מחקר חדש שנערך באוניברסיטת בר-אילן מצא כי הומור של מתבגרות מייצר שיח פתוח יותר על מיניות, ותורם לרווחה מינית גבוהה יותר, בעוד שהומור מצד אמהות עלול דווקא לצמצם את תחושת הפתיחות בבית.
המחקר הובל על ידי הסטודנטית לוטם יצחק-שמיל, בהנחייתו של פרופסור יניב אפרתי, והתבסס על 98 זוגות של אמהות ובנות מתבגרות בישראל, כשהבנות בגילאי 18-13 והאמהות בגילאי 42 עד 52, נשים מכל הארץ, שאותן החוקרת מצאה בקבוצות נשים בפייסבוק.
המחקר, שפורסם ב-The Journal of Sex Research, אחד מכתבי העת המובילים בנושא מיניות, מתבסס על ניתוח של שיחות על מיניות שהתקיימו בין אימהות לבנות שלהן.
חינוך מיני הוא נושא שיחה חשוב ומשמעותי ביותר, אך בפועל השיחות הללו לא פעם מלוות במבוכה, הימנעות ושתיקה. גם כאשר ההורים מבינים את החשיבות, רבים מתקשים למצוא את הדרך הנכונה להתחיל - או להמשיך - את השיח הזה.
המחקר החדש ביקש לבחון היבט פחות מוכר בשיחות הללו: את תפקיד ההומור, או ליתר דיוק - האם בדיחות, חיוך או ניסיון "להקליל" את השיחה, יכולים באמת לעזור ולקדם את השיח, או שמא לפעמים הם דווקא פוגעים ומגבירים את המבוכה.
הממצאים מצביעים על תשובה מורכבת: כאשר המתבגרות עצמן משלבות הומור בשיחה, נוצר שיח פתוח יותר, ישיר ופחות טעון. ההומור, במקרה הזה, פועל ככלי שמפחית מבוכה ומאפשר להיכנס לנושא רגיש באופן טבעי יותר. דרך אותה פתיחות, נמצא גם קשר לרווחה מינית גבוהה יותר, הכוללת ביטחון, הבנה ויחס חיובי למיניות.
לעומת זאת, כאשר היוזמה להומור מגיעה מהאם - התוצאה עשויה להיות הפוכה. הבנות נטו להיות פחות פתוחות, וההומור נתפס לעיתים כפחות מותאם לסיטואציה, מה שהצעירים נוהגים לכנות "קרינג'". החוקרים מסבירים כי בתוך מערכת יחסים שבה קיימים פערי תפקידים וסמכות, אותו כלי תקשורתי בדיוק יכול לקבל משמעות שונה לחלוטין.
"העבודה החינוכית העיקרית שלנו כאימהות היא ללמד אותן להשתמש בהומור בצורה ראויה ולעזור להן לנווט את דרכן בתוך המסע של גילוי המיניות שלהן עם חיוך ובאווירה טובה ונעימה"
הממצאים משתלבים בתמונה רחבה יותר שעולה מהספרות המחקרית: לא עצם קיום השיחה על מיניות הוא שקובע, אלא האופן שבו היא מתנהלת. שיח שמבוסס על פתיחות, הקשבה וביטחון רגשי נקשר להפחתת התנהגויות מסוכנות, לשימוש גבוה יותר באמצעי מניעה ולדימוי עצמי חיובי יותר בקרב מתבגרים.
החוקרת לוטם יצחק-שמיל (37) עובדת כיועצת חינוכית בתיכון בכפר הנוער בן-שמן. לדבריה, הרעיון נולד מתוך עבודתה עם נערות ונערים מתבגרים. "אני מאוד אוהבת להשתמש בהומור", היא מסבירה. "לאורך השנים ובמיוחד במהלך עבודתי עם בני נוער, גיליתי שזאת דרך ממש טובה לעקוף את המבוכה והבושה ולדבר על נושאים קשים. אגב, לא רק על מיניות, אבל במיניות במיוחד זאת דרך נהדרת לעקוף את התחושות הלא נעימות.
"בשיחות הללו ההומור לא עזר רק לתלמידות ולתלמידים שלי, הוא בעיקר עזר לי. זאת הסיבה שהחלטתי לחקור האם נמצאה דרך להקל עלינו, המבוגרים, את השיח על מיניות. אבל אז גיליתי שדווקא אנחנו, האימהות, לא באמת מצחיקות אותן, למרות שהניסיון שלנו לדבר איתן בשפה שלהן כן יוצר קרבה ואינטימיות ופתיחות לשיח, גם על נושאים מורכבים כמו מיניות.
"באופן אישי, ציפיתי שחוש ההומור של האמהות יהווה תפקיד מהותי בהקלה על המבוכה, ולמרבה הפלא זה בכלל חוש ההומור של הבנות עצמן שעוזר להן לנווט את דרכן בעולם המיניות - שזה מדהים, כי בעצם זה מוריד הרבה מהלחץ שלנו כמחנכות. כל שעלינו לעשות הוא ללמד אותן לחייך בכל מיני מצבים וגם כשקשה, ללמוד לצחוק גם ממבוכה ומבושה, ובעיקר לסמוך על עצמן ועל הגוף שלהן.
"לדעתי, העבודה החינוכית העיקרית שלנו כאימהות היא ללמד אותן להשתמש בהומור בצורה ראויה ולעזור להן לנווט את דרכן בתוך המסע של גילוי המיניות שלהן עם חיוך ובאווירה טובה ונעימה".
