רבים מאיתנו גדלו על המיתוס שאינטימיות ומגע אמורים להיות הדבר הכי טבעי בעולם. "פשוט תזרמו" אומרים לנו, "הגוף כבר ידע מה לעשות". אבל עבור מי שנושאים עמם זיכרון של פגיעה מינית, המשפט הזה עלול להיות מכאיב ומציף. בכתבה זו אדבר על מודל שאמור לעזור במקרים של ניתוק והצפה רגשית, ולהחזיר לנפגעים ולנפגעות את השליטה במיניות שלהם.
במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Sexual Health & Compulsivity, מציעה פרופ' עטרת גבירץ-מידן מודל חדש ומותאם אישית לשיקום האינטימיות של שורדי ושורדות טראומה. "השאלה שבבסיס המאמר", כותבת פרופ' גבירץ-מידן, "היא איך אנחנו מבינים מיניות דרך 'עדשה של טראומה'. לפי המודלים הללו, הטראומה לעיתים 'נשמרת' בתוך הגוף, ולכן חוויית הגוף והמיניות משתנות ומשפיעות על האינטימיות, על העוררות, על הגבולות ועל חוויית השליטה".
המודל מבוסס על ההבנה שהטראומה אינה נשארת בעבר, היא נצרבת במערכת העצבים והופכת את הגוף ל"אתר זיכרון" דרוך. לדברי פרופ' גבירץ-מידן, היבטים אלו רלוונטיים לכולם, אך אצל שורדי טראומה המיניות מלווה לעיתים בהצפה רגשית, בדיסוציאציה (ניתוק), ובדפוסים של ריצוי שאינם מחוברים לרצון פנימי. כדי להחזיר את הביטחון, עלינו להחליף את ה"זרימה" בכלים קונקרטיים:
1. הניווט: מיפוי הגוף
במקום לנחש מה יעורר חרדה ומה יביא שלווה, המודל מציע "מפת דרכים" ויזואלית. בני הזוג יושבים יחד בלבוש מלא ובזמן רגוע, וממפים את הגוף לשלושה אזורים:
אזורים ירוקים (Safe Zones): מקומות שבהם מגע מרגיש בטוח לחלוטין כמו כפות הידיים.
אזורים צהובים (Neutral/Caution): מקומות שהתחושה לגביהם משתנה, ולכן מגע בהם דורש בקשת רשות, תקשורת וקשב.
אזורים אדומים (Trigger Zones): מקומות שכרגע מגע בהם מחוץ לתחום, כי הם מעוררים זיכרונות קשים.
שולמית שפרברצילום: אלעד ליפשיץהערך המוסף: מיפוי איברי הגוף מוריד את החרדה עוד לפני שהתחיל המגע, כי הוא מסיר את אלמנט ההפתעה. בנוסף, הוא מרגיע את החרדה של השורד והשורדת, שייגעו בהם במקומות טריגריים שעלולים להציף זיכרונות טראומטיים ורגשות קשים.
2. הבלמים: שיטת הרמזור
אחד המחסומים הגדולים ביותר במגע אצל שורדי טראומה הוא הפחד ש"אם נתחיל, לא נוכל להפסיק". בנוסף, ישנו חשש שבזמן המגע הם יתקשו לבטא את הצרכים והרצונות שלהם, וייוותרו חסרי אונים ובקיפאון. השימוש במילה אחת קצרה, ברורה ומוסכמת מראש, שמבטאת את הצורך של השורד\ת, מחזירה את הביטחון למגע הזוגי:
ירוק: "אני כאן, נעים לי, אפשר להמשיך".
צהוב: "עצור לרגע. אני צריכה לבדוק מה קורה אצלי", סימן להאט, לנשום יחד ולבדוק אם השורד/ת רוצים להמשיך עם המגע או להפסיק.
אדום: עוצרים הכל מיד. בלי הסברים ובלי רגשות אשם.
"מיפוי איברי הגוף מוריד את החרדה עוד לפני שהתחיל המגע, כי הוא מסיר את אלמנט ההפתעה. בנוסף, הוא מרגיע את החרדה של השורד והשורדת, שייגעו בהם במקומות טריגריים שעלולים להציף זיכרונות טראומטיים ורגשות קשים"
הערך המוסף: הידיעה שיש "כפתור עצירה" זמין בכל רגע היא זו שמאפשרת לגוף להירגע ולהיפתח.
3. להחזיר את ההגה לידיים: הטכניקה שתהפוך אתכם מפסיביים לאקטיביים
במגע זוגי קלאסי, שאינו מודע לטראומה, הפסיביות של השורד/ת עלולה להרגיש כמו חוסר אונים ולשחזר את החוויה הטראומטית. בטכניקת "החזרת ההגה לידיים", השורד/ת מניחים את ידם מעל ידו של בן הזוג, ומנחים בעצמם את התנועה: הם קובעים את הלחץ, המהירות והמיקום המדויק.
הערך המוסף: הכלי הזה הופך את השורד/ת ממקבל מגע פסיבי למנהיג הסיטואציה, כאשר השליטה היא התיקון העמוק ביותר לחוויית חוסר האונים של הפגיעה.
4. הקרקוע: עצירות בדיקה
פרופ' גבירץ-מידן מסבירה שטראומה פוגעת ביכולת לחוות נוכחות מלאה. לכן, המודל מציע עצירות יזומות כל כמה דקות כדי לשאול: "איפה אני מרגישה את המגע עכשיו?". אם השורד/ת מזהים ניתוק, משתמשים בקרקוע: קשר עין, מגע יציב (לחיצה חזקה) או סנכרון נשימות.
הערך המוסף: זיהוי הניתוק בזמן אמת מונע את התחושה הקשה של "נאטמתי ופשוט חיכיתי שזה ייגמר".
5. שבירת הליניאריות: מגע ללא יעד
בתרבות שלנו, מגע בין בני זוג הוא סולם שמוביל ליחסי מין. מתייחסים למגע כאל "משחק מקדים" שאמור להוביל ל"מנה העיקרית" שהיא יחסי מין הכוללים מגע באיברי המין. עבור שורדים ושורדות, זוהי מלכודת של לחץ שמעוררת חרדה. המודל מציע לנתק את המגע מהמטרה: מתרגלים מגע רק לשם התחושה (חם, קר, מחוספס), ללא ציפייה שהמגע יהפוך לארוטי, או יוביל לעוררות או אורגזמה.
הערך המוסף: כשמורידים את הציפייה לביצועים, הגוף מפסיק לראות במגע איום ומתחיל לראות בו חוויה חושית פשוטה.
6. הסימן המקדים: איך מזהים שהניתוק מתקרב?
ניתוק דיסוציאטיבי הוא לעיתים שקט מאוד. הוא לא תמיד מופיע כ"קפיצה" החוצה מהחדר, אלא מתחיל כתחושה של ריחוק, ערפול, כאילו הקול של בן הזוג הופך לעמום ומרוחק. שורדים רבים מתארים זאת כתחושה של צמר גפן בראש או נימול קל בקצות האצבעות.
ברגע שמופיע הסימן הקטן ביותר לניתוק - יש לעצור הכל. העצירה המידית היא לא ויתור, אלא פעולה אקטיבית של הגנה עבור השורד/ת. בשלב זה עוברים לטכניקות קרקוע שנועדו להחזיר את הנפש אל ה"כאן ועכשיו": לחיצה חזקה של כפות הרגליים אל הרצפה, נשיפה איטית וממושכת, או תרגיל ה-5-4-3-2-1 (זיהוי חמישה חפצים בחדר, ארבעה צלילים וכו').
"כשמורידים את הציפייה לביצועים, הגוף מפסיק לראות במגע איום ומתחיל לראות בו חוויה חושית פשוטה"
רק כאשר תחושת הנוכחות והחיבור לגוף חוזרת במלואה, ורק אם יש רצון פנימי אמיתי, ניתן לשקול חזרה למגע. אם לא - העצירה היא ההישג הטיפולי הגדול ביותר שלכם באותו רגע.
7. התיקון העמוק ביותר: השליטה חוזרת לידיים שלכם
בלב המודל של פרופ' גבירץ-מידן ניצבת הבנה אחת חותכת: אם בבסיס הטראומה המינית עמדה חוויה נוראית של חוסר אונים וכפייה, הרי שהריפוי חייב לעבור דרך חוויה הפוכה של שליטה מוחלטת. במגע מותאם-טראומה, השורד או השורדת הם לא רק "משתתפים" באירוע, הם המנהלים הבלעדיים שלו. השליטה המלאה נמצאת בידיים שלהם: החל מהקביעה היכן ומתי יתרחש המגע, ועד הזכות המלאה לשנות את דעתם תוך כדי תנועה ללא צורך בהסברים.
4 צפייה בגלריה
פרופ' עטרת גבירץ מידן. בנתה מודל שמחזיר את השליטה לשורדי ושורדות טראומה מינית
(צילום: עדן פשינסקי)
כפי שמדגישה פרופ' גבירץ-מידן, המטרה היא להפוך את המרחב האינטימי משדה מוקשים למעבדה בטוחה, שבה השורדים לומדים מחדש שגופם שייך להם, ושהם אלו שמחזיקים במפתח. הבחירה המודעת לעצור, להאט או לשנות כיוון היא לא רק "התאמה טכנית", היא לב ליבו של הריפוי, והיא זו שמאפשרת לגוף ללמוד, אולי לראשונה, שמגע יכול להיות מקום של חופש ולא של מלכודת.
פרופ' גבירץ-מידן מסכמת כי "המטרה אינה לעקוף את הטראומה או 'לדלג' מעליה, אלא לשאול מה נדרש כדי שהפרקטיקה תהיה בטוחה יותר. המטרה היא לבנות מחדש חוויה של גוף ואינטימיות תוך עבודה עם הטראומה, בדגש על ויסות, גבולות, בחירה ושליטה".
טראומה מינית היא פצע עמוק, אבל היא לא גוזרת על השורדות והשורדים חיים ללא זוגיות ומגע מיטיב. המסע לשיקום האינטימיות עובר דרך בניית מערכת יחסים חדשה עם הגוף, כזאת שמבוססת על הקשבה מוחלטת ובחירה מחודשת בכל רגע מחדש. עבור בני ובנות הזוג, התרגילים הללו הם הדרך להפוך משותפים חסרי אונים למגינים אקטיביים של המרחב הבטוח. אינטימיות אמיתית היא לא היכולת "לזרום", אלא היכולת להרגיש בטוח מספיק כדי להגיד "עצור", ולדעת שהצד השני באמת מקשיב.
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת, דוקטורנטית החוקרת זוגיות, מיניות וטראומה.
