שנים שאני פוגשת בקליניקה גברים ונשים שמספרים לי שמשהו במיניות שלהם "לא עובד". לפעמים מדובר בירידה בחשק, לעיתים יש קושי בזקפה, כאבים בזמן יחסי מין, קושי להגיע לאורגזמה או תחושה שהמין כבר לא מספק.
בכל טיפול, אחרי שאני מאפשרת מקום לקושי ולמצוקה, אני מנסה להבין את התמונה הרחבה יותר - איך נראו חיי המין בעבר, מה השתנה לאורך השנים, ואיך כל זה השפיע על כל אחד מהם ועל הקשר הזוגי.
לא פעם, אני מגלה שהבעיה היא לא רק במיניות עצמה אלא גם בציפיות שאנשים מפתחים מעצמם. אני מגלה שהם עסוקים בשאלות כמו: האם אני מספיק טוב בשבילה? האם הסקס שלנו מספיק ארוך? האם אני מחזיק מספיק? או האם אני מושכת מבחינתו? האם הצלחתי לספק אותה? ועוד ועוד.
במילים אחרות, במקום להיות נוכחים בחוויה עצמה, הם עסוקים במה שהם חושבים שהם אמורים לעשות במיטה. הם מודדים את עצמם דרך ביצועים, במקום דרך תחושות, חיבור והנאה. זו בדיוק אחת ההשפעות של התרבות המינית שבה אנחנו חיים.
מחקרים מראים שאנשים שעסוקים שוב ושוב בשאלות על עצמם ועל הסקס שלהם - נוטים להרגיש יותר לחץ במיטה, וכמובן שהם חווים פחות הנאה ולעיתים גם קשיים בתפקוד המיני
התופעה שבה אנשים עסוקים בהתבוננות בעצמם בזמן יחסי מין במקום להיות בחוויה עצמה, נקראית Spectatoring. מחקרים מראים שאנשים שעסוקים שוב ושוב בשאלות על עצמם ועל הסקס שלהם - נוטים להרגיש יותר לחץ במיטה, וכמובן שהם חווים פחות הנאה ולעיתים גם קשיים בתפקוד המיני. בתוך תרבות שמלמדת אותנו למדוד מיניות לפי בביצועים, קל להבין איך אנחנו הופכים למבקרים הכי קשים של עצמנו במקום להיות שותפים לרגע האינטימי והמחבר.
התסריט המיני של כולנו
רובנו חושבים שאנחנו בוחרים איך לקיים יחסי מין, או לפחות את האקטים המיניים בכל שלב בסקס. בעולמות המחקר אנחנו מכנים זאת תסריטים מיניים. תסריטים אלו מייצגים מערכת של מסרים וציפיות שאנחנו מפנימים לאורך החיים לגבי איך מיניות "אמורה" להיראות. הם לא נולדים איתנו, אלא נבנים לאורך החיים שלנו.
רבים מאיתנו פועלים לפי מה שנחשפנו וראינו בסרטים וסדרות, ברשתות החברתיות, מחברים שמספרים על החוויות המיניות שלהם, מהמסרים שקיבלנו על מיניות, וכמובן מהפורנוגרפיה. כל אלה מעצבים את התסריט המיני שלנו, תסריט שלפיו מין "טוב" אמור להיראות בצורה מאוד מסוימת: להתחיל בספונטניות, לעבור מהר לחדירה ולהסתיים באורגזמה ובתחושת הצלחה. העניין הוא שהתסריט הזה לא תמיד תואם את מה שאנחנו צריכים באותו רגע.
תסריט כזה שממוקד בביצועים, מפספס את המהות של החיבור. לא פעם הוא מדלג על תחושות מציאותיות כמו מבוכה או הצפה רגשית בעקבות המגע, על פרץ רגשות כמו צחוק או בכי, וגם על תקשורת מינית, כזו שלא מתמקדת רק בכמה זמן אתה מחזיק או איך לעשות ביד טוב, אלא בהרגשה הפנימית שנוצרת.
שלי ורודצילום: נוי ערקובילעומת זאת, תסריט שמבוסס על חיבור מאפשר לנו ליהנות מסוכנות מינית. כלומר, מהיכולת לבטא את מה שאנחנו רוצים לחוות כרגע במין שלנו, לשים גבולות במיטה כשצריך, להגיד "בוא ניקח רגע" או "בואי ניקח דברים הרבה יותר לאט", או "בא לי היום רק שנתנשק מלא".
לעשות פורנו ולא אהבה
כחוקרת פורנוגרפיה והתנהגות מינית באקדמיה, למדתי כי חשיפה חוזרת לפורנוגרפיה עלולה לעצב ציפיות לא מציאותיות לגבי המיניות שלנו, בעיקר כשהיא הופכת למקור המרכזי ללמידה המינית. זה לא אומר שכל מי שצופה בפורנו יפתח תפיסות לא מציאותיות, אבל אצל חלק מהאנשים נוצרת ציפייה שמיניות צריכה להיראות כמו בסרטונים. כלומר, ממוקדת בהופעה במיטה, עם פחות תקשורת רגשית, יותר ביצועים ועם דגש על תגובות קיצוניות כמו גניחות ואנחות.
בקליניקה אני רואה עד כמה התסריט הפרונוגרפי משפיע על הדרך שבה אנשים תופסים מיניות. לא כי הם לא יודעים שמדובר בחומר שנועד לייצר ארוטיקה ועוררות מינית, אלא כי זה נראה לרבים כמו הדרך לעשות סקס מענג.
כאשר אנו עסוקים בלשחזר את התסריט הפורנוגרפי, אנחנו עלולים להתרחק מהחוויה עצמה. זה אומר פחות נוכחות, פחות הקשבה, ופחות מקום לחיבור רגשי ואינטימי. מיניות היא מפגש בין שני אנשים והיא שווה ליחסים, ולא מעט פעמים יחסים אלו כוללים גם רגשות של התאהבות ואהבה.
לעשות אהבה זה לא סוג אחר של סקס, זו חוויה אחרת מבחירה.
חשוב לי לומר: כשאני מדברת על "לעשות אהבה", אני לא מתכוונת לסוג אחר של סקס. אני מתכוונת לדרך אחרת להיות בתוך המפגש המיני. לעשות אהבה הוא פחות עניין של מה אנחנו עושים ויותר של איך אנחנו מרגישים ומתחברים זה לזו בקשר. זה להיות מסוגלים לעצור לרגע ולהביט האחד בשנייה.
לעשות אהבה זה לדעת להגיב למה שהגוף או הרגש מבקשים ממני כרגע
(צילום: shutterstock)
לעשות אהבה לא מוגדר על ידי תנוחה מסוימת, משך זמן האורגזמה או כמה תנוחות הספקתם. זה מוגדר בעיקר על ידי איכות החיבור שנוצרת בין שני אנשים, על ידי היכולת להגיב למה שהגוף או הרגש של האחר מבקשים כרגע, ולהרגיש בטוחים מספיק כדי להיות אותנטיים, גם ברגעים של פגיעות.
בקליניקה אני רואה שוב ושוב שזוגות שמצליחים לשמור על קרבה לאורך שנים הם לא בהכרח אלה שיש להם את ה"סקס הכי טוב", אלא אלה שמסוגלים לדבר ולהגיד מה נעים, מה השתנה, למה הם זקוקים עכשיו, ולהקשיב גם לצד השני
זה יכול להתבטא בסקס איטי וחושני, בנשיקות צרפתיות, בליטופים, במבט בעיניים או פשוט ביכולת להישאר עם מה שבא במקום למהר לשלב הבא. לא מתוך תחושה שצריך "להצליח", אלא מתוך רצון להרגיש ולהיות מחוברים. להקשיב לגוף של האדם שמולנו וגם לגוף שלנו. המשמעות היא שלפעמים הסקס משתנה תוך כדי בקצב, בסוג המגע, או בקרבה.
לעשות אהבה זה לדעת לעצור רגע ולהקשיב. להבין שמה שעבד לנו לפני שנה, לא בהכרח יעבוד היום. הגוף משתנה, החשק משתנה, החיים משתנים, וגם המיניות שלנו משתנה איתם.
בקליניקה אני רואה שוב ושוב שזוגות שמצליחים לשמור על קרבה לאורך שנים הם לא בהכרח אלה שיש להם את ה”סקס הכי טוב", אלא אלה שמסוגלים לדבר ולהגיד מה נעים, מה השתנה, למה הם זקוקים עכשיו, ולהקשיב גם לצד השני.
וזה לא רק מה שאני רואה בקליניקה.
גם מחקרים מראים את זה. מטא־אנליזה של 93 מחקרים עם מעל 38 אלף משתתפים, מצאה שתקשורת מינית קשורה גם לשביעות רצון מינית וגם לשביעות רצון מהזוגיות. ומה שמעניין במיוחד הוא שלא כמות השיחות הייתה החשובה ביותר, אלא האיכות שלהן, כשהדגש הוא עד כמה אפשר לדבר בפתיחות, להרגיש בטוחים, ולהביע רצונות, צרכים וחששות בלי פחד מביקורת.
אז מה צריך כדי לעשות אהבה? אם תשאלו אותי, זה מתחיל ברגע שבו מפסיקים לשאול "איך הייתי?" ומתחילים לשאול "איך הרגשת"? או "מה היה לך נעים?".
שלי ורוד היא פסיכו-סקסולוגית ומטפלת מינית מוסמכת. מרצה ורכזת התכנית ללימודי מיניות במרכז האקדמי ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת תל אביב. דוקטורנטית במעבדה למיניות, אוניברסיטת חיפה
ויו"ר ועדת החינוך - פודקאסט של האגודה הבינלאומית לבריאות מינית. לאינסטגרם של שלי ורוד
