סיפרתי לאריק שאני נוסעת עם אלונה לסוף שבוע, הוא הרים לרגע את העיניים מהלפטופ. "למה את נותנת לאישה המשונה הזו לגרור אותך לדברים המטורפים שלה? את תברחי אחרי יום".
"האישה הזו היא החברה הכי טובה שלי והיא חושבת שזה יעשה לי טוב, אני לא חושבת שאברח, לך תדע, יש סיכוי שאני אוהַב את זה".
"סמכי עליי, זה לא בשבילך. אני מניח שלכל אחת מגיע איזה משבר גיל המשהו, לא? לפחות את לא בורחת עם איזה מציל על החסקה".
"כן, לפחות אני לא בורחת עם המציל".
להפתעתי סיפרתי לרן שאני בסוף שבוע מחמישי עד שבת בערב. הוא הזיז את האצבעות שלו הלוך ושוב על הסנטר כששמע על תוכן הסדנה, אבל אחרי כמה שאיפות גדולות הוא צחק.
"את מתחילה להפתיע אותי קצת. רק נשים זה אזור מסוכן".
"אתה חושש?"
"נשים תמיד אומרות לנשים לזרוק את הזאב הרע".
"ואתה הזאב הרע?"
"לא. אני רק הדבר הזה הלא מסודר שאת לא אמורה לעשות. ונשים מחפשות לסדר את העולם לעצמן ואחת לשנייה, אז אני רק חושש מהרגע שבו אני הופך לתקלה הזו שצריך לסדר החוצה".
"טקסט מפתיע".
"זו הדרך שלי להגיד שטוב לי איתך ולא בא לי שיבלגנו לי את זה".
"אני אישה שלא מבלגנים אותה כל כך מהר, רן. נדמה לי. גם לי טוב. איתך, הכוונה".
"אני שמח לשמוע. לכי ותחזרי, בקיצור".
***
הנסיעה היתה ארוכה ומלאה בתנועה, במזל יצאתי מספיק מוקדם כדי להגיע לשם עד 16:30. עליתי בפיתולים דרך הכביש, עקבתי באדיקות אחרי הווייז כי לא היה לי מושג איפה אני נמצאת. הייתי דרוכה לקראת סוף השבוע הזה, לא ידעתי למה לצפות ומה עומד להיות שם ואיזה מין נשים תגענה ואיך אני אשתלב שם. אולי כולן יהיו מאוד פסיכולוגיות כאלה או רוחניקיות ובסוף אני אמצא את עצמי כמו איזה דחליל זר שלא מבין את השפה.
הגעתי לבית אבן. המנחה, מרתה, פתחה את הדלת. היא היתה יפהפייה, להפתעתי, אישה באמצע שנות השישים עם שיער שחור־אפור ארוך, מלא בפסי שיבה כסופים ולבנים, עיניים ירוקות גדולות וכולה אפופה עדינות ועוצמה. היא דיברה מאוד בשקט ובירכה אותי במבטא אמריקאי כבד. היא שמחה כי אני הראשונה שהגעתי, התלוננה בצחוק שלישראלים יש זמן משל עצמם ושאלה מה אני עושה שהצלחתי לעמוד בזמנים ככה. סיפרתי לה, היא חייכה ואמרה שעבדה עם הרבה מנהלים כל חייה. הופתעתי והיא הוסיפה שהיתה במשך שנים ארוכות יועצת אישית למנהלים בכירים, עשרים וחמש שנה עד שהגיע רגע שזה כבר לא התאים, שהיתה צריכה להסתכל יותר רחב, לראות את האדם והעולם בלי מקומות העבודה מסביב. היא צחקה והעיניים שלה קרנו.
"אז מה את מקווה למצוא כאן?" היא שאלה אותי באנגלית. הרגשתי מחנק עולה בגרוני, הסתכלתי עליה בפליאה וחייכתי.
"אני לא בטוחה כבר מה אני מקווה ומה אני רוצה למצוא", עניתי לה.
"אז זה רגע מצוין. אני מתרגשת בשבילך, טוב שבאת". היא טפחה על כתפי ברכות וקמה, מזיזה את השמלה המשונה שלה איתה ויוצאת לקבל את הרכבים שנכנסו לחנייה כרגע. נשמתי נשימה עמוקה והרגשתי איזה רעד שעובר בי לאורך כל הגוף, תחושה עמומה שהאישה הזאת עוד עשויה לשנות את חיי.
נכנסו שתי נשים בסוף שנות החמישים שלהן, אחת ג'ינג'ית עם שיער קצוץ, רזה ושרירית, לבושה שמלה שחורה ארוכה פשוטה וצמידי זהב, והשנייה עם שיער שחור גולש, מלאה, לבושה בג'ינס גדול, חולצת כפתורים אפורה ונעלי עבודה סגורות. הן ניגשו מיד למרתה וחיבקו אותה, הג'ינג'ית החזיקה סלסילה ואמרה לה, "הלכתי במיוחד לחפש לך את החלווה הזו, זכרתי שאהבת אותה בביקור הקודם ואפשר להשיג כזו רק בנצרת, עברנו שם במיוחד".
מרתה צחקה וחיבקה אותן שוב ומיד פתחה את החלווה ולקחה לעצמה חתיכה ונראתה מאושרת כמו ילדה קטנה. הן הסתכלו בה מאושרות. שלוש נשים שמחות סתם, חשבתי לעצמי, וכל אחת נראית מיקום אחר. איזה דבר.
אלונה ניגשה אליי וחיבקה אותי. "אלמוש, חסמתי לך את הרכב כדי לחסוך מקום, אז תצטרכי לעכב תוכניות בריחה". צחקתי, "לא אברח בלי לעדכן אותך."
בחמש וחצי התחילה הסדנה. היינו עשרים ושש נשים, החדר היה מרווח ומסודר עם כריות לישיבה על הרצפה בחצי סהר וכריות ארוכות ופופים שאפשר להישען עליהם. הקירות היו מלאים בציורים בגוונים כחולים ואפורים של נופים ואנשים ודברים מופשטים. לצידם היו פזורים קטעי שירה, רובם באנגלית, חלקם ממוסגרים, חלק גזורים מעיתונים, ביניהם צילומים — של נופים, של גברים ונשים ביחד ולחוד, לבושים ועירומים, בבתים שונים, במסעדות, ברחוב. לא היה היגיון מסוים שאפשר היה לעקוב אחריו, זה היה כמו קליידוסקופ מרהיב של תוכן. מרתה נתנה לכולנו זמן להתרשם מהדבר הזה שעוטף אותנו, זה היה מרחב שלא ראיתי בחיי. הסתובבתי והסתכלתי ולבסוף התיישבתי ליד אלונה.
כולנו הצגנו את עצמנו, כל אחת היתה צריכה להציג את הדבר שהכי מחבר אותה לנשיות שלה. אני התפתלתי על הכרית, מה לכל הרוחות אומרת השאלה הזאת ולמה החלקים המביכים מתחילים עוד לפני שהתחלנו? מכולן הטקסטים זרמו בטבעיות כאילו זו השאלה הכי ברורה מאליה בעולם. הקשבתי לתשובות והבנתי שאני בכלל לא מבינה מה היא רוצה ממני בשאלה הזאת ושאני לא בטוחה שיש לי תשובה.
כשהגיעו אליי התלבטתי אם להגיד "העיניים שלי" ולסגור עניין, אבל החלטתי לקפוץ למים ולהגיד את הדבר הראשון שבאמת עבר בראש שלי כשעלתה השאלה: "גברים, נראה לי שגברים זה הדבר שהכי מחבר אותי לנשיות שלי."
חלק הסתכלו עליי נבוכות ואחת צחקה. זו שישבה לידי, שבוודאות היתה פסיכולוגית, הניחה עליי את היד במחווה שנעה בין אמפתיה לרחמים, הרגשתי איך באחת עברתי לכיתה הטיפולית של הסדנה. התשובה הזאת הכתה בי בעוצמה — כשהפסקתי להימשך לאריק כגבר, אני הפסקתי להיות אישה, לא הרגשתי אישה. חזרתי להרגיש אישה כשראיתי את רן. נשלפתי ממעמקי השִכחה במפגש הזה, כאילו האישה שבי היא תגובה למישהו ואני בכלל לא יודעת איך היא מתקיימת בפני עצמה.
התובנה הזאת שטפה אותי ובקושי הצלחתי להקשיב להמשך הסבב. הצעירונת המתולתלת היתה האחרונה שדיברה והיא אמרה שהרכות שלה הכי מחברת אותה לנשיות שלה. היא הוציאה אותי מההתנתקות, הסתכלתי עליה בפליאה; רכות, לא הייתי חושבת על זה כתשובה לעולם.
כשסיימנו את הסבב מרתה ביקשה שנסתובב בחדר ונבחר דבר אחד — שיר או ציור או צילום — שמשקף את המקום שאנחנו נמצאות בו כרגע במערכות היחסים המשמעותיות בחיינו. זו יכולה להיות כל מערכת יחסים שהיא מרכז ההוויה שלנו כעת כנשים, היא מזמינה אותנו להסתכל על הקשר שלנו עם האישה המינית שבנו בבחירה הזאת.
"מתקדמים מהר בסדנה", אמרתי לאלונה בשקט.
היא ענתה, "כן, זו מרתה. היא מתחילה במהירות של מאה קמ"ש". עברתי והיתה שם תמונה סוריאליסטית ביער שהזכירה את אליס בארץ הפלאות, לקחתי אותה.
כל אחת היתה צריכה להניח את התמונה כלפי המעגל וכולנו הסתכלנו על התמונות לפני שהראשונה התחילה.
הלב שלי דפק והרגשתי שהידיים שלי קצת מזיעות. לא הבנתי לאן הסדנה הזאת הולכת, החלטתי שאנסה לאזור אומץ בכל שעה מחדש.
התחילה אישה שהיתה יפהפייה בעיני ומאוד נינוחה ונראתה לי בלי דאגה אחת בעולם:
"החלטתי להתחיל כי אני שונאת לדבר אז אני מעדיפה לקפוץ ולהיפטר מזה". כולן צחקו. היא הציגה צילום שהיה בעיניי קצת מזעזע של ילד מחזיק בידו ציפור ספק מתה, ספק פצועה.
"אני דורי ואני מנסה להימנע מחברת גברים כמעט כמו דתייה בשנתיים האחרונות. אני מייצרת דינמיקה עם גברים שהיא פתיינית כנראה ואני נכנסת לסיטואציות לא נעימות ואני מפחדת לאבד שליטה ולהתפתות בעצמי וזה מגעיל אותי. אני נשואה לגבר הכי מקסים שיש והכי חתיך בעיניי, אבל בכל פעם שאני שוכבת איתו יש לי בחילה ועולים לי זיכרונות מהעבר המיני שלי ואני נגעלת מעצמי. לפעמים אני ממשיכה עד הסוף ולפעמים מפסיקה ואני בעיקר מרחמת עליו, כי הוא באמת הדבר הכי טוב שקרה לי".
הסתכלתי עליה המומה, זה היה כל כך חשוף שלא ידעתי בכלל איך לעכל את זה.
אחריה הציגה את עצמה יאנה, שנראתה חצי ספורטאית, תמירה ובלונדינית והתמונה שלה היתה של נסיכה שמסתכלת במראה וההשתקפות חצי שקופה:
"תמיד הייתי אישה מאוד מינית ותמיד ידעתי שזה כוח מאוד גדול שלי על גברים ואף פעם לא היתה לי בעיה להשיג אף גבר שרציתי. אני מאוד אוהבת את החלק הזה שבי. אני ובעלי ביחד שתים־עשרה שנה ולא סיפרתי לו שאני לא גומרת. כלומר, אני לא חושבת שחוויתי אורגזמה אי פעם".
מרתה שאלה אותה למה דווקא עכשיו זה עולה לה והיא ענתה שהיא מרגישה שהיא חיה בשקר ושהיא תמיד השתמשה במין, אבל היא לא חושבת שהיא אוהבת את זה במיוחד. ועכשיו, כשהבת שלה גדלה, היא מרגישה שזה רגע שהיא צריכה לענות לעצמה על השאלה הזאת.
אחריה המשיכה עדה והראתה צילום של עץ עייף וחסר עלים: "אני לא הייתי עם גבר שלוש־עשרה שנה. כלומר, אני לא נמשכת לנשים אז גם לא עם נשים. זה אומר שאף אחד לא נגע בי שלוש־עשרה שנים ואני מגלה בשנה האחרונה שאני משתוקקת למגע ולא מסוגלת לחיות יותר בלי מגע, אני לא יודעת איך לגשת לכל זה בחזרה".
הקול שלה רעד והיא הרכינה את הראש בבושה. הצעירונת קפצה מהמקום שלה. אני הזדעזעתי שהיא הולכת ככה לחדור לפרטיות של האישה הזאת שיכלה להיות אמא שלה, היא ניגשה אליה ופשוט עטפה אותה בחיבוק וליטפה אותה בכל הגוף. עדה פרצה בבכי ומרתה אמרה ברוך, "יש כל מיני סוגים של מגע מרפא בעולם".
הצעירונת המשיכה והראתה ציור של דמות דביבון עם כנפיים.
"אני מחוברת למיניות שלי מאז שאני ילדה, אני מאוד חופשייה בתוך זה ומאוד אוהבת להתנסות ותמיד הרגשתי שזה מאוד טבעי, ופתאום החבר האחרון שלי מאוד נרתע מזה והרגשתי שזה מרחיק בינינו עד שבסוף נפרדנו. נראה לי שמאז התחלתי לפחד שאולי אני יותר מדי, ואני לא בטוחה מה לעשות עם זה, אני יודעת שבטוח אני רוצה לחיות ככה — " היא הצביעה על הדביבון וצחקה, אבל אי אפשר היה לפספס שנוסף לה ברק של דמעות בעיניים.
החלטתי לאזור אומץ ולפתוח את הפה. הראיתי את התמונה של אליס בארץ הפלאות וסיפרתי שהחיים שלי השתנו מאוד בחודשים האחרונים, שנכנסתי לתוך טריטוריה שאני לא מכירה, מצד אחד יש בה הרבה הרפתקאות וגילויים ורגעים מרגשים ומצד שני זה אזור שאני מרגישה שהוא לא בטוח, מבלבל ומלא בסכנה.
מרתה חייכה ואמרה שהיא אוהבת את הבחירה באליס:
"אליס תמיד מזכירה לי את השאלה האם יש לנו זכות לחיים של הרפתקה? או שאני מיד מרגישה זרה כמו אליס, קטנה וגדולה ומשונה. האם הרפתקה יכולה להיות מסע מבורך מלא בקסם בחיים שלנו? או שבהכרח היא מבשרת סכנה ואת בואה של ההוצאה להורג בחצר המלכה?"
הנהנתי ואמרתי לה שנדמה לי שזו הגדרה מדויקת למדי של השאלה שאני הולכת איתה. אלונה חיבקה אותי והסבב נמשך.
הסיפורים נמשכו ונמשכו בזמן שהחושך ירד. כל אישה עולם ומלואו ובמבט חיצוני לא יכולתי לדמיין אפילו במעט את הסיפור שכל אחת הביאה איתה.
נשארתי חסרת נשימה. קלטתי שאף פעם לא שמעתי נשים מדברות על מיניות או על הנשיות שלהן. כלומר שמעתי נשים מדברות על זיונים, ולא מעט, עם הפה של חלק מהחברות שלי. שמעתי נשים מדברות על קריירה ועל הבית ועל הקושי עם האימהות והתמרון, אבל בשיחה כזו לא הייתי מעולם.
זה כאילו מרחב שלא ידעתי שקיים ומה שהפתיע אותי שזה מרחב שאף פעם לא ביקרתי בו בתוכי ועם עצמי; גם עם עצמי בקושי ניהלתי שיחה כזו. התכנסתי בתוך עצמי מרוב מחשבות ומהניסיון לקלוט את כל המידע הזה וכל הסיפורים האלה.
הקטע לקוח מתוך הספר "מלאכת האי אפשר", הוצאת שתיים
