הכי קל להפנות את האש לחווה. התפוצצה פרשת מין לוהטת ביבנה, סרטים אינטמיים הפכו בן רגע לנחלת הכלל. נשים שונות הוקלטו מקיימות יחסי מין עם מאמן כושר, אחד. ככר העיר גועשת. הרשתות החברתיות קורסות מתגובות, דעות ומחשבות, מספיק להקליד שתי אותיות מהכותרות ומגיעים לאזכורים מפורשים מגוונים לאירוע.
בהתבוננות מעמיקה ואולי גם ביקורתית על השיח עצמו, אפשר להתייחס לעובדה ששני אנשים שהיו שותפים לפעילות מינית, איבדו את הפרטיות שלהם והפכו בעל כורכם ל"שחקני פורנו", או לנצל את המקרה ליצירת שיח חינוך מיני על האיסור בחוק להפיץ סרטונים בעלי תוכן מיני של אנשים זרים, אבל אפשר גם לעצור לרגע ופשוט לראות את השיח המתקיים ביחס למיניות נשית.
בגידות רומנטיות קיימות משחר ההיסטוריה. מהרגע שבו מוסד הנישואין נוסד והוקם, נוצרו גם היחסים שמחוץ למסגרת הקשר. בדיוק באותו אופן שבעת שנברא היום, נולד איתו הלילה. כך הופכים קשר ויחסים מחוץ לקשר למושגים משלימים, מתחרים ומפוצלים.
ברור שבמציאות לא כל האנשים הנשואים בוגדים, לחלקם יש אפילו מערכות יחסים זוגיות ומיניות טובות מאוד, אבל צריך לזכור שלכולנו יש תפיסות, אמונות או אפילו פנטזיות ביחס לנושא. באותו אופן נראה שגם לכולנו ברור מי אשם באירוע ומי צריכה לשלם את המחיר.
במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים (מוניקה לווינסקי, אשת פוטיפר, אמבר הארד) הנשים הן אלו שמגונות ומהן מצופה לשלם את המחיר. אחת ההפניות הישירות שקיבלתי בגוגל כאשר עשיתי חיפוש לעיסוק בנושא, היה משמעות של בגידה בבית דין רבני, ולכל העניין מתווסף ערמות של לעג, זעם ובוז ברשת. אני מבינה את העסיסיות של הסיפור, למה הוא סוחף ומפעיל, אבל אני תוהה מדוע היום עדין יש כל כך הרבה אמוציות שליליות כלפי הנשים המעורבות בפרשה, האם חלקן גבוה יותר מאשר חלקו של הגבר? האם הן באמת מגונות יותר בגלל שייתכן שהיו נשואות, או שזו החיות המיניות שלהן, עצם הידיעה שהן היו פעילות באקטים מיניים מגוונים מרצונן, מערערת לנו את התפיסות התרבותיות והחברתיות ביחס לאיך אישה מינית או איך אישה נשואה אמורה להתנהג בחדר המיטות.
אסתר פרל בספרה השני "סיפור מהצד" מציגה את המיתוסים שיש לנו על קשרים מחוץ לקשר הנישואין. רוב התפיסות ואמונות היסוד שלנו מגדירות נשים הפונות לקשרים מחוץ לנישואין כדי לספק צרכים רגשיים, ואילו גברים בוגדים כדי למלא צרכים מיניים גופניים. מתוך כך קל יותר לסלוח לבגידות של גברים, והרבה יותר קשה לשרוד קשר או לשקם יחסים אחרי בגידות של נשים.
המיתוסים הללו מוטמעים בחשיבה על מיניות של נשים, השונה כנראה מאוד ממיניות של גברים. נשים לכאורה לא יכולות לשכב רק לצורך הנאה או עונג גופני, וגברים יכולים לכאורה בקלות להפריד בין מיניות לאהבה.
אני חושבת שבשנת 2025 אנחנו יכולים כבר להתעורר למציאות שבה גם גברים וגם נשים הם יצורים מינים עם צרכים ותשוקות ואנחנו יכולים להפסיק לייחס באופן דיכוטומי ומוחלט תמימות מינית לנשים ובגרות ויכולת להחזיק מורכבות אצל נשים. כולנו יצורים מורכבים, והמיניות שלנו מורכבת באופן דומה.
הדבר השני שאנחנו יכולים לקבל הוא שכאשר שני אנשים מחליטים לקיים יחסים מחוץ לקשר, הם האחראים הבלעדיים להשלכות ולתוצאות של הבחירות שלהם. כל אחד מהם משלם את המחיר לבגידה וכל אחד מהם הבין היטב את ההשלכות של הפעולות שלו. אנחנו הצופים מהצד לא יודעים את הרקע והפרטים וזה בטח לא התפקיד שלנו לשפוט. הקלות שבה אנחנו מגנים ומכריזים על עונשים ראויים לנשים, היא בדיוק הבעיה שלנו עם מיניות בחברה. הציפייה מנשים לקבל את המסגור ואת מרחב התמרון שגברים מאפשרים להם. את יכולה להיות מינית רק עד הגובה של התקרה שאני בונה לחדר המיטות שלך. לא פלא שנשים בורחות דרך החלון. זה מתיש ומתסכל להיות ממוסגרת ומקוטלגת כל הזמן.
התרגלנו יותר מדי זמן להפנות את האש לאישה בעיקר כשהיא מעזה לשבור סוג של מוסכמה, תרבותית, מינית, חברתית. הנשים בסרטים מייצרות דימוי שאנחנו לא מצליחים לעכל בקלות, של נשים המקיימות יחסים מזדמנים, מענגים, חושניים - כשהן מועלות בתפקיד המרכזי של חייהן, להיות בנות זוג ואימהות. כמו שג׳סיקה בנג׳מין כותבת בספרה "בכבלי האהבה", הסובייקטיביות של הנשים ניטלת מהן כדי להסליל ולכוון אותן לאימהות, ונלקחת מהן הסובייקטיביות המינית שלהן, הרצון שלהן החשק, הפנטזיות ויצריות. נשים טובות אמורות להיות אימהות במובן הכי מפוצל ושטחי שיש.
עצם העיסוק בתכנים של הסרטים האלה מתייחס בשברון לב לאמונה שאישה יכולה לבגוד פשוט בשביל סקס טוב. הזעם הציבורי במובן הזה הוא ילדותי ומתאבל על ניפוץ החלום שנשים יכולות להיות מסופקות רק מלהיות בבית, מחוברות למשאבות חלב ולמדיח הכלים.
- הכותבת היא מדריכה ומטפלת מינית מוסמכת, מטפלת זוגית מוסמכת בשיטת EFT ומנהלת מנעד המרפאה לטיפול מיני במועצה האזורית מנשה.
