי בושה משתקת ובלי אלימות עצמית. מיניות בריאה אינה מיניות אחידה, אלא מיניות שיש לה שפה, גבולות וחמלה.
לסיום, אין צורך להסכים עם כל חשיפה ציבורית, ואין חובה לחבב כל אמירה. אך יש הכרח מקצועי וחברתי להפסיק לפחד. מיניות אינה נפגעת מחשיפה, אלא מהשתקה. והשתקה גובה מחיר כבד: בזוגיות, בגוף, ובנפש. הדיון שהתעורר כאן אינו על אדם אחד, אלא על היכולת שלנו כחברה לאפשר לגברים, ובעצם לכל מגדר, להיות מורכבים מבלי לאבד ערך. זו אינה שאלה אידיאולוגית. זו שאלה טיפולית. ועליה, עדיין, יש לנו הרבה עבודה.
- הכותב הוא מומחה ברפואת שיקום, מטפל ומדריך מיני מוסמך, חבר סגל בפקולטה למדעי הבריאות והרפואה ע״ש גריי, אוניברסיטת תל-אביב ומנהל שותף במרכז אישי – בית לטיפול מיני, זוגי ופרטני בפריסה ארצית
