לפני כמה חודשים, אחרי תקופה ארוכה שלא רציתי אף אחד, לא התאבססתי על אף אקס או יזיז מהעבר, ולא השתוקקתי לאיש, נפתחו שערי שמיים, ויחד עם הגשמים שסוף-סוף הגיעו, נפתח גם הלבידו שלי. הרגשתי כמיהה עזה לגוף גברי שיעטוף אותי בתוך כל הגשם הזה.
למודת ניסיון, ידעתי שאני ממש לא מתכוונת להתחיל שוב גלילה אינסופית באפליקציות. אני רק נכנסת לשם לרגע, וכבר חוסר הביטחון והאובססיה מתחילים להציף אותי מבפנים. להיות שוב מוקפת במאצ'ים ולמצוא את עצמי מפתחת שיחה עם כמה גברים במקביל, בזמן שגם הם מדברים עם מספר נשים במקביל? שום דבר טוב לא ייצא מזה.
עשיתי עם עצמי החלטה: הפעם אני באה ממוקדת. ברגע שיש לי מאץ', אני מתחילה איתו שיחה, ומפסיקה להמשיך לגלול ולסנן ימינה ושמאלה. אני מתחילה עם אחד, ומתקדמת רק איתו. זהו.
הורדתי (שוב) את האפליקציות לטלפון, והתחלתי לסנן ימינה ושמאלה. קצת, לא הרבה. אחרי כמה דקות, סגרתי את האפליקציה והלכתי לישון.
התעוררתי למאצ' עם בחור שנראה מתוק ביותר. התחלנו לדבר ומהר מאוד עברנו לוואטסאפ. השיחה הייתה מעניינת, עמוקה. הפלגנו בשיחה פילוסופית על השפה העברית, על סמנטיקה ועל בלשנות, וליהגנו לנו על שלל משמעויותיהן של מילים. איזה בחור לעניין! שלחנו הקלטות קוליות, תמונות, שיתפתי אותו בפרויקטים שלי והוא נדלק והסתקרן, שאל שאלות ורצה לדעת עוד. דיברנו ככה כמה ימים, עד שקבענו להיפגש ביום שישי בצהריים.
אני אוהבת דייט צהריים.
כשהגעתי, הוא כבר חיכה לי בשולחן, לבוש בגולף שחור. הוא התגלה כהרבה יותר יפה מהתמונות. היה לו חיוך שובב כזה ומבט של ילד ממזרי אך טוב לב. שתינו. לא הרבה, אבל מספיק בשביל שבאיזשהו שלב נניח זה על זו יד, ולא הפסקנו לדבר. אני דברנית גדולה, לכן שמחתי שיש לי פרטנר דברן כמוני.
אחר כך עלינו על האופניים ונסענו לאכול כנאפה. היינו טיפה שתויים והרגשתי שאפשר ממש ליהנות ולהתגלגל עם האיש הזה. בסוף הגענו אליי. המשכנו לדבר, ולא ידעתי איך ומי אמור ליזום מגע. אני גם לא זוכרת מי יזם ראשון בסוף, ואיך זה קרה. רק שהיה לי נעים. מאוד.
בגלל שמראש ידענו שהוא צריך ללכת בשלב מסוים לארוחת ערב, ושהמפגש שלנו מהצהריים מוגבל בזמן, נהייתי מאוד פרקטית אחרי האקט. "מה השעה? אתה צריך לזוז עוד מעט? יש עליך הכול?"
הייתי נבוכה ולא ידעתי איך אני אמורה להתנהג עכשיו. לבסוף, ליוויתי אותו החוצה, והתחבקנו בצורה מרושלת כמו ששני אנשים נבוכים מתחבקים.
לא שמעתי ממנו למחרת. גם ביום ראשון לא. זה התפקיד שלו בכלל? יש תפקידים לפולואו-אפ הזה? כשבאתי להתקשר לקולגה שלי, בטעות קלטתי שהתקשרתי אליו. יש להם את אותו השם, ושכחתי ששמרתי אותו. שיט! שיט! איזה בושות. ניתקתי מהר.
"בטעותתתת!", כתבתי. "לך ולחבר יש את אותו השם, מצטערת!". פאק, פאק. בטח הוא חושב שעשיתי את זה בכוונה. פתטית. טוב, הדבר קרה, השתיקה נשברה. מעניין אם הוא יתייחס למפגש שהיה.
"הכול טוב! באמת!", הוא כתב.
אוקיי, זהו? שתיקה.
נתתי ליום לחלוף, חיכיתי לראות אולי יהיה לו משהו להוסיף, אך בהיעדר כל הודעה נוספת, החלטתי שפאק איט. אני פותחת את זה בעצמי. "רק אומרת שאני רגילה שיש סיכום דברים אחרי מפגש עם אופי מיני, בעיקר כי מין מייצר מרחב מאוד אינטימי ופגיע שצריך לסגור אחר כך. אז אגיד שהיה לי מאוד נעים וחיובי. הייתי שמחה להיפגש שוב, ואשמח לדעת עם מה יצאת מהמפגש ואם עלה בך רצון להיפגש בשנית או לא".
הוא ענה בהקלטה קולית, כמעט מיד. "היי מה העניינים? האמת שקיבלתי ממך תחושה שאולי לא כזה מתאים לך להמשיך. אני גם מאמין שבטח אחרי ערב מיוחד כמו זה צריך שיהיה איזשהו סיכום, ואני שמח לראות שטעיתי מאוד. היה לי סופר כיף. מאוד-מאוד מיוחד. לא רק העניין המיני, השיחות".
"מעניין, מה נתן לך את התחושה שאני לא מעוניינת או שלא נהניתי? תהיתי איך קרה שאני נותנת רמזים סותרים שהם ההפך מהרצונות שלי, ואז אני רק מרחיקה ממני אנשים בלי לדעת.
"מה, הייתי שקטה?"
"תכלס זה קורה לי גם הרבה, לכן זה נעים וחשוב לקבל פרספקטיבה מבחוץ. נראה לי ממש קצת לפני שהלכתי הביתה, ממש בסוף, היה משהו קר כזה, ואז תהיתי אם עשיתי משהו או שלא היה לך נעים או שאת מאוכזבת. אחר כך, כשהתקשרת בטעות ומיהרת להבהיר שזאת טעות ולא כי רצית, חשבתי לעצמי שכנראה שאני צודק, ואת לא בעניין".
הדהים אותי איך ההיערכות הבלתי מודעת שלי מה"נטישה" שלו, מכך שישר אחרי האקט הוא היה צריך ללכת, התפרשה אצלו כחוסר עניין מכיווני. איך המגננה שלי הרחיקה אותו, למרות שזה גם הגיוני בסך הכול. סיכמנו יחד שאיזה מזל שהעלינו את הנושא, כי שנינו רוצים וסקרנים להמשיך להיפגש, וכמה עגום יכול היה להיות, אם היינו פשוט מסיקים מסקנות ומתפיידים בשקט.
"מעולם לא נתקלתי במישהו כזה, שהכול יושב אצלו בול. אחד שלא נכנס לסערת רגשות, אך הוא בכל זאת מלא בתשוקה, מסודר כלכלית מעל ומעבר, מוערך בתחומו, יפה וחטוב, עם איבר יפהפה. הרגשתי נורא פגומה מולו, לא ראויה, ולא הצלחתי להבין לאיזה כיוון זה הולך"
נפגשנו שוב, והיה נעים ובטוח. משהו בו הרגיש מאוד שליו, מבסוט ולא מורכב. הרגשתי שהוא אחד כזה שטוב לו בחיים והחיים טובים אליו. האמת שזה גרם לי להרגיש מבולגנת, ושאין לי מקום להיות פגומה, רגשית, או מדוכדכת.
מעולם לא נתקלתי במישהו כזה, שהכול יושב אצלו בול. אחד שלא נכנס לסערת רגשות, פרקטי, רציונאלי, אך בכל זאת מלא בתשוקה, מסודר כלכלית מעל ומעבר, מוערך בתחומו, יפה וחטוב, עם איבר יפהפה. הרגשתי נורא פגומה מולו, לא ראויה, ולא הצלחתי להבין לאיזה כיוון זה הולך.
"אם נחליט להיות זוג", הוא זרק באחת הפגישות, "אם תהיי בת הזוג שלי". זה היה מבלבל. לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני, ואם הוא באמת חושב עליי בצורה הזאת.
הוא סיפר לי שעבר לא מזמן פרידה. הם גרו יחד וממש עכשיו עבר לבית חדש, שהכול בו חדש, והוא מתחיל תקופה חדשה. איפה יש לי מקום בתוך כל זה? המילה "זוגיות" בלבלה אותי. מצד אחד, לא חשבתי על זה לפני, כי רק התחלנו להיפגש, מצד שני האזכור שלה החל להפיח בתוכי תקוות, שלא ידעתי שבכלל קיימות, כלפיו ובכלל.
"מה, לפני כמה זמן נפרדתם?", שאלתי סקרנית. הוא חשב לרגע ואז ענה, "ארבעה חודשים בערך". וכבר הוא מתחיל לחשוב על זוגיות בהקשר שלי? או שהוא סתם מדבר תיאורטית? פתאום הבנתי שזריקת המילה הזאת לחלל האוויר כמו הפיחה חיים במחשבה וברצון שלא ידעתי שקיימים במציאות המוחשית. פתאום הבנתי שאני רוצה זוגיות עם הבחור הזה.
"בא לי לקרוא את הטור החדש שלך. שלחי לי!", הוא ביקש במפגש השלישי.
"אני... מעדיפה שלא. זה מאוד אינטימי, וזה דווקא מרענן עבורי לצאת עם מישהו שלא מגבש עליי דעה מתוך הסיפורים שלי, שברור לי שהם נותנים זווית מאוד מסוימת עליי. אגב, בגלל זה אני לא אוהבת לצאת עם אנשים שעוקבים אחריי באינסטגרם. זה מרגיש לי שהם מגבשים עליי בלי מודע דעה, שמתבססת רק על חצאי אמיתות, ומאוד קשה לפתח קשר מהמקום הזה. אז גם אל תעקוב אחריי".
"אל תדאגי, אין לי אינסטגרם, אבל אני מבין מה את אומרת. האמת שהרבה פעמים היו מזהים אותי מהאינסטגרם של האקסית שלי, שהיא חזק באינסטגרם. זה תמיד היה לי מוזר שיודעים עליי דברים". הוא ציין את שמה, שלא הכרתי.
יותר עוצמתי מהמציאות
התעוררנו בבית החדש והריק שלו, והלכנו לשתות יחד קפה בשכונה. מי זאת האקסית הזאת? השם שלה לא יצא לי מהראש. התנשקנו לשלום, עליתי על האופניים, ורכבתי הביתה.
נכנסתי לדירה כרוח סערה, ופתחתי את האינסטגרם. בחלונית החיפוש הקלדתי את שמה, ותוך שנייה הגעתי לעמוד שלה. ידעתי שאני עושה משהו לא בסדר, ידעתי שאני אתחרט על זה, שזה בדיוק מה שביקשתי ממנו לא לעשות, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.
עיגול הסטורי בהק בוורוד. יש לה סטורי חדש. נכנסתי. נשימתי נעתקה. היא כותבת בפרוטרוט על חווית הפרידה. עדיין כואב לה. זה לא קרה לפני ארבעה חודשים, אלא לפני חודשיים בלבד. הוא שיקר? היא עוד מעכלת. כמה פגיעות. זה ממכר. מעורר הזדהות. חמלה. אני זאת היא. היא זאת אני. היא מדברת איתי. צללתי עמוק יותר לתוכה. בהיילייטס שלה היה אפשר לראות את כל הקשר שלהם. מתחילתו ועד סופו. תמונות שלהם שלובים זו בזו, מול המראה, חצי ערומים. קשר יפה. הם יפים. מאוד מיניים יחד. איפה אני נכנסת בתוך כל זה? איך אני יכולה להתעלות על זה? היא עוד חושבת עליו. האם הוא המשיך הלאה?
פתאום גל אשמה תקף אותי. קלטתי שהתחלתי להיקשר אליה, לסיפור שהיא בוחרת לספר. לפגיעות שהיא בוחרת להראות. יותר ממה שאני מתחברת אליו, לבחור החזק, המבסוט, שהכול יושב אצלו בול. אצלה הכול מבולגן, מסורבל, מחפש, כואב. רציתי להיות חברה שלה, לא שלו. "אבל זה רק צד, יובל. ככה זה אינסטגרם. אנשים במציאות הם לא מה שנשקף מהם דרך המסך", אמרתי לעצמי, מנסה להפסיק את לולאת הסקת המסקנות הבלתי נשלטת שנשאבתי לתוכה.
לכי תדעי, אולי גם אליו היית מפתחת תחושת הזדהות אם רק היה לו אינסטגרם, ואולי אם היית נתקלת בה מחוץ לרשתות, הפגיעות הזאת שלה לא הייתה מדברת אליי באותה צורה, אבל מאוחר מדי. בתוכי התחילו לפעפע תחושות אשמה שאני יוצאת עם האקס של מי שהתחלתי להרגיש שאני חברה שלה. הרגשתי יותר קרובה אליה מאליו. ככה חזק אינסטגרם. ככה חזקה המניפולציה הרגשית שהרשתות מעבירות אותנו. זה יותר עוצמתי מהמציאות.
בחצי שעה של שיטוט כפייתי פיתחתי אל אישה שלא פגשתי מעולם יותר רגשות מאלו שפיתחתי כלפי בחור, שיצאתי איתו כבר שלושה שבועות. בנוסף, הרגשתי כה חיוורת לעומת עוצמת הקשר שלהם שנשקף אליי דרך המסך. הרגשתי שאין סיכוי שאתעלה על זה. אז התפידתי בשקט.
וכך נעלמנו לנו. אני בטוחה שאני לא מספיקה, והוא בטוח שאני לא רוצה. ההסקה הייתה חזקה מהמציאות.
