הסרט החדש "ההזמנה" (The Invite), בבימויה ובכיכובה של אוליביה וויילד, עוסק בזוגיות של ג'ו (סת' רוגן) ואנג'לה (אוליביה ווילד), שמזמינים אליהם את השכנים מלמעלה – פינה (פנלופה קרוז) והוק (אדוארד נורטון) לארוחת ערב. הארבעה מעבירים יחד לילה שבו הכול משתבש ואף זוג לא יחזור להיות מה שהיה לפני כן. בין היתר, הסרט מעלה שאלות על אינטימיות ועל תשוקה בזוגיות ארוכת שנים, ומנסה לבדוק מה קורה במפגש עם זוג נוסף - ומדוע הוא כמעט תמיד מטרגר ומערער אותנו.
שאלה מצחיקה שעולה בסרט, היא כזו שחלקנו כבר נפגשנו איתה בעבר - האם לגיטימי לגשת לשכנים ולהעיר להם על הסקס הרועש שהם עושים? ד''ר עירית קליינר פז, פסיכולוגית קלינית, מנהלת המסלול לטיפול זוגי פסיכואנליטי באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר ''הלא מודע הזוגי", סבורה שזה חוקי, אבל מסריח.
"מבחינה חוקית מותר להעיר לשכנים על רעש של גניחות, אבל יש בזה משהו מאוד חסר", היא אומרת. "יותר מעניין מבחינה פסיכולוגית לשאול למה? למה אנשים מעזים ומטרידים את השכנים שלהם, ואומרים להם: 'אנחנו שומעים אתכם'? הרי הם יכולים לסגור את החלון, לסתום את האוזניים, להגן על עצמם".
מה לדעתך עומד מאחורי זה?
"זה לא שמפריע להם הרעש. בעיניי, זה ביטוי לרצון להשכיח. כלומר, להשכיח מעצמי שיש 'סקס אחר', כמו שתיארה יונה וולך. זה כמו לשמוע מסיבה ולהשתיק אותה כי אני נעלב שלא הזמינו אותי. זה ביטוי לתסכול של אלו שמשתיקים".
האם מדובר בקנאה?
"אדם שהיה מודע לעצמו היה אומר: 'יו, אני שומע את השכנים עושים סקס, זה מעורר לי הרבה קנאה, הרבה געגוע. הייתי רוצה גם כזה סקס, הייתי רוצה לשכוח שיש אנשים צעירים שעושים חיים'. במקום זה הוא הולך ומשתיק. זה ילדותי".
בסרט רואים שהמפגש בין שני הזוגות מעורר הרבה רגשות. למה זה קורה?
"קודם כל, המפגשים האלו, אצלנו בארץ זה מאוד מקובל. לכולם יש חבר'ה או שמתיידדים עם הורים מהגן או מהשכונה. ויש בזה משהו מאוד מסעיר לזוגיות, עוד לפני העניין המיני".
ד"ר קליינר-פז: "אדם שהיה מודע לעצמו היה אומר: 'יו, אני שומע את השכנים עושים סקס, זה מעורר לי הרבה קנאה, הרבה געגוע. הייתי רוצה גם כזה סקס, הייתי רוצה לשכוח שיש אנשים צעירים שעושים חיים'. במקום זה הוא הולך ומשתיק. זה ילדותי"
מה מסעיר במפגש הזה?
"זה מעורר את עניין ההשוואה. זוגות חיים יחד, ומה שרואים כלפי חוץ זה לא מה שבאמת מתרחש. במציאות הכל הרבה יותר משעמם. ילדים, בית. כל העניין הזוגי, הארוטי, הרומנטי הרבה פעמים דועך. אל מול זוג חדש מתעוררות שאלות. למשל כשיש אירוע בגן של הילדים, או כשבאים זוגות הורים למסיבת סוף שנה, הם מסתכלים אחד על השני. יש המון סקרנות, השוואה, קנאה.
"גילאי 30–40 הם גילים תחרותיים מאוד. זה גיל שבו את בונה את עצמך, את המשפחה, את הבית. רואים את זה מאוד ברשתות החברתיות: למי יש בית יותר יפה, אצל מי האישה יותר רזה, למי יש את השרירים הכי חטובים. גם הגברים בתחרות. אז כבר זו סיטואציה מאוד תחרותית ומרגשת, לטוב ולרע".
מה הסיטואציה גורמת לנו להרגיש שאולי אנחנו לא מודעים אליו?
"זו הזדמנות לבדוק את עצמנו. מה אנחנו שווים, איך אנחנו נתפסים. בגלל שזוגיות נוטה לשקוע בשגרה, כל אדם נוסף שנכנס מערבב את המים, מכניס שערורייה, יוצר מתח. פתאום אישה פוגשת אישה אחרת, ומסתכלת על בעלה אחרת, כי היא רואה אותו דרך העיניים של האורחת".
אז למעשה האחר הוא תמיד סוג של מראה?
"זו השתקפות, והיא יכולה ללכת לשני כיוונים. זה יכול להזכיר לנו למה התאהבנו בבן הזוג שלנו מלכתחילה. אבל זה יכול גם לגרום לנו לחשוב: 'יו, יכולתי למצוא משהו יותר טוב, מה אני עושה עם הדבר הזה? יש פה גבר הרבה יותר מעניין. הוא מרוויח יותר, הוא יותר יפה, יותר מצחיק".
מתוך "ההזמנה". מפגש עם עוד זוג הוא משחק מראות
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הדשא של השכן ירוק יותר?
"כולנו עסוקים בזה. למשל, מעלים תמונה מחופשה עם הג'קוזי, לא תמונה של לנקות אחרי ארוחת ערב. את זה אנחנו רואים עם האורחים שלנו: אנחנו באים במיטבנו, והם באים במיטבם. התלבשנו, שמנו בושם. אז אנחנו פוגשים את הפסאדה, את המסיכות החיצונית-חברתית, לא את האמת. זה משחק מראות".
ד"ר קליינר-פז: "זה יכול להזכיר לנו למה התאהבנו בבן הזוג שלנו מלכתחילה. אבל זה יכול גם לגרום לנו לחשוב: יו, יכולתי למצוא משהו יותר טוב, מה אני עושה עם הדבר הזה? יש פה גבר הרבה יותר מעניין. הוא מרוויח יותר, הוא יותר יפה, יותר מצחיק"
כלומר, בכל מפגש כזה יש סיכון לעורר סערה?
"זה יכול לייצר תחושה שאצלם הכל הרבה יותר מעניין ומרגש. זה מה שמסוכן במפגשים כאלה. יש המון מאחורי הקלעים: השפעה, תחרות, קנאה. כדאי להיות ערני לזה שאנשים מביאים את מיטבם במפגש כזה, ואנחנו יודעים את האמת רק על מה שקורה אצלנו בבית".
עירית מספרת לי על סדנה שהעבירה לא מכבר, קבוצה של זוגות שפגעו במלחמה. "כל זוג שומע איך אחרים מתמודדים. הזוג היותר מופנם יכול לשמוע מהזוג היותר גלוי משהו על ההתמודדות שלהם, וללמוד מזה. כלומר, המפגש עם זוגות אחרים יכול להיות מאוד מעשיר, לגלות איך יכול להיות אחרת".
ד"ר עירית קליינר פז. המפגש עם זוגות אחרים יכול להיות מאוד מעשיר ולהראות שאפשר אחרת
(צילום: אלבום פרטי)
ההסבר לכוח הזה טמון, לדבריה, במגמה טבעית שלנו להצטמצם. "אחד הדברים שקורים לנו במהלך החיים הוא שאנחנו מצמצמים, מכירים רק את שלנו: את המיניות שלנו, את השגרה, את ההורות. כל אדם אחר או זוג אחר נותן לנו אלטרנטיבה, מכיר לנו שאפשר אחרת. ו'אחרת' יכול להיות פתח לרענון או להתפתחות".
האם המנגנון הזה פועל גם אצל זוגות חד-מיניים, הומואים, לסביות או ביסקסואליים?
"בטח, אף אחד לא פטור מרגשות של קנאה והשוואה. זה לא קשור לבחירה מינית. עם זאת, בקהילה ההומואית יש לגיטימציה לחופש מיני. להזמין בן זוג לאורגיה זו נורמה. זה נורמטיבי, להזמין מישהו מוכר או לא מוכר, לצרף אותו ולגוון את חיי המין. אצל הלסביות זה פחות מקובל".
מאיפה מגיע הצורך לצרף עוד זוג?
"בהרצאות שלי על יחסים פתוחים אני מתחילה מסקירה פרה-היסטורית. לפי המחקר הארכיאולוגי, האדם הקדמון היה כנראה מתחבר לזוג עד שהתינוק היה בן ארבע בערך, ואז חזרו להיות פרטים בלהקה. אם רוצים לדעת מה הטבע הבסיסי שלנו, הוא כנראה מה שנקרא Serial monogamy, מונוגמיה סדרתית - אחרי ארבע-חמש שנים מתחשק כבר להרגיש גוף אחר, אבל המציאות החברתית והדתית כופה עלינו להיות עם אדם אחד, בעוד המציאות הביולוגית-אבולוציונית רוצה שינוי וגיוון. זה קונפליקט בלתי נמנע.
"זה קשור גם לשינויים באריכות הימים שלנו. פעם אנשים התחתנו, הולידו שניים או שלושה ילדים ומתו בגיל ארבעים. לא היה להם זמן להשתעמם. היום מתים בגיל 90. זה אומר שאנחנו אמורים לשרוד כ-60 שנה עם אותו פרטנר מיני, וזה מייצר מצוקה אמיתית".
כמטפלת, מה את מציעה לזוגות שלא רוצים לפתוח את היחסים אבל לא מרוצים?
"לבלות אחד עם השני, לא רק מבחינה מינית. להיות סקרנים. סקרנות היא תרופה טובה נגד שיממון. להסתקרן מה עוד אני יכולה לגלות, לחשוף מעצמי, לגלות על הפרטנר שלי - על הרגשות, המחשבות, הקשיים, המיניות שלו. זוגיות ששומרת על עצמה חיה לא חייבת לעבור דרך אנשים אחרים".
