רבים משורדי התקיפה המינית מגלים שגם שנים אחרי הפגיעה, וכשכבר נדמה שהם "המשיכו הלאה", חדר המיטות הופך למקום המאתגר ביותר בחייהם. מחקר ישראלי של פרופ' עטרת גבירץ מידן ופרופ' דנה לסרי, מיפה לראשונה את המאפיינים של מיניות בצל הטראומה, והסביר מדוע טיפול רגיל בטראומה לא תמיד פותר את הבעיה במיטה.
עבור רוב האנשים, סקס אמור להיות מקום של עונג, חיבור ואינטימיות. אבל עבור מי שעברו פגיעה מינית, בילדות או בבגרות, חדר המיטות יכול להפוך ברגע אחד למקום של הצפה, פחד וניתוק.
התופעה הזו גורמת להרבה שורדות ושורדים להרגיש "מקולקלים". הם אומרים לעצמם: "כבר עברו שנים", "הפרטנר שלי מקסים ובטוח", או "הייתי בטיפול פסיכולוגי, אז למה אני עדיין קופאת כשנוגעים בי?" מחקר ישראלי של פרופ' עטרת גבירץ-מידן ופרופ' דנה לסרי, מציע תשובות ומשרטט לראשונה את המפה של "מיניות פוסט-טראומטית".
2 צפייה בגלריה
מיניות לאנשים שנפגעו מינית והפכו לפוסט-טראומטיים, עלולה להרגיש כמו שדה קרב
(צילום: Shuttersock)
החשיבות העצומה של המחקר הזה היא קודם כל בנרמול שהוא מעניק. המון אנשים שעברו פגיעה מרגישים שהמיניות שלהם פגומה מהיסוד; הם לא מבינים למה הם מגיבים כפי שהם מגיבים, חווים תסכול עמוק וכעס על עצמם, ולעיתים קרובות פשוט לא מוצאים את המילים כדי להסביר לבן או לבת הזוג מה עובר עליהם ברגעים אינטימיים.
"עבור שורדות ושורדי טראומה מינית, הגוף לא 'שוכח', גם כשהשכל כבר מבין שהסכנה חלפה"
המחקר ממפה את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים כפי שהם מופיעים בתוך המיניות, ונותן לשורדות ולשורדים שפה והמשגה כדי להבין את עצמם. כשיש שם, מילים ושפה למה שקורה, כשמבינים שזה לא "פגם באופי", שהנפגע/ת אינם "בעייתיים", ושמה שקורה זו תגובה ביולוגית ופסיכולוגית מוכרת - אפשר להתחיל לראות את הדרך החוצה.
"עבור שורדות ושורדי טראומה מינית, הגוף לא 'שוכח' גם כשהשכל כבר מבין שהסכנה חלפה", מסבירה פרופ’ עטרת גבירץ־מידן. "המיניות הופכת לזירה שבה מנגנוני ההגנה של הטראומה ממשיכים לפעול - לא בגלל בעיה באדם, אלא דווקא מתוך ניסיון עמוק להגן עליו". לכן כשיש שם למה שקורה, וכשמבינים שאלה תגובות ביולוגיות ופסיכולוגיות מוכרות, נפתח פתח לחמלה עצמית, וזו לעיתים תחילת הריפוי.
איך נראית מיניות של שורדי ושורדות טראומה?
החוקרות זיהו שישה מאפיינים מרכזיים שמרכיבים את החוויה של מיניות של שורדות ושורדי טראומה מינית:
1. "אני פה אבל לא פה" (דיסוציאציה): התחושה המוכרת של ניתוק. באמצע האקט, הנפש פשוט "עוזבת" את החדר כדי להגן על עצמה. פתאום הגוף מרגיש זר, המגע מרגיש רחוק, וכאילו אתם צופים בסיטואציה מהצד. זהו מנגנון הגנה הישרדותי שהיה נחוץ בזמן הפגיעה, אך הוא ממשיך לפעול גם כשאין בו צורך.
"גם כשהמגע הוא בהסכמה מלאה עם אדם אהוב, שורדים רבים חווים קולות פנימיים של גועל, בושה או אשמה. התחושה שמשהו בי מלוכלך, או שאסור לי להנות, עלול להיות חסם משמעותי בדרך לאינטימיות מהנה"
2. פלאשבקים שלא מבקשים רשות (חודרנות): הזיכרון הטראומטי הוא לא סיפור מסודר, אלא אוסף של רסיסים. ריח של בושם מסוים, תנועה מסוימת או טון דיבור, יכולים להציף ברגע אחד תמונות, תחושות גופניות או קולות מהעבר, ולהפוך את ההווה לסיוט חי.
3. הבושה והאשמה שחונקות את ההנאה: גם כשהמגע הוא בהסכמה מלאה עם אדם אהוב, שורדים רבים חווים קולות פנימיים של גועל, בושה או אשמה. התחושה שמשהו בי "מלוכלך" או ש"אסור לי להנות" יכול להיות חסם משמעותי בדרך לאינטימיות מהנה.
4. מלכודת הריצוי: במקום להקשיב למה שנעים, המיקוד עובר כולו לצד השני: "רק שהוא יהיה מרוצה", "רק שהיא לא תכעס". זהו דפוס הישרדותי שנוצר כאשר הקשבה לצרכים האישיים לא הייתה בעבר אפשרית או בטוחה, והריצוי הופך לשריון שמאפשר “לשרוד” את הסיטואציה.
2 צפייה בגלריה
"ם כשהמגע הוא בהסכמה מלאה עם אדם אהוב, שורדים רבים חווים קולות פנימיים של גועל, בושה או אשמה"
(צילום: shutterstock)
5. קושי לסמוך באמת (מצוקה בין-אישית): טראומה מינית היא פגיעה עמוקה, לרוב בתוך קשר קרוב או יחסי סמכות. בגלל אופי הפגיעה שהתרחשה בתוך קשר קרוב, עבור שורדות ושורדים קרבה ואינטימיות עלולים להיות טריגר. הרציונל הנפשי הוא שאם נתתי אמון בעבר ונפגעתי -זה עלול לקרות שוב, ולכן קרבה היא דבר שיכול להיתפס כמסוכן. גם במערכות יחסים יציבות, בטוחות ומיטיבות, המפגש המיני עלול לעורר מתח וחשדנות אצל מי שעברו פגיעה, והמצוקה הבין-אישית הזו הופכת את הקרבה הפיזית למשהו שמאיים על הביטחון הרגשי.
6. הגוף בדריכות שיא (עוררות יתר): הגוף סורק את הסביבה בחיפוש אחר סכנה. כשמערכת העצבים נמצאת במצב הישרדותי, זה כמעט בלתי אפשרי פיזיולוגית להרפות ולהרגיש עונג.
למה טיפול רגיל בטראומה לפעמים לא מספיק?
אחד הממצאים המרכזיים במחקר הוא שהתסמינים המיניים האלו פועלים במסלול בעל דינמיקה ייחודית, שלא בהכרח משתפר, גם כאשר יש הקלה בסימפטומים הפוסט-טראומטיים הכלליים. זה מסביר מדוע שורדים רבים חווים שיפור משמעותי במצבם הנפשי הכללי, אך עדיין נתקלים ב"קיר" בכל מה שקשור לאינטימיות.
"אנשים רבים מגיעים אחרי שנים של טיפול ושואלים: ‘למה דווקא במיניות אני עדיין נתקע או נתקעת?", אומרת פרופ’ עטרת גבירץ־מידן. "מחקרים מראים שכאשר לא מתייחסים באופן ישיר לממד של המיניות בתוך הטיפול בטראומה, הטראומה עלולה להמשיך ולהתבטא דווקא במקום הכי חשוף ופגיע - בגוף ובאינטימיות. בעיות בתפקוד המיני אינן כישלון של הגוף, אלא שפה: זו הדרך של מערכת העצבים לומר, כאן אני עדיין לא מרגיש או מרגישה מספיק בטוח.ה".
המסקנה ברורה: כדי להחלים באמת, אי אפשר להסתפק בטיפול בטראומה באופן כללי. חייבים להישיר מבט אל המיניות עצמה ולתת לה מענה ייחודי וממוקד.
בדרך להחלמה
ברגע שיש "מילון" למה שקורה בחדר המיטות, אפשר להתחיל לתקשר את זה החוצה. במקום להגיד "אני לא רוצה", אפשר להגיד "אני חווה עכשיו דריכות יתר, אני צריכה שנעצור רגע".
השפה הזו היא הגשר שמאפשר לבני הזוג להבין שורדות ושורדים במקום להרגיש דחויים, והיא הכלי שמאפשר למי שעברו פגיעה לחזור ולהיות הבעלים של הגוף שלהם.
אם אתם מזהים את עצמכם כאן, דעו: אתם לא לבד, ואתם לא דפוקים. אלו תגובות נורמליות לחלוטין למצב לא נורמלי. ההכרה בכך שאלו "תסמינים" ולא פגם באישיות שלכם, היא הצעד הראשון בדרך לריפוי. הגוף שלכם שייך לכם, ומותר לכם ללמוד לאהוב אותו ולבטוח בו מחדש בקצב שלכם.
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת, דוקטורנטית החוקרת זוגיות, מיניות וטראומה.
