יש משפטים שקשה מאוד לשמוע בתוך קשר. אחד מהם נשמע בערך כך: "את מדהימה. אני אוהב להיות איתך, מעריך אותך ורוצה בקרבתך. אבל אני פשוט לא מצליח להימשך אלייך". המשפט הזה צורב דווקא בגלל הסתירה שבתוכו. אם היא מוצאת חן בעיניך, אם אתה מעריך אותה, מרגיש אליה קרבה ורוצה אותה בחייך, איך ייתכן שהמשיכה המינית אינה מגיעה יחד עם כל השאר?
זו פחות או יותר השאלה שהסיפור של לייקי ותומר ב"חתונה ממבט ראשון" הכניס לאחרונה לסלון הישראלי. תומר אמר למצלמה שהוא מרגיש שכרגע הוא אינו נמשך מינית ללייקי מספיק כדי ליזום, ובאותה שיחה הוסיף שהיא מוצאת חן בעיניו ושיש לו רגשות כלפיה. בהמשך עלה בפיו גם הביטוי "מדונה זונה", והוא עצמו התייחס לאחר מכן לשיח הרב שהתעורר סביבו, בזמן שלייקי נותרה מול אחת החוויות המטלטלות ביותר שאפשר לפגוש בקשר: להרגיש מוערכת, קרובה ואהובה, ובכל זאת לתהות אם האדם שמולך באמת חושק בך רומנטית.
גלריה
את מדהימה. אני אוהב להיות איתך, מעריך אותך ורוצה בקרבתך. אבל אני פשוט לא מצליח להימשך אלייך
(צילום: Shutterstock)
כאן צריך מיד להיזהר. אנחנו רואים תוכנית טלוויזיה, כלומר מציאות שעברה בחירה ועריכה. אינני יודע מה באמת מתרחש בין לייקי לתומר, ואבחון מקצועי של אדם שמעולם לא פגשתי על סמך קטעים ששודרו יהיה לא מקצועי. לכן הסיפור שלהם הוא רק נקודת המוצא לשאלה מעניינת הרבה יותר: האם יש אנשים שמתקשים לחבר באותה אישה בין אהבה וכבוד לבין תשוקה מינית? לכאן נכנסת "המדונה והזונה".
תאשימו את פרויד
ה"מדונה" אינה הזמרת. הכוונה היא לדמותה של מרים, אם ישו במסורת הנוצרית, שהפכה לאורך הדורות לסמל של טוהר, אימהות ומסירות. מולה ניצבת הדמות התרבותית ההפוכה: האישה המינית, המפתה, זו שמעוררת תשוקה, אך אינה זוכה בהכרח לאותו מעמד של כבוד. בעברית נהוג לקרוא לזה הפרדה בין 'הקדושה לקדשה': בין האישה שאוהבים ומכבדים לבין האישה שחושקים בה.
תומר ולייקי, מתוך "חתונה ממבט ראשון". העלו למודעות את הדיכוטומיה הישנה
(צילום: Flow Photographers)
כבר ב־1912 תיאר פרויד אצל חלק מהגברים קושי לחבר בין מה שכינה הזרם הרך והאוהב לבין הזרם החושני והארוטי. הוא קשר את הפיצול הזה ל"אימפוטנציה נפשית", במובן רחב יותר מכשל בזקפה בלבד. לפי התפיסה הפסיכואנליטית שלו, אצל אנשים מסוימים האהבה והתשוקה אינן מצליחות להתלכד כלפי אותו אדם.
חשוב לדייק: "המדונה והזונה" אינה אבחנה רפואית או פסיכיאטרית. המחקר המודרני מדבר על הנטייה לתפוס נשיות צנועה ו"טובה" מצד אחד, ונשיות מינית ומשוחררת מצד אחר, כקטגוריות שקשה ליישב ביניהן. כאן נמצא בעיניי החידוד החשוב ביותר: כבוד אינו מכבה תשוקה. אהבה לא מתחרה בארוטיקה, ואצל רוב האנשים אין כל הכרח לבחור ביניהן.
הבעיה מתחילה כאשר במפה הנפשית של אדם מסוים, "אישה טובה", בית, ביטחון וכבוד שייכים לעולם אחד, ואילו פנטזיה, מיניות, פראיות והתרגשות שייכות לעולם אחר. לפי ההשערה הפסיכו-דינמית, כאשר שני העולמות אינם מתחברים, אישה שנעשית משמעותית, בטוחה ויקרה עלולה לעבור בדמיון אל הקטגוריה של מי שאוהבים ומגנים עליה, אך מתקשים יותר לחוות אותה כאובייקט לתשוקה.
זו אומנם השערה תאורטית חשובה, אבל אסור להפוך אותה לעובדה מדעית. המחקר העכשווי אינו מוכיח שככל שגבר אוהב או מכבד אישה יותר, כך הוא נמשך אליה פחות. רוב המחקרים מודדים עמדות ואמונות על נשים ומיניות, לא מנגנון סיבתי של אובדן משיכה בתוך קשר מסוים.
הבעיה מתחילה כאשר במפה הנפשית של אדם מסוים, "אישה טובה", בית, ביטחון וכבוד שייכים לעולם אחד, ואילו פנטזיה, מיניות, פראיות והתרגשות שייכות לעולם אחר
מה הם כן מראים? במחקר שפורסם ב-Sex Roles נמצא שגברים שאימצו במידה רבה יותר את דיכוטומיית 'המדונה והזונה' נטו לתמוך בסטנדרט מיני כפול ובעמדות המשמרות היררכיה מגדרית, ודיווחו גם על מידת שביעות רצון זוגית נמוכה יותר. מחקרים נוספים חיזקו את הקשר בין הדיכוטומיה לבין תפיסות פטריארכליות.
זיגמונד פרויד. קשר את הפיצול ל"אימפוטנציה נפשית"
בשני מחקרים שנערכו בגרמניה נמצא שאימוץ חזק יותר של הדיכוטומיה היה קשור גם לפחות הכרה בעונג המיני של נשים. בין היתר, גברים שקיבלו יותר את התפיסה המקוטבת, נטו לראות את בת הזוג כפחות זכאית לעונג מיני, ונשים שאימצו את אותה תפיסה נטו לתת לעונג של בן הזוג משקל רב יותר מזה של עצמן. כלומר, זה אינו רק סיפור על "למי אני נמשך". זו גם דרך תרבותית אפשרית להסתכל על אישה מינית.
אבל לפני שמזעיקים את פרויד, צריך לשאול שאלה הרבה יותר פשוטה: האם משיכה בכלל התקיימה? כי אם מלכתחילה כמעט לא הייתה משיכה מינית, ייתכן שאין כאן שום פיצול. לפעמים אנחנו פוגשים אדם נפלא שמתאים כמעט לכל מה שחשבנו שאנחנו מחפשים, ועם זאת הארוטיקה פשוט אינה נוצרת. כמעט לכולנו יש אדם שאנחנו אוהבים מאוד כחבר או כחברה, לעיתים אפילו אדם שהיה יכול להיות "מושלם על הנייר", ובכל זאת אין כל רצון להתנשק איתו או להיכנס איתו למיטה. התאמה, חיבה והערכה אינן חוזה המחייב את הגוף לייצר תשוקה.
גם היעדר ניצוץ מיידי אינו מוכיח שמשיכה לעולם לא תתפתח. היא יכולה להשתנות עם ההיכרות. מה שכן בטוח הוא שאי אפשר לייצר כימיה באמצעות החלטה רציונלית בלבד.
לפני שמזעיקים את פרויד, צריך לשאול שאלה הרבה יותר פשוטה: האם משיכה בכלל התקיימה? כי אם מלכתחילה כמעט לא הייתה משיכה מינית, ייתכן שאין כאן שום פיצול. לפעמים אנחנו פוגשים אדם נפלא שמתאים כמעט לכל מה שחשבנו שאנחנו מחפשים, ועם זאת הארוטיקה פשוט אינה נוצרת
אם הייתה משיכה ברורה והיא נחלשת דווקא ככל שהקשר נעשה קרוב, משמעותי ומחייב יותר, אז אפשר לבדוק בזהירות האם פועל כאן פיצול מן הסוג שעליו אנחנו מדברים: האם בת הזוג הונחה על מעמד גבוה כל כך עד שקשה לראות בה גם אישה מינית? האם מיניות נתפסת, אפילו בלי מודעות, כמשהו מעט מלוכלך, אסור או בלתי מכובד? האם התשוקה קלה יותר דווקא כשהאישה רחוקה, בלתי מושגת או אינה שייכת לעולם ה"ראוי?"
גם כאן יש אבחנה מבדלת. ירידה בחשק או במשיכה יכולה להיות קשורה לדיכאון, חרדה, סטרס, תרופות, עייפות, מצב רפואי, קשיים בתפקוד המיני, קונפליקט בתוך הקשר או סיבות רבות אחרות. אם אדם אינו מרגיש חשק בשום הקשר, "המדונה והזונה" היא הסבר הרבה פחות משכנע מאשר מצב שבו התשוקה קיימת, אבל מתקשה להיות מופנית דווקא אל בת הזוג האהובה.
אז האם אפשר לשנות את זה?
לעיתים כן. כמובן שטיפול מיני לא אמור לשכנע אדם להימשך למי שאינו מושך אותו, ובוודאי אינו מכונת ייצור של כימיה. הוא כן יכול לברר אם קיימים תסריטים פנימיים שמקשים על האהבה והארוטיקה לחיות יחד. אפשר לעבוד על בושה מינית, על אמונות לגבי "נשים טובות" ומיניות, אידאליזציה, פנטזיות ועל היכולת לראות את בת הזוג כאדם שלם: לא קדושה ולא זונה, אלא אישה שאפשר גם לכבד, גם לאהוב וגם לרצות.
פרופ' רפי חרותיצילום: ינאי יחיאלחשוב גם כאן לשמור על צניעות מקצועית. אין כיום פרוטוקול טיפולי מתוקף ספציפית ל"דיכוטומיית מדונה והזונה" שמבטיח להחזיר משיכה, והמחקר הטיפולי הישיר בנושא מוגבל. לפעמים טיפול טוב מוביל דווקא למסקנה אחרת: אין כאן תסביך שצריך לתקן. המשיכה פשוט אינה שם.
אינני יודע אם זה הסיפור של לייקי ותומר. אולי המשיכה התפתחה בינתיים, אולי לא, ואולי "המדונה והזונה" כלל אינה ההסבר הנכון למה שראינו על המסך. לזכותם אפשר לומר שהם העלו לפריים-טיים שאלה שאנשים רבים מתקשים לומר אפילו בחדר הטיפולים: איך יכול להיות שאני מעריך אותך, קרוב אלייך ורוצה אותך בחיי, אבל מתקשה לרצות אותך גם בגוף?
אולי משום כך הרעיון של "מדונה והזונה" ממשיך להטריד אותנו יותר ממאה שנה. הוא נוגע בפחד אנושי עמוק: ככל שנהפוך לאדם החשוב, הבטוח והמכובד בחייו של מישהו, אולי נפסיק להיות ארוטיים בעיניו. אבל אישה לא צריכה להיות פחות מכובדת כדי להיות נחשקת, והיא לא צריכה להיות פחות מינית כדי להיות ראויה לאהבה.
אולי האתגר הארוטי הבוגר באמת אינו לבחור בין הקדושה לקדשה, אלא להפסיק להזדקק לפיצול הזה מלכתחילה. לראות מולנו אדם שלם, שאפשר לאהוב אותו מאוד, לכבד אותו מאוד, ועדיין לרצות להתקרב אליו עוד קצת.
פרופ' רפי חרותי, מומחה ברפואת שיקום, FECSM, מטפל ומדריך מיני מוסמך, מנהל ומייסד – מרכז "אישי" – בית לטיפול מיני, פרטני וזוגי – בפריסה ארצית וראש התוכנית ללימודי מיניות האדם בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב.
