מערכת השיקום בישראל יודעת להתמודד עם פציעות מורכבות, אבל דווקא באחד התחומים המשמעותיים ביותר לשגרת האדם היא נוטה להסס: אינטימיות ומיניות. מתוך העבודה עם פצועים מאז המלחמה, הלכה והתחדדה אצלנו ההבנה שהמיניות כמעט תמיד מושפעת מהפציעה - פיזית, נפשית וזוגית - אך כמעט שאינה נוכחת בשיח השיקומי. הפער הזה נוגע בדימוי העצמי, בתחושת הערך וביכולת להיות בקשר, ולכן גם קובע עד כמה ההחלמה תהיה שלמה באמת.
מאז שבעה באוקטובר, הגיעו למחלקת השיקום בסורוקה פצועים רבים, רובם צעירים, לוחמים ואנשי מילואים. עבורם, הפציעה הייתה לא פעם שבר זהותי. המעבר החד ממיתוס "הלוחם הכל יכול" למציאות של גוף פצוע, תלות ולעיתים גם טראומה נפשית, מערער גם את הדרך שבה אדם תופס את עצמו כגבר או כאישה, כבן זוג וכאדם נחשק. כתוצאה מכך, במקרים רבים האינטימיות המינית נפגעת, אך לא זוכה לקבל מקום.
מטופלים ואנשי צוות נמנעים לא פעם מהשיח על מיניות מתוך מבוכה, חוסר ידע, חשש "לפתוח תיבת פנדורה", ולעיתים גם בשל תפיסה שגויה שמדובר במותרות ולא בחלק מהטיפול. אולם המחקר והניסיון הקליני מראים כי התערבות מוקדמת בתחום זה יכולה למנוע התקבעות של דפוסים כמו הימנעות, חרדה או פרשנות שגויה של הקושי ולשפר משמעותית את תהליך ההחלמה.
כדי לגשר על הפער הזה פיתחנו מודל משולב המורכב משני חלקים: מודל ה-PLISSIT, שפותח בעבר ומשמש כמסגרת תקשורתית לפתיחת שיח והתערבות מדורגת בתחום המיניות, ומודל ה-DMPR שפיתחנו, המציע הבנה קלינית רב-ממדית של הקושי. השילוב ביניהם מאפשר מצד אחד, לתת רשות לדבר על מיניות, ומצד שני להבין אותה בהקשר של פציעה. המשמעות היא שכל איש צוות המעורב בשיקום הפצועים יכול וצריך להיות חלק מהשיח.
לפי מודל PLISSIT, השלב הראשון הוא מתן רשות: לשאול שאלה, לפתוח פתח, לסמן למטופל שזה נושא לגיטימי. לעיתים די במשפט אחד כדי לאפשר שיתוף והתייעצות. לאחר מכן, אנשי הצוות יכולים לתת מידע מוגבל על הקשר בין הפציעה למיניות, על ההשלכות של הטיפול התרופתי, על השלכות אפשריות של הפציעה על הקשר הזוגי.
בהמשך מגיע שלב ההצעות הספציפיות: התאמות לתנוחות כדי להפחית כאב, שימוש באמצעים תומכים, התאמת הסביבה כדי להפחית טריגרים או עבודה על תקשורת זוגית. רק במקרים מורכבים יותר יש צורך בהפניה לטיפול מיני מעמיק. הניסיון מלמד שבמקרים רבים, עצם השיח וההכוונה הראשונית כבר יוצרים שינוי משמעותי.
לפי מודל DMPR, בכדי להבין לעומק את הקושי אנחנו מסתכלים על ארבעה מימדים מרכזיים שמשפיעים על המיניות לאחר פציעה: הפציעה עצמה והמגבלות שהיא יוצרת, הטיפול התרופתי ותופעות הלוואי שלו, המצב הפסיכולוגי והקשר הזוגי. המודל המשולב יוצר תמונה מורכבת ולעיתים מפתיעה. חשוב לציין כי לא תמיד יש קשר ישיר בין חומרת הפציעה לבין עוצמת הפגיעה במיניות.
גבר נשוי, בן 31, נמנע ממגע עם אשתו במהלך חופשה בבית. בת הזוג חוותה זאת כדחייה, עד שבשיחת ייעוץ התברר כי מדובר בדריכות ובפלשבקים לצד ירידה בחשק בעקבות פוסט טראומה וכאבים מהפציעה. עצם ההבנה שינתה את הפרשנות ואפשרה להם להתקרב מחדש באופן שמתאים לשניהם
מטופל צעיר, בן 24, נפצע באגן ומאז נמנע מאינטימיות. רק כשנשאל ע" העובדת הסוציאלית בשיקום, הוא שיתף בכך שיש לו קושי בתפקוד המיני הקשור לכאב ובושה בגוף שהשתנה - שילוב של פגיעה פיזית, תרופות והשפעה נפשית שהפך עבורו לחוויה של כישלון.
במקרה אחר גבר נשוי, בן 31, נמנע ממגע עם אשתו במהלך חופשה בבית. בת הזוג חוותה זאת כדחייה, עד שבשיחת ייעוץ התברר כי מדובר בדריכות ובפלשבקים לצד ירידה בחשק בעקבות פוסט טראומה וכאבים מהפציעה. עצם ההבנה שינתה את הפרשנות ואפשרה להם להתקרב מחדש באופן שמתאים לשניהם.
העבודה עם בני ובנות הזוג היא קריטית. פעמים רבות, הקושי המיני מתפרש כחוסר משיכה או דחייה בעוד שבפועל הוא תוצאה של כאב, תרופות או טראומה. כאשר בן או בת הזוג מבינים את זה, מתאפשר מעבר מהאשמה להבנה ומהתרחקות לקרבה. השיח הזוגי הופך לחלק מהשיקום, לא פחות מהפיזיותרפיה.
בסופו של דבר, שיקום אמיתי אינו נמדד רק ביכולת ללכת או לעבוד. הוא נמדד גם ביכולת להרגיש קרוב, לחוות אינטימיות ולהיות בתוך קשר. דווקא אחרי פציעה, כשהכל מתערער, היכולת לדבר על מיניות ולנרמל אותה יכולה להיות ההבדל בין תפקוד לבין החלמה.
הקטע לקוח מתוך הספר "קו של אור", הוצאת הפרדס ועמותת נט"ל
אנדי איפרגן היא עובדת סוציאלית (MSW), מטפלת ומדריכה מוסמכת בפסיכותרפיה ובטיפול מיני, מומחית בבריאות הנפש. עובדת סוציאלית ראשית במערך לבריאות הנפש, מרכזת המרפאה לטיפול ושיקום מיני במרכז הרפואי סורוקה. מטפלת בקליניקה פרטית.
דן סויסה הוא עובד סוציאלי (MSW), מטפל מיני מוסמך, מטפל רגשי אינטגרטיבי ומדריך, מומחה בבריאות הנפש. עובד סוציאלי במערך לבריאות הנפש, מטפל מיני במרפאה לטיפול ושיקום מיני במרכז הרפואי סורוקה. מטפל בקליניקה פרטית.
