ידעתי שאתה נשוי. ידעתי כי אמרת לי עוד בלילה ההוא של ההפגנה. ואולי אתה לא יודע את זה, ואולי כן, אבל ידעתי גם שזה לא ימנע ממך לשכב איתי, כי כשאמרת את המילה הזאת - "אשתי" - בלעת אותה. לא אמרת אותה לא בגאווה ולא בחדווה ולא בחיבה. זה היה כאילו ניסית להצניע את קיומה. אמרת מכוח הכורח. מכוח המחויבות לאמת. מכוח המציאות. מכוח האינטגריטי המוגבל שהרגשת מחויב אליו. אבל כשדיברנו — כשהיית איתי והיא הייתה מהמורה בדרך לתחתונים שלי — רצית להעלים אותה.
וככה ידעתי. ככה ידעתי שאתה כבר רוצה. אפילו לא ידעתי אם יש ילדים או אין, ובכל זאת כבר השלמתי עם זה שזה יקרה, כך או כך. שאין דרך להימנע מזה. ששנינו אפילו לא ננסה להיאבק בזה, כי אנחנו יודעים שהמאבק הזה הוא בגדר דחיית הקץ. אם היינו מנהלים אותו זה היה רק כדי לצאת ידי חובה. כדי להגיד — אבל ניסינו לעשות את הדבר הנכון. כדי להשקיט את המצפון שלנו בעיקר. אבל לא היינו צריכים את זה. לרגע לא השלינו את עצמנו שיש לנו מצפון.
"איך את?" שאלת אותי בשלוש לפנות בוקר. "בהיי?"
"וואו, לגמרי. לגמרי היי."
"רוצה להיות יותר?"
"איך יותר?"
"יש לי איזה משהו."
"יאללה תביא. רגע, בוא לצד, הכול פה משטרות. דווקא פה החלטת שאתה רוצה לעשות סמים?"
צחקת.
"שנייה, מה, אתה במשבר גיל ארבעים? גילית מה זה אם־די ואתה חושב שאתה מגניב? חי מחדש את הנעורים? מה עם קעקוע? קעקוע עשית? לא, יותר טוב, תעשה פירסינג, ספטום."
"האמת שחשבתי על לעשות קעקוע. איזה קעקוע אני אעשה?"
"תעשה עם השם של אשתך. אם משבר גיל ארבעים אז על מלא־מלא."
"לא רוצה עם השם של אשתי." כל כך שמחתי כשאמרת את זה שהייתי צריכה להיאבק בעצמי כדי לא לחייך.
"אז ציטוט משיר של בוב דילן."
"לא."
"אז ׳תודה׳ באותיות מקראיות."
"מפגרת."
"אני באמת מפגרת."
"אבל ממש."
"אז מה הבאת. תן לי לנחש. קוק."
"איך ידעת?!"
"נו מה קוק, מה אנחנו בחתונה בראשון?"
"מה, את לא אוהבת קוק?"
"אוהבת, פשוט מעדיפה פטריות."
"פטריות. האמת שלא ניסיתי. למה, מה זה עושה?"
"זה מחלזן אותך."
"מה?"
"זה מחלזן אותך."
"מחלז... זה מילה?"
"לא, אבל זו הדרך הכי טובה לתאר מה שזה עושה."
"טוב, מה אני אגיד לך. אין פטריות. יש קוק. אני סאחי, מה לעשות."
"טוב, תביא."
כשהסנפתי עם שטר של מאתיים שנתת לי, ברור ששטר של מאתיים, זו הייתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי — אתה בכלל זוכר מה היה בינינו בטייסת? ופתאום פחדתי שאתה בכלל לא זוכר, כי זה היה כל כך לא משמעותי בשבילך. כל כך סתם. ואתה בכלל לא מבין מה עשית לי. אתה בכלל לא מבין איך הרסת לי את החיים.
התעוררנו בין השיחים שבצידי האיילון, במורדות של יגאל אלון, שמאלך תחת ראשך וימינך בימיני. לא ברור מתי נרדמנו, וזה גם היה מוזר, כי קוק זה הרי מעורר, אבל כנראה שהיינו כל כך מותשים מכל ההתרגשות הזאת, מכל מה שקרה סביבנו ומכל מה שהיה בינינו, שאפילו הקוק לא הצליח לבטל את העייפות הזאת של המאמץ להישאר ערים מספיק כדי להיות חלק מההיסטוריה.
אני רק זוכרת שהיה איזה רגע שבו עלינו לשם כדי להתחבא מהשוטרים ומהעשן החונק של המדורות, והתיישבנו, ופתאום נשכבת לאחור, ואני נשכבתי לידך, ואתה אמרת לי "נוח לך ככה?" ואני עניתי "ככה־ככה," ואתה שתקת לשנייה, כאילו התלבטת עם עצמך, ואז אמרת, "שימי את הראש שלך על הבטן שלי." ואני קפצתי בתנועה כל כך לא טבעית, כמו עווית של מישהי אחוזת דיבוק, ומיד התכרבלתי בתוכך כמו חתולה מתפנקת. כאילו רק חיכיתי לעצם האפשרות.
והיה ברור לי שאתה לא מבשר כלום עבורי. שאתה נכנס עכשיו לחיים שלי באכזריות רק כדי לצאת מהם בעוד יותר אכזריות. ככה אנשים מסוגך. ובכל זאת היה ברור לי שאני לא אפסיק את זה, ולא אלך ממך, ואפילו ההפך — אכפה את עצמי עליך בכל הכוח — כי ככה אנשים מסוגי.
אנשים מסוגי לא מפחדים מספיק מהכאב כדי לשחרר. וזה לא שאנחנו לא רואים את הרמזים המטרימים. כמו חוקרים בשיטות מחקר אמפיריות אנחנו מכירים היטב קשרים של סיבתיות. את המציאות אנחנו רואים נכוחה. אנחנו לא שוגים באשליות. הכול נהיר וברור. אנחנו מדענים של נפש, דווקא כי הנפש שלנו כה סתורה ומבולגנת. לפעמים אנשים אחרים רואים בדרכים של הרגש תורה של כאוס, אנחנו לא. כשאנחנו רואים את האנשים הסובבים אותנו התמונה של מילים ומחוות הופכת עבורנו לשטף בינארי של אחת ואפס ירוקים על מסך.
אנחנו מכירים את האלגוריתם שמפעיל את המערכת על בוריו. אולי זה כי אנחנו פסיכולוגים למחצה מרוב טיפולים, אולי זה כי אנחנו מה שנקרא "אנשים רגישים". אולי ואולי ואולי, אבל התוצאה היא אותה תוצאה. אנשים רגילים נכנסים למבנים בוערים רק אם האש נסתרת. אנשים שמזהים את המבנה הבוער ורואים את האש הגלויה יגידו — "אני לא אכנס למבנה הבוער. המבנה הבוער הוא סכנה." אנחנו נזהה מיד את המבנה הבוער, גם אם אין אפילו אות לעשן, ונגיד — "המבנה הבוער הוא סכנה. זמן טוב להתפשט לחלוטין ולהיכנס פנימה."
בתרבות הפופולרית של עולם הדייטינג התל־אביבי אתם מה שמכונה "דושים". אתם הרוע המוחלט. הקריפטונייט של נשים כמוני שכמהות לאהבה ולא יודעות איך היא נראית, כי כל החיים לימדו אותן שאחרי אהבה צריך לרדוף
אנחנו סובלים וסובלים והרפואה המודרנית מתעקשת להשאיר אותנו בחיים, וגם כשאחדים מאיתנו מתוודים, כמו חימו מלך ירושלים, שהחיים בלי ידיים ובלי רגליים הם בלתי נסבלים, שהם גוזלים מאיתנו את הזכות הבסיסית לחיות חיים שבהם אפשר להתהלך בעולם, ולשלוח יד ולגעת בפרח.
גם כשאנחנו מתחננים ומבקשים המתת חסד, הם לא מוכנים, ותוקעים אותנו במחלקות פסיכיאטריות בהשגחה כדי שלא נתאבד ודוחפים לנו זונדות של למיקטל וליתיום כדי להאריך את החיים שלנו בכל מחיר. ואף אחד לא נותן לנו את האפשרות של לחתום על טופס כזה כמו שאפשר לחתום עליו לפני ניתוח לב פתוח. טופס של "נא לא להחיות".
ואנשים כמוך, אני מכירה היטב את האלגוריתם של אנשים כמוך. מריחה אתכם מרחוק. בתרבות הפופולרית של עולם הדייטינג התל־אביבי אתם מה שמכונה "דושים". אתם הרוע המוחלט. הקריפטונייט של נשים כמוני שכמהות לאהבה ולא יודעות איך היא נראית, כי כל החיים לימדו אותן שאחרי אהבה צריך לרדוף, צריך לחזר. שכמהות לאינטימיות ומפחדות ממנה. אתם חודרים בעוצמה לגוף ולנפש והזיונים איתכם תמיד מכאיבים בשני המקומות.
בפעם הראשונה ששכבנו, עוד בטייסת, ירד לי דם כי הייתי בתולה ואתה בכלל לא שמת לב, אבל גם כששכבנו אחרי ההפגנה דיממתי, והזין שלך כוסה בפסים אדומים שלא היה לך עם מה לנגב אז פשוט הכנסת אותו חזרה לתחתונים ככה כמו שהוא. עם הדם.
הפעם כן שמת לב, ונורא נבהלת, ואני מיהרתי להגיד שזה קורה הרבה, מה שנכון, שהעור שלי שם נורא עדין ומהיר להיפצע. אבל לא נבהלת כי חששת עבורי. אומנם פחדת שאולי לא נהניתי, אבל זה לא שהיה לך אכפת אם נהניתי או לא כי דאגת לשלומי, נכון? פשוט רצית לדעת שאתה טוב.
כי גברים צריכים לדעת שהם טובים. גברים כמוך תמיד יורדים, כדי לסמן וי, כי ככה גבר שיודע לזיין עושה. אתם תמיד תגידו שאתם אוהבים לרדת. כי ככה גבר שיודע לזיין אומר. אלו כללי המשחק. ואנחנו תמיד נעמיד פנים שגמרנו, למרות שאנחנו כל כך בלחץ מלהיות במיטה איתכם, כל כך מבועתות מגודל המעמד, כי אנחנו רוצות שתרגישו כמו גברים שיודעים לזיין. כי גם את זה אנחנו רוצות לתת לכם. כי אנחנו רוצות לתת לכם את הכול.
הכרבול הזה שלנו, בצידי הכביש, הוא היה הפורפליי שלך. כמה תמים היית כדי לחשוב שהייתי צריכה פורפליי כזה בכלל. אני רוצה שתדע שהייתי שוכבת איתך גם בלי. עד כדי כך עלובה הייתי.
פעם, כשעוד היו לי חברות, לפני שכולן הסתדרו בזוגות ועשו תינוקות ונעלמו מהחיים שלי, אני וחברה שלי המצאנו לזה מילה — "אסקופתית". אישה שהיא אסקופה נדרסת. שכל מהותה בחיים היא שידרכו עליה. מישהי שכל מהותה היא השפלה עצמית בלתי נמנעת ובלתי נשלטת. וזאת אני.
הכרבול הזה שלנו, בצידי הכביש, הוא היה הפורפליי שלך. כמה תמים היית כדי לחשוב שהייתי צריכה פורפליי כזה בכלל. אני רוצה שתדע שהייתי שוכבת איתך גם בלי. עד כדי כך עלובה הייתי
ואני רוצה שתדע גם שאני כועסת עליך בדיעבד שאפילו לדירה או לחדר מלון לא לקחת אותי. שנגררנו לשיחים בזמן שהכביש של איילון היה כמעט ריק כי היה לפנות בוקר, והעמדתי פנים איתך שזה כאילו בתשוקה, שאנחנו עושים את זה שם כי אנחנו פשוט לא יכולים לחכות כי אנחנו חייבים זה את זה עכשיו, ממש ברגע זה, אחרת נתפוצץ. אבל זו לא הייתה באמת תשוקה. זו סתם הייתה עצלנות שלך. כי לא הייתי מספיק שווה עבורך בשביל מיטה. ואני שיתפתי פעולה איתה, כי העדפתי בלי מיטה מאשר בלי כלום. בלי זיון בכלל.
לבשתי חצאית ג'ינס אפילו שהיה קריר כי אהבתי את הלוק הזה יחד עם מגפיים. כי זה היה סקסי בעיניים של בנים. שלפת מתחתיה את התחתונים בתנועה של זיין מיומן. השלכת אותם הצידה, על האדמה התחוחה, וירדת לי בין השיחים לכמה שניות ואני מיהרתי להעמיד פנים שגמרתי, ונראה לי שהבנת שהעמדתי פנים, ובכל זאת מיהרת להיכנס וזיינת חזק ממש כי ככה נראית תשוקה והסתכלת בי לעומק העיניים במבט שנראה כמעט אוהב, כי ככה נראית תשוקה, ונישקת אותי על הפה תוך כדי, כי ככה נראית תשוקה, וגמרת בחוץ, ואז נישקת אותי לשלום, ולקחת את הטלפון שלי ולקחתי את שלך, ואמרת שתכתוב לי וידעתי שלא תיצור איתי שום קשר ביוזמתך.
הזרע שלך ליחך את רגבי האדמה ונשאר שם. מעניין אם משהו צמח שם מאז. אולי איזה צמח בר.
