אם הייתם אומרים לזוהרה טרייסטמן בת ה-15 שיום יבוא והיא תסביר לנשים איך להתייחס לאשכים, סביר להניח שהיא הייתה בוהה בכם בהלם מוחלט. בעיקר כי לא היה לה מושג אז מה זה בכלל אשכים. קשה להסביר עד כמה מיניות ועונג היו רחוקים מעולמה באותה תקופה.
טרייסטמן נולדה למשפחה של חוזרים בתשובה שעשו ככל שביכולתם להשתייך לחברה החרדית, השנייה מבין שישה אחים ואחיות.
"ההורים שלי קיבלו על עצמם את כל המערכת התרבותית והדתית של המגזר החרדי. לאמא שלי היה חשוב שאלמד במקום הכי טוב ו'חינוך טוב' זה ללמוד במוסדות הליטאים-אשכנזים. אנחנו מזרחים וזאת הייתה דרך חתחתים להתקבל, אבל אמא שלי הייתה לוחמת. היא עברה הרבה השפלות מבעלי הכוח, מהרבנים ומהמנהלים בשביל להכניס את הילדים שלה למוסדות האלה, אבל היא הרגישה שזה הדבר הנכון לעשות עבורנו. למדתי במקום הכי קפדני, הכי שחור-לבן וגם הכי אליטיסטי.
"הייתי חרדית עד הסוף, עשיתי את כל המסלול. המטרה שלי לכל אורך הדרך הייתה להיות בסדר ולא לבלוט יותר מדי. הקפדתי על ציות מוחלט לתקנון הלבוש המחמיר, שכלל חצאית מאוד ספציפית, חולצה תכלת ונעליים מאוד מסוימות. הקשבתי למורות, להנהלה ולרבנים ולא התחכמתי. מעולם לא הרגשתי באמת שייכת. כולן סביבי היו ילדות לבנות. לי היו תלתלי אפרו תימניים כאלה. אני זוכרת שפעם העירו לי שהם מסתירים את הלוח. זה לא משנה שלמדתי איתן מגיל אפס, עדיין לא הייתי שווה. בהיררכיה החברתית הייתי סוג ז': גם מזרחית, גם בת להורים חוזרים בתשובה, וגם ממשפחה לא עשירה. תמיד נתנו לי את התחושה של 'את כאן בחסד ולא בזכות, אנחנו עושים לך טובה'.
"היה לי מאוד חשוב להוציא מאיות ועבדתי על זה מאוד קשה. כשהצלחתי בלימודים רציתי שאיזו מורה תגיד לי 'סחתיין עלייך, את נהדרת', שייתנו לי איזושהי הכרה, אבל זה מעולם לא קרה. במוסדות החינוך האלה לאף אחד לא באמת אכפת מציונים. הם רוצים נערות צדיקות".
כחלק מהשאיפה לייצא מתוכם "נערות צדיקות", היחס למין ולמיניות במוסד היה אפסי: "מיניות לא הייתה בכלל חלק מהשיח. כל מגע עם המין האחר היה אסור, לא רק מגע פיזי, גם לדבר היה אסור. לא גדלתי עם בנים, לא היו בנים סביבי. היה לי את אבא שלי ואח שלי. זהו. הבנים הנוספים שהכרתי היו האבות של החברות שלי שמעולם לא אמרו לי שלום, המנהל שצועק, וכל מיני רבנים שאומרים מה צנוע ומה לא. לא רק שלא היה מותר לגעת, לתחושתי גם לא היה גוף. התלבושת באמת מכוערת, אסור לך להיות יפה. אסור להתקשט. להתאפר מותר רק כשיוצאות לדייטים בשידוכים. המטרה היא להתגלגל לקראת נישואים ולידת ילדים. אף אחד לא אמר בצורה ברורה 'את מכשיר ליצירת ילדים' אבל ברור לכולן שזו המהות שלהן. היה לי מאוד חשוב להיות חרדית. הרגשתי שזה צר לי וחונק אותי אבל במקביל שהם מחזיקים באמת, ואם אני בוחרת במשהו אחר - אני בעצם מוותרת על האמת".
לימודים בסתר
טרייסטמן היום היא אישה בת 40, נשואה, אם לארבעה ומתגוררת בירושלים. היא מורה להתפתחות מינית, בוגרת הכשרה לטיפול מיני וטיפול זוגי ובימים אלה נמצאת בתהליך הסמכה. יש לה קליניקה לליווי זוגות והיא ההוגה והמייסדת של ההכשרה "לדעת גבר" שמיועדת לנשות מקצוע ועוסקת במיניות גברית. הדרך לכל הטייטלים המרשימים האלה הייתה ארוכה במיוחד.
במוסד החינוכי החרדי שסטרייטמן למדה בו אף אחת לא המשיכה לתואר ראשון. המנהלים והחניכות בזו ללימודים גבוהים אבל משום מה, לה הלימודים היו חשובים: "רציתי השכלה. לא יכולתי להיות רב כי הרי אני בת. איפה אני כן יכולה להיות רב? באקדמיה", היא מספרת.
בגיל 18, במקביל למבחנים הפנימיים של החרדים, שגם אותם היא סיימה בהצטיינות, היא נרשמה ללימודי בגרויות אקסטרניים. הלימודים היו הסוד שלה.
"קניתי ספרים, ישבתי שעות בספרייה בירושלים ולמדתי לבד ערימות של חומר שהיה לי זר לחלוטין. סביבי היו המון חרדים מתוקים שעשו בדיוק את אותו הדבר כמוני - למדו בסוד. לא סיפרתי על זה לאף אחד. זה לא לגיטימי לעשות בגרויות בחברה החרדית כי בגרויות זה אומר שאת תלכי לאקדמיה ובאקדמיה את תהפכי לחילונית. לא רוצים שתצאי מהגטו".
אבל היא יצאה.
בגיל 22, אחרי שהשלימה את הבגרויות, נרשמה ללימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד במכללה דתית-ציונית, ושם, לראשונה בחייה, נפגשה עם נשים שאינן חרדיות אלא "רק" דתיות. משם רצתה להמשיך לתואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטה העברית. הייתה רק בעיה אחת: לא היה לה פסיכומטרי.
"לא יודעת מאיפה החוצפה, שלחתי מכתב לראש בית הספר לחינוך והתחננתי אליו שייתן לי צ'אנס, שאני מהממת, שאני אצליח. הוא ראה את הפוטנציאל שלי וקיבל אותי. הייתי החרדית היחידה בכיתה. סביבי חילוניות ודתיות וגם בנים. זו הייתה הפעם הראשונה שממש נפגשתי איתם. אני זוכרת שישבתי בכוונה ליד סטודנטים בנים, כי רציתי להרגיש איך זה להיות ליד בן. זו הייתה חוויה מטורפת".
בכל התקופה הזו היא גרה בבית, לימדה כמורה צעירה במגזר החרדי ולמדה בסתר פעמיים בשבוע. את הלימודים היא סיימה כמצטיינת דיקאן אבל אף אחד לא ידע. כעת היו לה שני תארים אקדמיים, אולם במשימה מספר אחת של צעירה מהמגזר החרדי היא לא התקדמה בכלל: למצוא בעל.
ואז הגיע אדם
טרייסטמן רצתה זוגיות אבל התקשתה למצוא את הבחור המתאים לה.
"בערך בגיל 19 בנות מתחילות להתחתן. חלמתי על טקס האירוסין שלי אבל למזלי, לא התחתנתי בגיל הזה. היום ברור לי שאם הייתי נישאת בגיל הזה הייתי מתה בנישואים האלה. זו הייתה תקופה מבלבלת. לא הבנתי לאיזה מגזר אני שייכת, מי יקבל אותי עם הרב גוניות שלי. יצאתי לשידוכים והבחורים היו ממש מתוקים ובכל זאת פחדתי מהם. אני מניחה שזה בעיקר בגלל ההפרדה המגדרית הכל כך נוקשה הזו שגדלתי בתוכה".
ואז הגיע אדם. הם הכירו בבית הכנסת של קרליבך בירושלים שנחשב לקצת יותר פתוח. "מקום שמח וחי", כפי שהיא מתארת אותו. אדם גדל בצפון כחילוני וכשנפגשו בדיוק עשה את צעדיו הראשונים כחוזר בתשובה. היא מצאה בו עניין מיד.
"הרגשתי שהוא מכבד נשים, שהוא ישמור עליי, ויחד עם זאת, אכלתי על זה סרטים. הרי הוא לא חרדי! הוא מסתובב עם ג'ינס ברחוב וג'ינס הוא סמל החילוניות. זה כמעט כמו להתנצר. אמרתי לו: 'שמע, אם אתה רוצה לחיות איתי, תדע שהילדים שלנו ילמדו בתלמוד תורה ושאי אפשר ללבוש ג'ינס. זאת הפקרות'. להתפקר היה מבחינתי מזעזע, זה אומר שהפסדתי במשחק, שנכשלתי בלהיות צדיקה, עדיין הייתי בתודעה הזאת".
הם התחילו לצאת, מקפידים על כל חוקי ההלכה ושומרים נגיעה. מהר מאוד הבינה טרייסטמן שייתכן שמצאה את האחד. "רציתי שזה יעבוד טוב בינינו אבל הרגשתי שאני מאוד שם בשכל אבל לא בגוף, שמיניותי מסקרנת אותי אבל גם מפחידה אותי. לא היה לי עם מי לדבר את זה והרגשתי פגומה. לא רציתי שהוא יגלה שאני מקולקלת. רציתי שתהיה בינינו אהבה ומיניות בריאה. הרגשתי שיש פוטנציאל ושאסור לי לחרב אותו".
מה ידעת אז על "מיניות בריאה"?
"כשחשבתי על מיניות התחשק לי להתנשק ולהתלטף, בכלל לא הבנתי מה יש בהמשך. בשלב הזה עוד לא היו סרטים או אינטרנט בעולם שלי. הכול היה מאוד בתולי. רציתי לגרום לגוף שלי להתחבר, להפסיק לפחד, להתכונן אליו. שמעתי מחברה דתייה על טיפול טנטרה. אמרה שזה עזר לה".
מה ידעת על טנטרה?
"לא הכרתי את המילה אבל הדליק אותי שזה עזר לה. כבר ידעתי מה זה טיפול פסיכולוגי וטעמתי קצת ממנו וגם הייתי בטיפול חד פעמי אצל סקסולוגית של קופת חולים, אבל טיפולים לוקחים מלא שנים ואני הרגשתי שאני צריכה ריפוי ומהר. מבחינתי, יש לי דד-ליין כי עוד חודשיים בערך נתארס ואני חייבת להגיע 'מתוקנת'. הייתי בת 24 אמנם, אבל לגמרי תינוקת".
"הגעתי לעיסוי בארבע ידיים. שניהם נוגעים בי ואני תוהה לעצמי האם זה חטא אבל משכנעת את עצמי שלא כי זה כמו ללכת לרופא"
היא הגיעה לזוג שתיאר את עצמו כ"מטפלים למיניות מקודשת". המילה "טנטרה" רק התחילה אז לטייל בארץ. לא רבים הכירו אותה.
"התקשרתי אליהם והם מאוד החמיאו לי על האומץ שלי. הרגשתי שאני הכי רדיקלית והכי מגניבה בעולם. בהתחלה רק דיברנו. אמרתי שנורא מפחיד אותי להתחתן כי חייבים לשכב בליל החתונה. למרות שמעולם לא עשיתי את זה, אני יודעת שזה מעבר מטורף מדי – מאפס מגע למגע מלא ואני לא רוצה ככה, אני רוצה קשר.
"הם מאוד חיזקו אותי, אמרו לי שאם הוא אוהב אותי - הוא יהיה עדין ויהיה תהליך. כל הזמן הזה הגבר מאוד דומיננטי וברור לי שהוא המטפל המוביל. הרגשתי שזה טוב שהם זוג, שהם קצת כמו אמא ואבא. חזרתי הביתה ולא סיפרתי על זה לאף אחד. עוברים שבועיים-שלושה ואני מרגישה שעדיין לא נרפאתי. אני ואדם כבר מדברים על אירוסים ואני יודעת שאני חייבת להזדרז. כל מפגש הוא מלא כסף ואני מורה חרדית ענייה אבל אין לי ברירה. אני אומרת להם שאני לא מרגישה התקדמות והם מציעים לי לבוא לטיפול במגע.
"הגעתי לעיסוי בארבע ידיים. שניהם נוגעים בי ואני תוהה לעצמי האם זה חטא אבל משכנעת את עצמי שלא כי זה כמו ללכת לרופא. פשוט שכבתי שם. כל הזמן התעסקתי בשאלה האם זה עובד או לא עובד, האם אני מרגישה שינוי בגוף. העיסוי נגמר, שילמתי להם והלכתי. ושוב עברו שבועיים ואני מרגישה שאני באותו מקום. התקשרתי אליו ואמרתי לו: 'שומע? אני ממש מפחדת ממפגש מיני, הגוף שלי עדיין מפחד. ואז הוא אומר לי 'אם ככה אז בואי לטיפול טנטרי אמיתי ממני, רק אני ואת'".
נורא.
"לא הלכתי לגינקולוג עדיין אבל חברות שלי כן הלכו. ידעתי שאת חשופה שם אבל היי! זה רופא, המטרה שלו היא להבריא אותך. כמובן שידעתי שהוא לא באמת רופא אבל בתוך תוכי הרחבתי את ההגדרות של המקצוע הזה. כל כך רציתי להיות בריאה. הגעתי ושכבתי שם כולי מכווצת. אף גבר לא ראה אותי בעירום מעולם. הרגשתי שאני מתנתקת מהגוף שלי וגם מהערכים שלי אבל הרצון להתרפא גבר על הכול. הוא מאוד התמסר ל'טיפול'. אני לא חושבת שהוא רצה לפגוע בי, אני חושבת שזה שהיה פשוט מטומטם. לפני הטיפול חתמתי על מסמך לפיו אני בוחרת בזה מרצוני החופשי ומסירה ממנו כל אחריות. שילמתי, אפילו אמרתי לו תודה. אני זוכרת את הסוף. הוא בא כזה מאחוריי, גבר בן 50, מתקרב ונותן לי נשיקה במצח. ברגע הזה נשבר משהו בתוכי. עד אותו הרגע שכנעתי את עצמי שהוא רופא, שזה טכני, שאין לי שום קשר איתו, שהוא מעניק לי טיפול רפואי ואני לא אראה אותו יותר בחיים ופתאום הוא מביא לי נשיקה".
נשמע שבעיסוי לא ראיתי בעיה, אבל בנשיקה כן. תסבירי.
"הרי אתה רופא, אין בינינו מערכת יחסים, תעשה את הקטע שלך ותן לי לעוף מפה. מה קשור נשיקה? נשיקה מבטאת רגש ורוך. זה בלגן לי הכול. זאת חוויה שהרבה שנים לא סיפרתי. בהתחלה פחדתי שאולי זו בגידה בבן הזוג שלי והוא יכעס עליי, בהמשך זה כבר נהיה מביך, איך הייתי כל כך מטומטמת? כעסתי על המגזר החרדי ששלח אותי לקצוות - או שלא נוגעים בנשים או שהולכים לזונות. אני רואה את זה היום בקליניקה שלי. מגיעים אליי צעירים חרדים שבחיים לא התנשקו עם בחורה אבל כן הלכו ל'מטפלות טנטרה' בגרוש ושכבו איתן כי שם לכאורה הם לא עושים עבירה. ב'טיפול' או בזנות זה בסדר. החינוך הדיכוטומי הזה מוביל בסוף לפגיעה".
הטראומה מרימה את ראשה
היא הדחיקה את הטיפול הפוגעני שעברה ונישאה לאדם. ליל הכלולות היה הרבה פחות נורא משחשבה: "בלילה הראשון הייתה התקרבות מינית, לא דווקא מין. לקחנו את הזמן ואני מאוד שמחה על זה. פעם זה היה רדיקלי, היום הרבה זוגות במגזר מרשים לעצמם לקחת את הזמן".
במשך שנתיים הזוגיות שלהם זרמה על מי מנוחות. הם גילו באיטיות ובשמחה זה את גופה של זו, האהבה פרחה והם הפכו להורים. בכל הזמן הם מקיימים חיים חרדי קפדני, נצמדים להלכה. יום אחד טרייסטמן נתקלה בכתבה שעסקה בגבר שמנצל אישה נפשית ורגשית. היא סיימה לקרוא אותה בוכה ורועדת ופתאום זה היכה בה: היא עדיין מפחדת ממיניות.
מה קרה שם?
"כבר חשבתי שניצחתי במשחק. יש לי בעל, אנחנו שוכבים, אנחנו חברים, ופתאום הכול התמוטט לי. אני חושבת שהכתבה פשוט עוררה את הטראומה. הבנתי שכל מפגש מיני מתחיל בפחד. נפל לי האסימון שלמרות שאני נמצאת עם גבר שאני אוהבת, שלא פגע בי אף פעם, אני סובלת ממה שמכונה 'חרדה מחדירה'".
המיניות ביניהם דעכה והשאלות התחילו לנקר: "מה זה אומר לא לעשות מין? מה הופך אותנו לזוג נשוי אם אין בינינו מיניות? מה זה אומר אם הגוף המיני הגברי שלו מפחיד אותי? בתפיסה הדתית ההלכתית, זוג חייב לקיים יחסים עם חדירה. כלומר, אנחנו חוטאים, אני מחטיאה את האיש שלי. קשה לי להסביר לאדם שאינו חרדי את הקטסטרופה הזאת. כאילו כל מה שחיבר אותנו כזוג נעלם ועכשיו יש רק אכזבה הדדית ובלבול תהומי".
איך אדם מקבל את זה? איך הוא מגיב?
"אני חושבת שזה היה מאוד מפחיד לשנינו, כי הדבר הזה שמגדיר אותנו כזוג נפרם, ואז צריך להבין מחדש אז מה הופך אותנו לזוג. מבוגרים עושים סקס, נקודה. וברקע יש את ההלכה שמטריפה אותנו, שאומרת 'אתם לא בסדר'. הבנתי שאין לי חשק למין מפורש, שכל מה שקשור לזרע וזקפה פשוט מפחיד אותי. מחדירה פחדתי פחד מוות. רציתי להתמזמז אבל שום דבר מעבר. הפסקנו לקיים יחסים מלאים והתחלנו עם מיניות רכה. ממש עשיתי לעצמי שיקום מיני עצמאי".
מה זה אומר?
"אין בינינו יחסים מלאים, אין עירום. במקביל התחלתי ללמוד על מיניות גברית, הלכתי לקרוא סיפורים יפים על גברים, חיפשתי ביטויים יפים על מיניות בתורה, אומנות שקשורה לפאליות. הפצצתי את עצמי בדימויים גבריים חיוביים. למדתי הכול מאפס: מה זה מרחב בטוח, מה הקצב שלי, מה הפחדים שלי. למדתי לדבר על החששות שלי וראיתי שהוא נשאר איתי. זה נמשך שנתיים שהרגישו כמו נצח אבל אני מרגישה שהצלתי את עצמי. אם הייתי ממשיכה לעשות סקס על אוטומט 'כי צריך', פשוט הייתי מתנתקת".
מה קרה אחרי שנתיים?
"יצאנו מהתבנית הזאת, ידענו משחקים אחרים, ידענו נועזות, ידענו שלא חייבים חדירה. כבר הייתה שם חירות מינית, ויותר מזה - היינו חברים. אני חברה שלך ואני אוהבת אותך. לא פגעת בי, לא לקחת בכוח. המסע הזה חיזק אותנו ואז גם הלב שלי נפתח".
בחזרה לספסל הלימודים
מהעיסוק במיניות הפרטית שלה היא הבינה שהיא רוצה ללמוד את הנושא באופן רציני ומעמיק.
"התחלתי לדבר על מיניות בקבוצות של דתיות בפייסבוק, כתבתי תובנות מהשיקום האישי שלי ונשים התחילו להגיב לי. חלקן כתבו שזה לא צנוע ואיך אני מעזה, אבל הרגשתי שאני נושאת איזושהי בשורה לעולם. מכתיבה בקבוצות סגורות עברתי לכתוב בדף האישי שלי ואז החלטתי שאני רוצה ללמוד טיפול מיני. התארים שלי הם בכלל בחינוך אז ניגשתי לכל מיני ועדות חריגים. היה לי ברור שמדובר במסע אקדמי ארוך אבל זה לא הרתיע אותי. רציתי את הדרך הארוכה, לא להפוך למטפלת בשקל. לנגד עיניי עמד כל הזמן הזוג הזה שהעניק לי 'טיפול טנטרי' שלא טיפל בכלום. רציתי לעבור את כל המסלול כדי להיות טובה למטופלים שיום אחד יהיו לי".
"אורגזמות והשפרצות זה לא העניין שלי. אני רוצה לדבר על כאבים, על פחד מחדירה, על נשים שלא חוות אורגזמה, על גברים מבואסים, על מה שאף אחד לא מדבר עליו"
בשלב זה היא עדיין מורה במערכת החינוך המיוחד ובמקביל היא מתחילה להעביר סדנאות לנשים דתיות על מיניות נשית: חיבור לגוף, שיקום מיני ואקלים בטוח. היא מלמדת אותן את מה שלמדה על בשרה. כל הסדנאות מועברות במילים בלבד, אפס מגע. "נזהרתי ממגע כי פחדתי לפגוע כמו שפגעו בי".
אילו תכנים העברת שם?
"דיברתי על האפשרות להתרפא מהפחד ולהיות בקשר בתוך מיניות, ופחות על אורגזמות והשפרצות. זה לא העניין שלי. אני רוצה ריפוי, אני רוצה דארק, אני רוצה לדבר על כאבים, על פחד מחדירה, על נשים שלא חוות אורגזמה, על גברים מבואסים, על מה שאף אחד לא מדבר עליו".
את משתמשת הרבה במילה פחד. על מה הוא מבוסס? מאיפה הוא מגיע?
"כל הנשים שאני עובדת איתן חוו משהו. יש נשים שהתמזל מזלן והן עפות על גוף של גבר מיני, אבל עבור הרבה נשים מיניות היא לא רק אזור של עונג אלא גם של סכנה. כנשים, חווינו בו הרבה סכנות. נשים חוו הרבה מגעים לא קשובים, דמויות גבריות שהיו אמורות לשמור ולהגן התגלו כפוגעניות. אפילו במקומות הכי מוגנים לכאורה, נשים נפגעו. תסתכלי עליי, אני הלכתי לטיפול כדי לעזור לעצמי ובדיוק שם נפגעתי. ואז את פוגשת גבר חמוד ומתוק, את נמשכת אליו, את אוהבת אותו, אבל הגוף שלך עדיין מפחד, עדיין משחזר את המפגשים ההם, הפוגעניים. את שוכבת איתו, מענגת אותו, על הנייר הכול עובד, אבל לא באמת. מיניות זה אזור מסוכן לאו דווקא בגלל הגבר הזה, אלא בגלל גברים אחרים או אפילו בגלל שקראת יותר מדי כתבות בעיתון שמספרות לך על פגיעות מיניות. הייתה לי תקופה בצעירותי שישבתי בבית קפה שכונתי כל יום, פתחתי עיתון והתחלתי לבכות. עוד כותרת מסריחה על גבר, עוד גבר שאנס, שניצל, שהתעלל. כמובן שחשוב לדבר על זה אבל זה גם מייצר טראומה משנית. נשים נושאות איתן פחד כל הזמן. אישה יכולה להגיד לי, אף פעם לא אנסו אותי אבל הגוף שלי מגיב כאילו כן. הפחד קיים.
"סבינה שפילריין, שהייתה תלמידה של פרויד ונשכחה מההיסטוריה, כתבה שמיניות היא מרחב של התהוות, זאת אומרת, אני יכולה לגדול שם ולפרוח ולהכיר בעצמי חלקים חדשים, אבל זה גם מרחב של הרס. בכל פעם שנשים וגברים נכנסים למפגש מיני, הם בעמדת סכנה. גברים אומרים אני מפחד להיכנס למפגש מיני כי היא אולי תנטוש אותי, כי אולי אני אכפה את עצמי עליה והיא לא תגיד לי שהיא לא רוצה. נשים מפחדות שלא יקשיבו להן, שימחקו אותן. מיניות היא לא רק אורגזמות ופאן. יש בה הרבה צדדים אפלים".
סערת האשכים
במשך שמונה שנים, בעודה לומדת טיפול מיני קונבנציונאלי, היא לימדה מיניות נשית ויצרה סביבה קהילה של אלפי תלמידות, רובן דתל"שיות. ואז הרגישה שמיצתה את התחום.
"קלטתי שאני כבר לא בטראומה, שאני מאוד חברה של המיניות שלי, ואז נפל לי האסימון: הטראומה בלעה לי את אדם. היא הציבה אותי ואת הריפוי שלי במרכז. מותר לי הכול: להתאכזב, לכעוס ולהטיח בו שהוא לא בסדר, וכשנרפאתי הבנתי שיש פה עוד בן אדם שאני לא מספיק יודעת עליו. התחלתי להסתקרן לגבי המיניות שלו. רציתי לשמוע אותו, להבין אותו. אני רוצה להפיץ את האור, אני רוצה לעשות שלום מיני".
מה זה אומר שלום מיני?
"זה אומר שהבנתי שאם אנחנו המטפלות ממשיכות לדבר רק על מיניות נשית, אז נוצר נתק. זה נחמד שאת כאישה סטרייטית חוקרת את המיניות שלך אבל בסוף את במיטה עם גבר. הזוגיות הסטרייטית, זו שעדיין מרכיבה את רוב האוכלוסייה, מוזנחת ופצועה".
היא פיתחה את הקורס "מאהבת", שבו למדו בו עד היום כ-600 נשים: "הוא בעצם מדבר על איך להתיידד עם מיניות גברית. איך לשנות את הסיפור מפחד למשחקיות עם גבר. איך ללמוד להעניק ולהיות אקטיבית ולא רק לשכב בפאסיביות ויש שם גם תורה שלמה על אשכים".
אשכים?
"לחלק מהנשים מורכב עם פין כי פין מייצג את הגבריות, גם את הצדדים הפחות טובים שלה. כשאישה ניגשת לפין, בטח אם היא עברה דברים, זה מאוד אינטנסיבי, והגיוני לרצות להתרחק, להרגיש שאת לא רוצה קרבה עם הדבר הזה, שהוא מסוכן. בשלב מסוים גיליתי את האשכים. אשכים הם עגולים, רכים, אפילו קצת נשיים. אף אשך לא תקף אישה, בעצם הנחתי בצד את הפין המאיים והתמקדתי באשכים. אני מדברת שש שעות על אשכים, מספרת עליהם סיפור שלם, ממש חוגגת את המושג. גברים ממש כתבו לי תודה שאני מדברת על איברי המין שלהם בצורה יפה ולא סליזית".
אבל מתברר שלא כולם אהבו את הדיבור הפתוח שלה. בריאיון לכאן 11 היא דיברה בגלוי על אשכים והסערה לא איחרה לבוא.
"הייתי נאיבית. לא יכולתי לנחש מה יקרה. מבחינתי רציתי לדבר על מיניות רכה עם גבר, ועל ריפוי. הרגשתי שנתנו לי הזדמנות חד פעמית והחלטתי ללכת על כל הקופה. פתאום אנשים זיהו אותי ברחוב. אה, את זאתי שדיברה בקול על אשכים! אחרי יומיים אני מגיעה לבית הספר שאני מלמדת בו, חטיבת ביניים לילדים עם אתגרי למידה, ואומרים לי, שמעי, תלמידים שלך ראו את הסרטון, הם מעבירים אותו ביניהם, בגללך הם עוד יגיעו לפורנו, חשפת אותם למיניות'. אנחנו מדברים פה על בני נוער בני 14, 15, 17... חלקם כבר במערכת יחסים, מקיימים יחסי מין קבועים. אני חשפתי אותם למיניות?! עברתי ביוש מטורף. התייחסו אליי כאילו השתתפתי בסרט פורנו. אסרו עליי לדבר בגלוי על מיניות או להשתתף בכנסים מקצועיים, כי אולי איכשהו הנערים ייחשפו לזה. הזמינו אותי לישיבה דחופה עם כמה מנהלות, ישבתי בחדר ופשוט עברתי לינץ'. אמרו לי 'את פוגעת בתלמידים, את פוגענית'.
"אני פוגענית? אני למדתי טיפול מיני עשר שנים ונתתי את כל כולי כדי לא לפגוע באף אחד. דיברתי יפה וחוץ מזה, הנערים האלה נחשפים כל הזמן לתכנים כל כך בוטים אז מה אתם מחרטטים אותי? אני הבעיה שלהם? במשך חצי שנה שמעתי לחשושים בפרוזדור. לא רציתי להתפטר כי הייתי צריכה את הכסף, יש לי ארבעה ילדים לפרנס. לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את ההשתקה שלהם. חתמתי להם שהחל מעכשיו אני שותקת אבל לא החזקתי מעמד. אני אישה שמדברת, בשביל זה נולדתי. אחרי 17 שנה במשרד החינוך התפטרתי לקורונה ואז למלחמה. מבחינה כלכלית, זה לא היה חכם אבל זה העניין שלי בעולם. שילמתי מחיר לא קטן על החשיפה שלי".
תגובת משרד החינוך: "על פי בדיקה שנערכה במשרד, הגברת זוהרה טרייסטמן התפטרה מיוזמתה לאחר חופשת לידה. בתיקה האישי לא מופיעות כל תלונות, הליכים משמעתיים או הסכמים חריגים מכל סוג שהוא, ולא נמצא בתיעודי המשרד כל זכר לדברים שנאמרו בפנייה".
לדעת גבר
בשלב מסוים היא שמה לב שחלק גדול מהנשים בקורסים שלה הן מטפלות בעצמן שהגיעו במטרה להרחיב את הידע שלהן. כך נולדה "לדעת גבר" - הכשרה על מיניות גברית שמיועדת לנשות מקצוע.
"זו לא הכשרה רוחניקית, זו הכשרה מקצועית מאוד. עבדתי קשה לקראתה והיא אוספת 13 שנות לימוד טיפול והדרכה. קהל היעד הוא נשות טיפול, הדרכה והנחיה שרוצות להתמקצע במיניות גברית ולהכיר תרבות ורוחניות גברית. יש כל מיני אמיתות למטפלות. אם, נניח, מגיעה מטופלת שלא שוכבת עם בעלה כי כואב לה, אז מתעסקים רק בה. אם הגבר רק יעז לפתוח את הפה ולהגיד שקשה לו, יגידו לו 'תהיה בוגר, סתום ת'פה, אתה לא רואה שכואב לה?' ואני שואלת - ומה איתו? אף אחד לא מתעסק בקושי שלו. חשוב להגביר את הווליום על החוויה הגברית כי לרוב הם שותקים את הכאב שלהם".
בסוף, את אישה ששכבה עם אדם אחד. מי שמך לרפא גברים ונשים במרחב המיני שלהם?
"זו שאלה טובה, כל מה שאני מלמדת עברתי בתוך הקשר ובתוך החיים. עברנו המון בכל הזירות. זה גם מה שמאפשר לי להבין מהגוף ומהלב חוויות של הרבה זוגות. אז נכון, אנחנו לא בזוגיות פתוחה אבל כן בזוגיות מתפתחת וזה דבר ענק ולא פשוט בעולם הזה.
"אני יודעת שיש אנשים שכועסים עליי או מרימים גבה אבל אני כבר לא מבקשת רשות. אם אני אתחיל להגיד, וואי, מה זה באמת אומר? אולי באמת אני לא יכולה לעשות את זה כי שכבתי רק עם איש אחד - אני לא אצא מזה. אני מרגישה שזה בנפשי ושאני עושה טוב למלא אנשים. הריפוי שלי בגלגול הזה זה הוא לייצר קשר. עבורי, קשר קורה בזוגיות ארוכת טווח עם מישהו שנמצא איתי גם ברגעים מאוד לא יפים. קשר בטוח הוא כזה שבו כל אחד הופך למרפא האחד של השנייה ואת זה אפשר לעשות רק עם אדם אחד. ובכל זאת, מגיעות אליי כל מיני נשים, חלקן בזוגיות פתוחה. אני בעלת מקצוע, למדתי שנים. לפחות מבחנה אתית, יש לי את ה'רשות' לעבוד גם עם גברים וגם עם נשים, התעודות על הקיר".
