פוסט שכתבה בשבוע האחרון אישה שבעלה נהרג בשירות המילואים, בשבוע הראשון של מלחמת "חרבות ברזל", התפשט מהר מאוד בקבוצות הוואטסאפ השונות. במילים פשוטות ומרגשות היא מבכה את האובדן הלא מדובר של המיניות שחלקה עם בן זוגה ואב ילדיה. אנדי איפרגן, עובדת סוציאלית המתמחה בבריאות הנפש ומנהלת את מרכז הדחק של סורוקה, היא גם מטפלת מינית מוסמכת שעוסקת בשיקום מיני של נפגעי ונפגעות טראומה. לדבריה, למרות הנסיבות המחרידות שבהן נכתבו, מילותיה הדהדו חזק מאוד בקרב מטפלות מיניות ונשים בכלל.
"היא שמה זרקור על נושא מאוד לא מדובר. כשאנחנו מדברים על אובדן של בן או בת זוג, אנחנו מתרכזים באובדן החברות, באובדן ההורה המשותף לילדים, אנחנו מתאבלים על השנים שהיינו יחד, על האהבה שחלקנו, אבל אף אחד לא מדבר על החיבור המיני בין בני הזוג שאבד גם הוא. לכל זוג יש מיניות שייחודית לו, והמיניות המסוימת הזאת הולכת לאיבוד כשהיקר לנו נפטר.
"יש לנו עולם שלם של מיניות ששמור לבן הזוג בלבד, ואף אחד אחר לא יוכל לחלוק אותו. בדיחות פרטיות שקשורות לסקס שלנו, הרגלים, את נמצאת עם בן זוג שנים והוא יודע בדיוק איך ואיפה לגעת בך, את יודעת בדיוק מה עושה לו טוב ומה לא עושה לו טוב, יש ביניכם קודים ומסרים שרק הוא יודע להבין, כמו מתי בדיוק את רוצה סקס ומתי לא, מתי בא לו ומתי לא בא לו. את לא צריכה כבר לשאול או לנחש מה יעשה לו כיף, או ללמד אותו מה יעשה לך כיף. זה עולם שלם שהולך לאיבוד עם המוות של האהוב, ובהקשר של מי שמת בטרם עת, כל העולם הזה הופך לנושא שכביכול אסור לדבר עליו. אותה אישה שמה את זה על השולחן, וזה היה מאוד אותנטי ואמיץ בעיניי".

מדינה בפוסט-טראומה

"כמעט כל המטופלים שהגיעו לסורוקה מדברים על תחושת אשמה", מסבירה איפרגן. "שמענו אמירות כמו 'למה אני נפצעתי אבל חברים שלי נהרגו', 'למה הצלחתי להציל רק שלושה פצועים ולא הצלתי את הרביעי'. אנשים עשו מעל ומעבר, ובכל זאת הם חווים תחושת אשמה. טבעי שתהיה גם תחושת החמצה במקרה של אובדן המיניות, כי כעת כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתרכז בחוויות הטובות של המיניות המיטיבה שחלקנו עם בן הזוג שנהרג".
"יש לנו עולם שלם של מיניות ששמור לבן הזוג בלבד, ואף אחד אחר לא יוכל לחלוק אותו. בדיחות, הרגלים, קודים ומסרים שרק הוא יודע להבין. זה עולם שלם שהולך לאיבוד עם המוות של האהוב, וכל העולם הזה הופך לנושא שאסור לדבר עליו"
"בזוגיות ארוכת שנים, כזאת שיש בה מיניות טובה, המיניות בין בני הזוג היא לא אותה מיניות לאורך השנים, היא מתפתחת", מסבירה איפרגן. "גם הגוף של בן או בת הזוג בגיל 20 הוא לא הגוף שלו או שלה בגיל 40, ולמרות זאת, המיניות בגיל הזה היא בדרך כלל טובה יותר. יש איזשהו מסע שאנחנו עוברים יחד כזוג, דברים שאנחנו לומדים האחד על השני, ולא משנה עם מי נהיה בהמשך, נתחיל את המסע הזה מחדש. המסע שהיינו בו נגמר במפתיע, בלי שבחרנו בכך. אלמנות היא משהו שנכפה עלינו, ומיניות היא עוד חלק באבל. בן הזוג שנותר בחיים לעולם לא יזכה להריח או לטעום שוב את בן הזוג שנפטר. אם בעתיד יהיה פרטנר חדש, הוא לא יריח אותו דבר, הטעם שלו לא יהיה אותו דבר, הגוף שלו יהיה שונה".
1 צפייה בגלריה
אנדי איפרגן
אנדי איפרגן
אנדי איפרגן. חשוב לדבר בשיקום הגופני גם על האספקטים המיניים
(צילום: אוסף פרטי)
"החדשות הטובות הן שיכולה להיות מיניות חדשה. זאת לא תהיה אותה מיניות שאבדה, אבל אנחנו גם לא מצפים שהיא תהיה אותו הדבר. אולי נאהב בעתיד את אותם הדברים ואולי לא, אולי אהבנו את איך שבן הזוג נגע בנו או עשה איתנו מין אוראלי, אבל גם יכול להיות שעם בן הזוג החדש נגלה דברים חדשים שיספקו אותנו ויסבו לנו עונג".
"החדשות הטובות הן שיכולה להיות מיניות חדשה. זאת לא תהיה אותה מיניות שאבדה, אבל אנחנו גם לא מצפים שהיא תהיה אותו הדבר"
לדברי איפרגן, לאחר המלחמה תהיה לנו, כחברה, עבודה לא רק על שיקום הטראומה הקולקטיבית, אלא גם על שיקום המיניות של מדינה שלמה. "כל אותם פצועים ופצועות, חלקם מאוד צעירים, המיניות שלהם הולכת לעבור שינוי. נניח בחור בן 18 שיש לו חברה והוא כבר קיים איתה יחסי מין, ולאחר הפציעה אין לו רגל או יד, או שהוא איבד את מאור עיניו או שהוא נפגע בנפש - כל תפיסת המיניות שלו הולכת להשתנות. ייתכן שגם האופן שבו חברה שלו תסתכל עליו ישתנה.
"בנוסף לכך, אנחנו מדינה בפוסט-טראומה, כולנו. המיניות של כולנו הולכת להשתנות במובן מסוים. מדינה שלמה של אנשים שנמצאים במצב של סטרס יומיומי ואבל קולקטיבי. לכל אחד ואחת יש צורת התייחסות אחרת למיניות בתוך המצב הזה. חלק רוצים סקס וחלק לא, כי התגובות הטבעיות של איך אנחנו מתמודדים עם סטרס שונות. יש אנשים שדווקא עכשיו רוצים יותר יחסי מין כחלק מההרגשה שהם נשארו בחיים, בזמן שאחרים לא יכולים שייגעו בהם בכלל כי הם פקעת עצבים. כל אחד חווה את המיניות שלו בצורה שונה כרגע, דבר שעלול לייצר מרחק בין בני זוג.
"תושבי עוטף עזה מכירים את זה שנים, החסמים למיניות בין זוגות שחיים בעוטף זה ילדים שישנים עם בני הזוג במיטה, וכמובן 15 שניות להגיע למרחב מוגן. איך עושים סקס כשיש לך 15 שניות להגיע לממ"ד? זאת הנורמה של תושבי העוטף כבר שנים, ועכשיו כולנו חווים אותה.
"בעיניי, צריך לדבר על האספקט המיני אחרי הטראומה. יש המון חבר'ה צעירים שנפגעו. לא לדבר איתם בשיקום על החלק המיני, זה עוול. אנחנו מדברים האובדן של תפקוד הגוף, אנחנו חייבים גם לדבר איתם על ההשפעה של הפגיעה, פיזית או נפשית, על המיניות שלהם, על היכולת שלהם להיות באינטימיות, למצוא בן או בת זוג. בכל מקום שיש בו שיקום פיזי או נפשי בעקבות המלחמה, חייבת להיות התייחסות גם לשיקום המיני. גם במקומות שהפיזיולוגיה לא נפגעה, סביר להניח שדימוי הגוף והיחס למיניות כן נפגע. איך אני לומד או לומדת מחדש לקיים יחסי מין אחרי פגיעה פיזית או נפשית? זאת עבודה שכל מטפל, גם מי שאינו מטפל מיני, חייב לתת עליה את הדעת. לא חייבים לדעת טיפול מיני בשביל זה, רק להבין בנפש האדם, כי מיניות היא חלק מנפש האדם".
פורסם לראשונה: 11:58, 25.10.23