"כאישה נכה, אחד הדברים שאני חוויתי ואחד הדברים שאני שומעת מהרבה נשים נכות, זה הניתוק מהגוף, כי הגוף הוא בהרבה מובנים מקור לאי-נוחות, מקור לכאב, משהו שאין לנו שליטה עליו לפעמים. אין לנו שליטה על זה שאנחנו לפעמים מאבדים תחושה בידיים או ברגליים. אין לנו שליטה על מה יכאב לנו באותו היום, ולהיות מסוגלת לשחק עם הלבשה תחתונה, ולעצב את הגוף דרך הלבשה כמו מחוך, נותן הרבה שליטה על הגוף", אומרת אריאלה גויכמן גארבר, חוקרת ומרצה לתולדות האופנה, אקטיביסטית בתחום הנראות לנכים, שהגיעה לפודקאסט "סקס אפיל" כדי לדבר על החוויה שלה כאישה שמתניידת עם קביים.
אריאלה נולדה עם נכות בשם ספינה ביפידה (Spina Bifida), או בשמה העברי 'שדרה שסועה' - מום מולד שבו תעלת עמוד השדרה של העובר אינה נסגרת באופן מלא בחודש הראשון להריון. כתוצאה מכך, נוצר פתח בחוליות, מה שעלול להוביל לפגיעה תפקודית או מוטורית.
אצל אריאלה זה הוביל לחיים שלמים של ניוון עצבי בפלג הגוף התחתון. "רגל ימין שלי עד היום לא מתפקדת", היא מסבירה. "אני הולכת עם קביים, אין לי תחושה בכפות הרגליים, וזה גרר המון שנים של ניתוחים, שיקומים אורתופדיים, המון 'כיף' במירכאות כפולות ביחסים של גוף, דימוי עצמי ובסופו של דבר גם מיניות".
"הגוף הוא בהרבה מובנים מקור לאי-נוחות, מקור לכאב, משהו שאין לנו שליטה עליו לפעמים, ולהיות מסוגלת לשחק עם הלבשה תחתונה, ולעצב את הגוף דרך הלבשה כמו מחוך, נותן הרבה שליטה על הגוף"
בעצם מאז שאת זוכרת את עצמך את חיה ככה.
"באמת אחד הדברים שאני מדברת וכותבת עליהם זה שבאמת אין לי את התחושה הזאת של אובדן. אני מאוד מבינה אנשים שחוו מחלה או תאונה ובנוסף לגוף החדש שהם צריכים להסתגל אליו עכשיו, יש להם גם תחושה של אובדן ואבל על החיים שלפני, אבל אני לא מכירה משהו אחר. אני נולדתי ככה".
באיזה גיל הבנת שאת שונה מילדים אחרים?
"כשצריך ללכת לכיתה ג' עם מכשיר של טבעות על הרגליים. זה היה באמצע שנות ה-90. לא הייתה הרבה מודעות בארץ, וילדים בבית הספר שאלו אותי אם התחפשתי לרובוט או לחייזר. את רוצה לגדל ילדים עם חוש הומור ציני ושחור במיוחד? שלחי אותם עם מכשיר טבעות לכיתה ג' בישראל", היא אומרת משועשעת. "באותו זמן הבנתי שהגוף שלי יכול להיות גם מקור לציניות ולסרקזם".
סקס אפיל
כאישה נכה מחוכים עזרו לי להתאהב בעצמי | #179
40:50
(האזינו לפרק המלא של "סקס אפיל" עם אריאלה גויכמן גארבר: "כאישה נכה מחוכים עזרו לי להתאהב בעצמי")
איך זה פגש אותך בגיל ההתבגרות?
"כמו שהרבה אנשים נפגשים עם הרבה דברים בגיל ההתבגרות - כשהתחילו יחסים וקשרים עם המין השני, והתחילו השוואות ביני לבין בנות אחרות שהגוף שלהן מאוזן יותר, בריא יותר, מה שנקרא במירכאות כפולות 'נורמטיבי יותר'".
אז מה עשית כדי לא להרגיש שונה?
"התחלתי לחפש ייצוגים, אבל לא היה אף אחד שהיה כמוני. גדלתי ברעננה, הלכתי לבית ספר רגיל, לא ממש נחשפתי או ראיתי ילדים או בני נוער שנראים כמוני מחוץ לתקופות של אשפוז ושיקום בבתי החולים. ואז מה שעשיתי זה ללכת למדיה. גיליתי שהנכה היחיד שהיה במדיה בניינטיז לדעתי, היה פנטום האופרה או קוזימודו מהגיבן מנוטרדאם.
"לנכים לא היה ייצוג אחר, וגם היום אין כמעט ייצוגים. הרבה יותר קשה להציג נכות פיזית על המסך בלי להפוך אותה לאישיו. זאת אומרת, אם מראים נכה פיזית על המסך, אנשים נוטים לעשות מזה פרק מיוחד. או מרגישים צורך להקדיש לזה קווי עלילה. יש מעט מאוד נכים פיזית שפשוט מתקיימים, בלי שזה יהיה אישיו. בלי פלשבק מיוחד שיסביר למה הנכה הזה קיים לנו בנוף".
איזה יחס קיבלת בגיל ההתבגרות מבנים למשל?
"תמיד היה שילוב בין סקרנות לחשש. בגיל הזה גם שמתי לב שחברות שלי או ילדות מהשכבה מקבלות יחס שהוא שונה, מקבלות יחס שהוא יותר נורמטיבי, שהוא פחות מהסס. אם בן ניסה להתחיל איתי או לדבר איתי, אז מצד אחד הייתה משיכה, היה עניין, ומצד שני אני תמיד הייתי עם קביים והיו תקופות שהייתי בכיסא גלגלים. אז את רואה את הגלגלים שלהם בראש זזים והם חושבים לעצמם, 'איך אני ניגש לדבר הזה', 'איך אני פותח שיחה', 'מה אני עושה'".
"הרבה יותר קשה להציג נכות פיזית על המסך בלי להפוך אותה לאישיו. זאת אומרת, אם מראים נכה פיזית על המסך, אנשים נוטים לעשות מזה פרק מיוחד. או מרגישים צורך להקדיש לזה קווי עלילה. יש מעט מאוד נכים פיזית שפשוט מתקיימים"
כי אנשים לא רוצים לפגוע, אז הם צועדים על קצות האצבעות בחשש.
"בגילאי העשרים זה היה נהיה עוד יותר מעניין כי בחורים היו בטוחים ש'היי! גם אני פעם הייתי בבית חולים' - זה אחלה פיק-אפ-ליין. או את יודעת, 'גם לבן דוד שלי יש קביים'. עכשיו אני מבינה אני מבינה את המבוכה, אני מבינה מאיפה זה בא, לגמרי, אבל זה יצר תחושה כזו שמה, אי אפשר פשוט להגיד לי 'היי'? או - אין אין נושאים אחרים לשבור איתי את הקרח?"
ואז מה את עושה בעצמך? זאת אומרת, איך את מתמודדת עם התחושה הזאת?
"התחלתי לחפש את הייצוגים שלי איפה שיכולתי למצוא אותם, כשאחד הדברים הכי חמודים שקרו לי בהקשר הזה הוא שבגיל 12 ראיתי בפעם הראשונה את הסרט 'היפהפייה הנרדמת' של דיסני מ-1950 - וכל הסרט בהיתי לה במחוך! היום אני מרצה על נסיכות דיסני, אבל באותו רגע הסרט בכלל לא עניין אותי. התאהבתי במחוך שהיא לבשה. ראיתי את הפריט המצויר הזה, ורצתי לספרי ההיסטוריה. ילדה בת 12 שנוברת בספרי היסטוריה, ומחפשת להבין מה זה מחוך".
מה גילית?
"גיליתי פריט לבוש שראיתי בכל התמונות ההיסטוריות איך הוא עזר לנשים לעצב מחדש את הגוף שלהן. נשים יכלו להחליט בעזרת שרוכים מה לשחרר, מה להדק, מה להדגיש ומה לטשטש. מאוחר יותר גיליתי שהוליווד עשתה למחוך שיימינג ארוך שנים. היא התייחסה אליו כסמל לדיכוי נשי לדורותיו.
"זאת אומרת, אם את רוצה להראות סרט תקופתי, ואת רוצה להראות בסרט איך הדמות הנשית שלך סובלת מהקונבנציות החברתיות וצריכה להתחתן עם מישהו שהיא לא אוהבת, הכלי הוויזואלי הכי קל לעשות את זה איתו, הוא לחנוק אותה עם מחוך".
אני בהלם.
"למעשה, הוליווד לקחה מצבי קיצון מההיסטוריה, מצבים של נשים שלבשו מחוכים מאוד מוגזמים כדי מאוד להגזים את הגוף, והפכה אותו לכלי ויזואלי לקהל כדי להראות איך כובלים אישה, או איך היא נחנקת תחת הקונבנציות החברתיות של התקופה שלה. אבל כשאני נברתי בספרי היסטוריה, גיליתי תמונות אחרות. גיליתי נשים שעשו ספורט עם מחוכים לאורך ההיסטוריה, גיליתי נשים שיצאו לעבוד בשדות עם מחוכים לאורך ההיסטוריה, וראיתי שהפריט הזה, הכלי הזה, מאוד עוזר לנשים לעצב מחדש את הגוף שלהן, או להחליט איך הגוף שלהן ייראה".
להתאהב בעצמך
בגיל 14 גויכמן גארבר גילתה את הצילומים של הלמוט ניוטון במגזין "ווג". "הוא צילם שם את הסופר מודל הגרמנייה, נדיה אוורמן גם במחוך, גם בלייטקס, גם בבגדים צמודים, אבל החידוש היה שהוא גם קישר את זה לנכות", היא מסבירה. "הוא צילם אותה עם אותו מכשיר טבעות שהיה לי ברגל כשהייתי ילדה, הוא צילם אותה על כיסא גלגלים, הוא צילם אותה עם קביים, והוא עשה את כל זה כי הוא רצה להראות איך גם נכות יכולה להיות מינית, איך נכות יכולה להיות חושנית".
ואת רואה את זה כל ו... מה? רצה להזמין לך מחוך מהאינטרנט?
"אז רק בתחילת האלפיים עם גוגל וראשית הרשתות החברתיות העולם שלי נפתח, ואז אני רואה איפה אפשר לרכוש מחוכים, ואיפה אפשר לרכוש הלבשה תחתונה מותאמת. כמובן שזה היה בהתחלה בחו"ל, כי עדיין לא הייתה מודעות לזה בארץ".
"כשאת חיה בתוך גוף שהוא כאוב, והוא לא יכול לעשות את כל התנועות שאת רוצה שהוא יעשה, את נוטה להתנתק ממנו. כדי לא לחיות בדיסוציאציה, את צריכה להעניק לו הרבה הנאה וכיף כדי לגרום לך להיות נוכחת בתוכו"
מה זה אומר "הלבשה תחתונה מותאמת"?
"הלבשה תחתונה שהיא יפה וסקסית ותחרתית ונעימה, אבל יש לה גם תיקתקים בצדדים למשל ותיקתקים מקדימה. אני זוכרת מילדות, כשהייתי בת שש והייתי מאושפזת בבתי חולים אחרי ניתוחים, אחד הדברים הראשונים שאמא שלי הייתה עושה זה לקחת את הפיג'מות והגופיות שלי מהבית, ולתפור להם תיקתקים בצדדים ולהביא אותם לבית חולים כדי שאני אוכל ללבוש אותם גם עם מכשירי טבעות, וגם עם גבס, כדי לגרום לי להרגיש יותר כמו עצמי, יותר כמו הדברים שלי מהבית.
"כשהתחלתי לחפש הלבשה תחתונה, התאהבתי בבייבי דולס ובמחוכים ובהלבשת תחתונה בכלל. הלכתי עם אותו מיינדסט - איך אני יכולה להרגיש יותר כמו עצמי בתוך העולם הזה, וזה ממש הפך למשהו שעזר לי במסע שלי להתחבר לגוף שלי. זה גם עזר לי להרגיש יותר נינוחה אחר כך במצבים אינטימיים, או בקשרים עם המין השני".
באיזה אופן?
"כשאת חיה בתוך גוף שהוא כאוב, והוא לא יכול לעשות את כל התנועות שאת רוצה שהוא יעשה, את נוטה להתנתק ממנו. כדי לא לחיות בדיסוציאציה, את צריכה להעניק לו הרבה הנאה וכיף כדי לגרום לך להיות נוכחת בתוכו. ממש הבנתי שאם אני רוצה ליצור קשר עם המין השני, ואם אני רוצה להרגיש נינוחה במצבים אינטימיים, אני חייבת קודם כל להתאהב בעצמי".
מה את מרגישה כשאת לובשת מחוך?
"אני מרגישה אסופה, אני מרגישה מוחזקת. אני מרגישה שמשהו תומך בי, מחזיק אותי, וזה נפשית עוזר לי גם. כי אין לי תחושה בכפות הרגליים, אז אני הרבה פעמים אני מרגישה שהרגליים שלי לא מקורקעות לאדמה, ומחוך הוא משהו שמחזיק אותי ומקרקע אותי למקום. זה נורא פסיכולוגי המחוך הזה בעיניי".
מטורף.
"לא סתם הלבשה תחתונה הייתה לאורך ההיסטוריה כלי עזר לאוכלוסיות שנדחקו לשוליים. המחוך למשל היה סממן זיהוי לגברים לה"טבים באירופה של מלחמת העולם השנייה. הרבה גברים להט"בים היו מופיעים בקברטים של ברלין, והקברטים האלה לא רק נתנו להם מקור הכנסה, הם גם היו בית ומפלט כי הרבה מקומות עבודה לא קיבלו אותם בגלל הזהות שלהם.
"כשהנאצים עלו לשלטון, הזהות והמיניות שלהם נחשבה ל'סוטה' במירכאות כפולות. הם נרדפו כי ראו בהם איום על הסדר החברתי והמוסר. לכן הם לא רק עבדו בקברטים האלה, הם גם התחבאו שם. זה ליטרלי היה אנדרגראונד.
"גם אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהם היו יוצאים לברים, הם היו מזהים אחד את השני לפי המחוך שבצבץ מתחת לבגדים, או לפי חגורת המחוך שהייתה קצת מתחת לז'קט, וזה הפך להיות הסמל שלהם, ולאופן שבו הם תקשרו אחד עם השני. במיוחד מחוכים מעור".
לא קינקי ולא אפל
בשנים האחרונות יש יותר ויותר התייחסות בקטלוגים אופנתיים בינלאומיים גם לקטועי ידיים וגפיים, וגם בישראל של אחרי 7 באוקטובר נערכו תצוגות אופנה ששילבו בתוכן בעלי מוגבלות כמו אנשים עם פרוטזות. "זה חלק כל כך חשוב מהחלמה ומשיקום", אומרת גויכמן גארבר. "לדעת שאנחנו יכולים לקחת חלק בדבר כל כך בסיסי וכל כך יומיומי כמו התלבשות בבוקר ולצאת לרחוב ולהיראות כמו האוכלוסייה עצמה.
"הגעתי לפני כמה שנים ליום עיון מיוחד בבית החולים השיקומי אלי"ן, שזה בית החולים שאני גדלתי בו, זה בית חולים שיקומי לילדים נכים. והיה שם יום מיוחד של תפירה ועיצוב בגדים מותאמים לילדים עם נכויות. העובדת הסוציאלית שם אמרה לי משפט מאוד-מאוד חשוב שאני לוקחת איתי מאז. היא אמרה שכשאנשים במרחב רואים ילד נכה לבוש כמו כולם, הם לא רואים ילד נכה, הם רואים ילד עם נכות - וזה כל כך חשוב להגדרה שלנו כבני אדם, לתחושת העצמאות שלנו ולתחושת השיתופיות שלנו עם הקהל במרחב, שאנחנו יכולים להיראות כמו כולם".
היום את נשואה ואמא לילדים, אבל איך הייתה החוויה שלך כרווקה שמתניידת עם קביים?
"שמתי לב שאין הבנה שאנחנו אנשים עם רצונות אוטונומיים משלנו למיניות, לזוגיות. שיש לנו טעם בזוגיות ובמיניות. זה כמו שיש את הבדיחה הזאת שאנשים תמיד מנסים לשדך לגייז גייז אחרים? אז תמיד אמרו לי, 'אוי, יש לי אח נכה. רוצה שאכיר ביניכם'?
"עוד מיתוס על נכים הוא שאם יש לנו מיניות ואנחנו מחצינים אותה ומדברים עליה, אז היא בהכרח מיניות קינקית. עכשיו, קינק כבודו במקומו מונח, אבל לא כל המיניות שלנו היא קינקית, ולא כל הנכים אוהבים מין קינקי".
מאיפה המיתוסים האלה הגיעו?
"לדעתי זה בגלל שמיניות של נכים עדיין נחשבת למשהו במירכאות שהוא 'לא טבעי', ועל כן קינקי או אפל, או שייך לשוליים. בסוף צריך להבין שיש אנשים שונים במרחב הציבורי. אנחנו מדינה מאוד שמרנית, החינוך המיני פה הוא מאוד שמרני ומאוד מוגבל לבריאות האישה ולמערכת הרבייה, אבל צריך להיות הרבה יותר שיח".
מתי ראית את הגוף שלך כמקור לעונג?
"אז זה קרה לי בגיל 20, כשנסעתי בפעם הראשונה ללונדון והלכתי לקמדן מרקט ומצאתי מחוך מלייטקס. אני זוכרת איך מדדתי אותו מול המראה, ופתאום ראיתי שהגוף שלי יכול לעמוד אחרת, ולשנות מנח, וגם כשאני נשענת על הקביים יכולה להיות לי פתאום עמידה הרבה יותר זקופה, הצורה של הגוף שלי יכולה להשתנות, הצורה של איך שבגדים נופלים על הגוף שלי יכולה להשתנות - וזה העניק לי תחושה של שליטה בגוף והעצמה שלא הייתה לי קודם.
"זה משהו שהחינוך שלנו לא מלמד אותנו. לא מלמדים אותנו על איך אנחנו יכולים להתאהב בגוף שלנו, איך אנחנו יכולים לשלוט במה שקורה לנו בגוף, איך אנחנו יכולים לגשת ליחסים אינטימיים ומיניות ממקום של אהבה עצמית".
ב-14.8 יתקיים פודקאסט לייב של "סקס אפיל", כחלק מאירוע התרמה להוסטל לנוער להט"ב במצוקה. בואו לקחת חלק בשידור שלנו. כל הפרטים כאן










