שבוע שלם אני מסתובבת במקום שבו סקס הוא תפאורת רקע. בבריכה, במסיבה, בחוף, ליד הבר, לפעמים ליד הסלט שלי. ראיתי בשבוע אחד יותר איברי מין ממה שאדם סביר רואה בגלגול שלם. וכלום. נאדה. לא התעוררתי מינית אפילו פעם אחת.
לא כי נגעלתי. ממש לא. לא כי הייתי סגורה. להפך. הייתי פתוחה, סקרנית, שמחה, מתבוננת, צוחקת, ובעיקר הרגשתי חיה בטירוף.
ופה התחיל להיות לי מעניין. כי אם לא התחרמנתי, איך זה שהייתי מלאה בכל כך הרבה עונג?
רקדתי שעות על גבי שעות. קמתי לים גם אחרי שלוש וחצי שעות שינה. התרגשתי מאוכל. מנצנצים. מאנשים חדשים. מליקוי חמה. מצאתי כובע נוצץ והרגשתי כאילו היקום בכבודו ובעצמו שלח לי מתנה.
ובאיזשהו ערב, קרה משהו קטן שהיה בשבילי ענק. כל החיים הייתי הבחורה שעומדת למטה ושומרת לחברות שלה על הבגדים בזמן שהן עולות לרקוד על הבר. תמיד רציתי, אף פעם לא העזתי. ופתאום בקאפ דאג' מצאתי עמוד, מראה ופינה שקטה. עליתי ורקדתי עם העמוד לבד מול עצמי, מאושרת כמו ילדה.
זה היה ארוטי?
אולי.
מיני?
מבחינתי, בכלל לא.
אבל היה שם המון ארוס. וזה בדיוק המקום שבו המילה הזאת מעניינת אותי.
אנחנו נוטים לשמוע "ארוס" ולחשוב מיד על מיניות. אבל אני חווה אותו כמשהו הרבה יותר רחב. הוא מתחיל הרבה לפני הסקס. לפעמים הוא בכלל לא מגיע אליו. ארוס יכול להיות הרגע שבו משהו בתוכי אומר: בא לי. בא לי לרקוד. בא לי לטעום. בא לי להתקרב. בא לי ליצור. בא לי להעז. בא לי להרגיש. בא לי עוד רגע מהחיים האלה.
גילי קוק. ארוס לא חייב להיות מיני
(צילום: סלפי)
לארוס יש סקאלה שלמה שנעה מסקרנות קטנה ותנועה עדינה של הגוף ועד לתשוקה מינית מלאה. וקאפ ד'אגד נמצא מבחינתי אי שם בקצה הרחוק שלה, עם שלט ענק: "עוד קצת ימינה ואתם בתוך מסיבת קצף".
סליחה גוף? שבוע שלם הסתובבת בין מאות אנשים עירומים שעושים סקס מכל כיוון אפשרי ולא מצמצת, ועכשיו, באוטו בדרך הביתה, נזכרת שאתה מיני?
והדבר הכי מצחיק הוא שדווקא שם, במקום שבו המיניות נמצאת בווליום של 200, הארוס שלי בכלל הלך לשחק במקומות אחרים. הוא רקד. הוא אכל. הוא שחה. הוא נצנץ. הוא התחבר. הוא העז. הוא צחק. הוא רצה את החיים.
ואז נחתתי בארץ, וכבר בדרך מהשדה אל בן הזוג שלי הרגשתי את הגוף שלי מתחיל להתעורר. ופה באמת צחקתי. כאילו, סליחה גוף? שבוע שלם הסתובבת בין מאות אנשים עירומים שעושים סקס מכל כיוון אפשרי ולא מצמצת, ועכשיו, באוטו בדרך הביתה, נזכרת שאתה מיני?
אבל הגוף שלי כנראה ידע בדיוק מה הוא עושה, כי עכשיו הייתי בדרך אל הגבר שאני אוהבת. אל האדם שאני רוצה. אל הקשר שלי. ופתאום אותה חיוּת שליוותה אותי כל השבוע קיבלה גם ביטוי מיני. לא כי זו המיניות "הנכונה", אלא כי ככה המיניות שלי עובדת. היא לא מתעוררת מעצם הנוכחות של עירום או סקס. היא מתעוררת אצלי בתוך קשר, משיכה, אינטימיות וביטחון. אותה חיוּת שרקדה, שחתה, אכלה, נצנצה ורצתה את החיים כל השבוע, פגשה עכשיו את האדם שאני רוצה, וקיבלה גם כיוון מיני.
ואולי זו התובנה הכי יפה שחזרתי איתה מקאפ ד'אגד: ארוס לא צריך להיות מיני כדי להיות ארוס. הוא יכול לרקוד, לטעום, להעז, ליצור ולרצות את החיים. וכשהוא פוגש את התנאים שבהם המיניות שלי מתעוררת, הוא יכול לקבל גם ביטוי מיני.
הגוף שלי כבר יודע את הדרך.
גילי קוק היא מטפלת סומטית-טנטרית, ומפתחת "הספירלה החיה", מודל קליני-סומטי מתפתח.
