"שלום יובלי, אני כותבת לך כי אנחנו חייבות לדבר".
אי אז, בסוף אוגוסט 2023, חיכתה לי בתיבה הודעה ארוכה מבחורה שאינני מכירה. כמה ימים לפני כן סיימתי את השתתפותי בתוכנית "האח הגדול", ואחרי תקופה ארוכה של יותר מחודשיים שבמהלכם הייתי מנותקת מכל אמצעי אלקטרוני, סוף-סוף התפניתי להציץ בחשבון האינסטגרם שלי. תיבת הודעות שמצאתי הייתה מוצפת בעשרות הודעות, רבות מהן מעליבות.
לפעמים הייתי נתקלת בהודעה כל כך מעליבה, שאחריה לא הייתי מסוגלת לפתוח שום הודעה נוספת במשך שבועות ארוכים. ולמרות זאת, דווקא ההודעה זאת, שכמעט נעלמה בתוך התיבה העמוסה, הצליחה לחדור אליי - ולשנות לי את החיים, כאילו יד הגורל נגעה בדבר.
"יש בינינו המון מכנים משותפים", כתבה לי אותה בחורה. "למדתי בימוי תיאטרון, ואני מאוד אוהבת וינטג' ויד שניה, לכן מרגיש לי נוח ומוכר לפנות אלייך. גם בגלל שאת מדברת על מיניות אני מרגישה שאת הכתובת למה שאני הולכת להגיד עכשיו: אין שום מודעות למחלות מין ולסיכון מפפילומה, לא לגברים ולא לנשים. איך אני יודעת? חוויתי חוויה מזעזעת עם פפילומה והרגשתי כל כך חסרת אונים וקלולסית, עם המון שאלות על מה זה, ומה זה אומר על המיניות שלי, ועל מיניות בכללי, לצד המון אשמה. אני חושבת שאת בת אדם שיכולה לקדם את זה, ואני בשמחה אספר את הסיפור שלי אם תצטרכי".
לא יכולתי להישאר אדישה להודעה הזאת, למרות שהראש שלי היה בעניינים אחרים. מה פפילומה עכשיו? עניתי לה שהיא מדהימה שהיא ככה פונה אליי, שאני אחשוב על זה ואשמח לשמוע את הסיפור שלה בהמשך.
חודש לאחר מכן, בערב ראש השנה, היא שוב כתבה.
"היי יובלי, אני כותבת לך שוב, הפעם בערב חג, כי אין לדעת מתי הדבר הזה יחזור להציף אותי. אם עדיין מעניין אותך לדבר על פפילומה ונגזרותיה, על הבושה, על חוסר המודעות, על המחסור בתורים ובמענה, על המרחק החברתי וההימנעות ממגע, על החברות שלא נבדקות כי כולן בטוחות ש'לי זה לא יקרה', על אלו שהודו שיש להן גם - אחרי שהצפתי את הנושא, ועל עצם המחשבה שכל כך הגנתי על עצמי אבל לא ידעתי כמה חשוב לבקש מהפרטנר לעשות בדיקת מין, אז אני ממש כאן כדי לדבר על זה".
היא נשמעה כמעט מתחננת שמישהי תשמע אותה, תיתן קול ותיקוף למה שהיא חווה ועוברת. ביקשתי שנדבר שוב אחרי החגים, אך "אחרי החגים" מעולם לא הגיע. כי ב-7 באוקטובר 2023 הזמן עצר מלכת. מספר שבועות מאוחר יותר נמצאתי חיובית לגונוריאה, ופתאום התודעה שלי למחלות מין נפתחה. הבנתי שזה קיים, זה אפשרי, זה חלק ממני וחלק מלחיות.
חצי שנה אחרי שהיא ביקשה ממני לראשונה שאשמע את הסיפור שלה, כתבתי לה: "היי יקירה, רציתי לעדכן אותך שאני עושה בזכותך כתבה על פפילומה. רציתי לבדוק אם תרצי להתראיין? זה לקח קצת זמן, אך זה הגיע".
תוך כדי הראיונות לכתבה, החלטתי שמן הראוי שאלך לעשות בדיקת פאפ. אם לא למעני, אז למען היושרה העיתונאית. כולן ציינו שזה מציל חיים, ורק אני הייתי בתודעה של "נהה... לא נראה לי כזה חשוב". לא הרגשתי שהחיים שלי זקוקים להצלה, וחוץ מזה, מה שאני לא יודעת, לא מזיק לי.
נזכרתי שמזה שלוש שנים שלא פקדתי את רופא הנשים. בדיקה למחלות מין אני דווקא עושה באופן קבוע, אך את הביקור השנתי אצל רופא הנשים הזנחתי לחלוטין. המחשבה על כך הכניסה אותי לכזאת בהלה, שהרגשתי שאני חייבת לעשות את הבדיקה בזה הרגע, אבל לא היה לי מושג לאן ללכת. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהלכתי, כך שלא הייתה לי רופאה קבוע. מאיפה מתחילים?
משהו בתחושת הבטן שלי אמר לי שאני מעדיפה ללכת לגניקולוגית אישה. ראיתי שיש תור לד"ר מיכל וקבעתי.
ביום התור הקדמתי. חיכיתי לחוצה ונרגשת מחוץ לחדר הרופאה. ביני לבין עצמי החלטתי שאבקש ממנה להסביר לי על כל דבר שהיא עושה בבדיקה הזאת. אני רוצה להיות בלופ לגבי מה שנעשה בגוף שלי.
"מספר B88 לחדר מספר 3".
זאת אני! נכנסתי לחדר 3, ומאחורי שולחן משרדי ישב גבר .
"סליחה? אני לדוקטור מיכל?", תמהתי.
"נכון, אני ד'"ר גבי מיכל. בבקשה גשי מאחורי הווילון. להוריד מכנסיים ותחתונים לשבת עד הקצה של הכיסא. יש לך בד בצד, תתכסי אתו".
אוקיי, אז מתחילים מיד. הלכתי מבולבלת לכיסא הגניקולוגי, וסגרתי את הווילון.
הורדתי את המכנסיים והתחתונים, התיישבתי על הכיסא וכיסיתי את עצמי בבד.
"אפשר?"
"כן".
הוא נכנס והתחיל לארגן את הציוד.
"אממ... תוכל להסביר לי מה... אממ... מה בדיוק אתה עושה לפני שאתה עושה כל דבר?"
"מה יש להסביר? בדיקת פאפ שגרתית".
"כן, אבל אני לא עשיתי אחת הרבה זמן, וזה ירגיע אותי".
הוא שלח לעברי מבט אדיש של "מה את רוצה ממני גברת", והתיישב מול רגליי המפושקות לרווחה.
"עוד עם הטוסיק. עוד. עוד. עד הקצה, זה לא מספיק".
הוא הרגיש לי חסר סבלנות, מותש ועייף, כאילו שזה הפות ה2385757 שהוא רואה היום, והוא רק רוצה לדחוף לשם את הפלסטיק, להוציא את הפלסטיק, להגיד "הבאה בתור", לדחוף, להוציא, וללכת הביתה. הרגשתי כמו גוש בשר.
הוא בא להכניס את הפלסטיק. "מה זה?" עצרתי אותו.
בקול יבש וחסר חיים הוא הסביר לי מה הוא עושה. זה כאב.
אמרתי לו שכואב לי אז הוא ענה, "את צרה". הרגשתי אשמה.
בסוף הבדיקה, הוא אמר שתשובת הפאפ תחזור בעוד כחודש, ואם תהיה בעיה, הוא יתקשר. "בעיה? איזו בעיה?"
"אם יראו שם שאת חיובית ל-HPV".
שאלתי אותו אם אני יכולה להתחסן לפפילומה או שכבר מאוחר.
כשהייתי בת 15 אמא שלי לקחה אותי להתחסן, אבל בדיוק באותה תקופה הופיעה בחדשות ידיעה על נערה שחוסנה ומתה – למרות שבסוף הסתבר שהיא מתה בכלל ממשהו אחר. בהלה פקדה את הציבור, ומעולם לא הלכתי לקבל את מנת החיסון השנייה והשלישית.
ד''ר מיכל אמר שאני יכולה בכל גיל להתחסן. לא ידעתי עד כמה זה יהיה אפקטיבי. לפפילומה יש מעל 200 זנים, חלקם יותר מסוכנים וחלקם פחות. החיסון לא מחסן לכל הזנים, אלא רק למסוכנים ביותר, ואם חלילה כבר נדבקתי באחד מהזנים הללו - החיסון לא נלחם בהם.
"תתחסני, מה יש לך להפסיד", הוא ענה חסר סבלנות, ורשם לי מרשם לחיסון.
נחרדתי לגלות שבגלל שאני מעל גיל 30, התרופה לא מסובסדת, וכדי להתחסן עליי לשלם כמה מאות שקלים לכל מנה. שילמתי את הסכום המבוקש, והתחלתי את סבב החיסונים.
הכתבה יצאה, החודש אץ ורץ לו, ואני המשכתי עם חיי כרגיל.
עד שהגיעה השיחה.
"שלום יובל, זה ד''ר מיכל. תוצאות בדיקת הפאפ שלך חזרו, ועולה משם שאת חיובית לפפילומה. יש לך די הרבה זנים. אני שולח אותך לקולפוסקופיה.
"קולפו... מה? רגע, מה זה אומר שיש לי פפילומה? ועל אילו זנים מדובר? מה זה 'הרבה זנים'? ומה אני עושה עם סקס? לא עושה? כן עושה? יש איך בכלל להימנע מלהעביר את זה? מגע עורי עלול גם לדבק הרי".
"לא להיבהל. זה מאוד נפוץ. תמשיכי עם החיים כרגיל, תעשי סקס כמו שאת רגילה, גם ככה אין מה לעשות. ותקבעי לבדיקה. זהו. יום טוב".
הקרירות שלו וחוסר העניין רק הלחיצו אותי יותר. נותרתי מבולבלת וחסרת אונים. רגע, אז יש לי את נגיף הפפילומה. מה זה אומר? יש לי סרטן בצוואר הרחם? לא. זה לא מגיע כל כך מהר. זה יבלות? איזה זן זה? למה הוא לא אמר לי איזה זן יש לי? למה אני לא יודעת מה קורה אצלי בגוף? הרגשתי מבולבלת נורא. איך זה הגיוני? אבל עשיתי כתבה! אספתי מלא מידע, שמעתי כל כך הרבה סיפורים שונים, אז למה עודני מבולבלת כל כך? הרגשתי שחשיכה גדולה נפלה עליי.
שלחתי הודעה לחברה שסיפרה לי פעם שהיא נדבקה. ישבנו לקפה ושם היא סיפרה לי שהיא עשתה פאפ ועוד פאפ ועוד פאפ, עד שמתישהו זה נעלם. פשוט ככה. נשמע לי קצת טוב מדי בשביל להיות אמיתי. ומה עושים עד שזה נעלם? נלחצים? ממשיכים הלאה בחיים? לא מזדיינים?
בחודשים הראשונים הרגשתי שאני לא רוצה לקיים יחסים. הרגשתי חולת מין ומבולבלת. כ-80% מהגברים נשאים של נגיף הפפילומה, הם כמעט תמיד הגורם המעביר, אבל הם לא מרגישים חולי מין. זה לא מסכן אותם כמו שזה מסכן נשים, ואולי בגלל זה אין דרך לאבחן את זה אצלם, אלא אם מופיעות להם על איבר המין יבלות.
אז מה לעשות? יש טעם להימנע אם גם ככה כולם מסתובבים עם ערמות של פפילומה שאותה הם מעבירים זה לזו? הייתי בחרדה עד שמתישהו לראש נמאס לחרוד. שכחתי מזה. החיים ממשיכים. הנגיף הזה בתוכי ואי אפשר לחשוב עליו כל הזמן. עליי לחיות איתו ולצידו.
תוצאות הקולפוסקופיה חזרו, ונאמר לי, "הכול תקין. פאפ בעוד חצי שנה".
פאפ. שוב להמתין. שוב חרדה ואז את שוב שוכחת והחיים ממשיכים.
הפאפ חזר - עדיין פפילומה. ואז קולופוסקופיה. ממתינה. החרדה כבר פחות חרדה, אני בלופ הזה כבר שנתיים. בטח זה תכף יעלם.
ואז שיחה:
"היי יובל, נמצאו אצלך שינויים טרום-סרטניים בתאי צוואר הרחם, אז את צריכה לעשות קוניזציה".
המילה 'סרטן' צנחה עליי ועטפה את כל המילים האחרות, הדהדה מעליהן והשקיטה את הכול. חיפוש באינטרנט גילה לי שמדובר כבר בתהליך הרבה יותר פולשני, כזה שאני צריכה לבחור בחוכמה את מי שיעשה לי אותו.
בקבוצות הפייסבוק של סרטן צוואר הרחם קיבלתי המון המלצות, הפחדות, ושיתופים שכבר נותרתי מבולבלת. שם של מומחה אחד חזר על עצמו.
ביום ההליך, בן זוגי בא איתי. המומחה הסביר לי בחביבות שלב-שלב מה עומד לקרות, מהן הסכנות, ואיך תיראה ההתאוששות. המומחה ביקש ממני לבחור מוזיקה שאני רוצה שתושמע בזמן ההליך. בחרתי את דנה ברגר. לא יודעת למה, זה מה שקפץ לי לראש. "לומדת לעוף" ירגיע אותי.
כשהוא הכניס לתוכי את הפלסטיק השקוף, יצא ממני שוב "איי" חלוש.
"מצטערת, אני צרה", אמרתי לו את מה שהרופא הקודם אמר לי.
"איזה שטויות! זה בכלל לא נכון! זה משהו שרופאים מבוגרים אומרים במקום לקחת אחריות על מה שהם עושים. זה לא הליך נעים, וממש הגיוני שלא תרגישי נוח. את לא אשמה".
התרגשתי עד דמעות. ירדן, האחות שהייתה איתנו, הניחה על ירכיי יד עדינה ודיברה איתי ברכות, התעניינה בי ושאלה מה אני עושה בחיים. ובלי ששמתי לב, זה נגמר.
במונית הביתה שוב בכיתי. אולי זאת הייתה נפילת מתח, ואולי משהו אחר. הרגשתי כאילו השלתי מעצמי שנים של אשמה ובלבול. הרגשתי עטופה ומוכלת, וכל זה בזכות משפט אחד מרופא. הבטן שלי התכווצה ובבת אחת התחלתי לדמם. הוא אמר שזה צפוי לקרות. הרגשתי כאילו חלק מהרחם שלי איננו. התאבלתי על חוסר השלמות הפיזית שחשתי, לצד הידיעה שאני בסדר ושלמה בדיוק כפי שאני. ומה עכשיו? עכשיו מחכים.
השבועות הבאים היו מורטי עצבים. חיכיתי לתשובה מהמומחה האם הנגעים יצאו בשלמותם. האם הם טרום-סרטניים, האם יצאתי מכלל סכנה. הייתי בסכנה ובכלל לא ידעתי. זה פשוט שוכב שם, בגוף, מחכה שיזהו אותו. דיממתי ודיממתי, והגוף שלי הרגיש מוזר. ואסור לקיים יחסים, שמונה שבועות. שמתי ביומן את היום שבו אני ומ' יכולים לשכב שוב. פתאום עברה בראשי מחשבה, מה אם הוא נדבק ממני? זה אומר שלעולם לא אפטר מהנגיף? לנצח אהיה בסכנה? אסור לנו לקיים יותר יחסים לעולם?
"אתה צריך להתחסן גם" אמרתי לבן זוגי. כמה אפקטיבי זה יהיה, אין לי באמת מושג. אבל כל סיכוי שיש, אני אקח.
השבועות חלפו, וכל אותו הזמן מחשבה טורדנית במעמקי ראשי זמזמה חלושות - "אולי זה סרטן. אולי זה סרטן. אולי זה..." - אבל המשכתי להתנהל כרגיל. החיים נעים.
מדי פעם המחשבה צפה, לצד איזו תהייה, ובלבול, וחרדה של חוסר ידיעה, פחד מהעתיד, מחשבות כמו: האם אוכל עוד ללדת? האם אוכל עוד לקיים יחסים? האם אוכל לשכוח מכל זה ופשוט להמשיך הלאה בלי לדאוג כל הזמן למשהו? למישהו?
"היי יובל, ערב טוב וחדשות טובות! הממצא שהוצאנו מצוואר הרחם היה טרום סרטני - אך הוא יצא בשלמותו!"
אחרי 20 ימים הוא כתב לי, בצירוף תוצאות הבדיקה.
אבן ענקית ירדה מליבי. פתאום נזכרתי בבחורה ההיא, שכתבה לי לראשונה, לפני יותר משנתיים. איך בהתחלה התעלמתי ממנה, נפנפתי אותה. כמה היא התחננה שמישהי תראה אותה. שמישהי תשמע את הסיפור שלה, את החוויה שלה, כמה היא לא רצתה להיות לבד. כמה מזל יש לי שהיא פנתה דווקא אליי, כמה מזל יש לי שהיא לא הרפתה ממני עד שהסיפור שלה יצא לאור, וכמה מזל יש לי שבזכותה, בזכות הצורך הכה בסיסי הזה שלה שישמעו אותה - היא הצילה לי את החיים.
