טל גטרייטמןטל גטרייטמן
טל גטרייטמן. חכו עם הפריזר
(צילום: יעל שוחט)

"אם את מגלה עכשיו שאת בהיריון, מה את עושה?", שאלה אותי לפתע חברתי הנשואה. בדיוק ישבנו בחוף הים, וברגע ההוא, בין השמש הכתומה היפה לבכיים של הילדים שהוריהם ביקשו לחזור הביתה, היא שלפה את השאלה הכי קשה ששאלו אותי בחיים.
"היריון? עכשיו? ממש עכשיו? כשאני לא בזוגיות או בכל קשר יציב אחר?"
"כן. מה את עושה?"
"הפלה? נראה לי שהפלה".
"את רצינית?", היא שאלה, מבוהלת מהמהירות שבה שלפתי את תשובתי.
"כן", ניסיתי להרגיע את הזעזוע שאחז בה ולהמתיק מעט את הרגע. "אבל זה גם תלוי. מ האבא? הוא שווה?"
"זאת שאלה תיאורטית, טל. עזבי. תחשבי על התשובה הזאת עוד קצת. דרך אגב, אני בהיריון שני".
התרגשתי לגלות שחברתי האהובה שוב בהיריון, ובאותו הרגע גם שמחתי מאוד על כך שזאת היא שבהיריון עכשיו ולא אני, אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה.
לאחר החיבוקים והנישוקים שהרעפתי עליה, היא השתחררה ממני והמשיכה את הדיון. "עזבי תיאוריה. תכלס? את צריכה להתחיל לחשוב על הקפאת ביציות. את הרי תכירי מישהו בסוף ואתם תתאהבו ותתחתנו, אבל בינתיים, כדאי שתעשי את זה רק ליתר ביטחון. שלא תתקעי בלי יכולת הבחירה ובלי האפשרות להרות. בכל זאת, את בת 35 עוד מעט".

טל גטרייטמןטל גטרייטמן
טל גטרייטמן. אמבוש לכבוד היום הולדת
(צילום: אוסף משפחתי)
והיא צודקת, אני בת 35, בעוד שבועיים וחצי ליתר דיוק, והאמת היא שאף פעם לא חשבתי לעשות דבר כזה כמו הקפאת ביציות. הדבר היחידי שאני מתכננת להקפיא כרגע הוא את הפירות המעט רקובים שנשארו לי במקרר.
נשים הריוניות נוהגות לספר שעם גילוי עובדת ההיריון, הן מסתובבות ברחובות ורואות רק נשים כמותן. האמת? גם רווקות ישראליות שעברו את גיל 35 חוות דבר דומה. רק שבמקום בטן של היריון הן רואות מולן אינספור כתבות, פאנלים ודיבורים שעוסקים בהקפאת ביציות. אני נשבעת, זה בכל מקום - בפאנלים של תוכניות הבוקר השונות, בכתבות המסקרות את טרנד הקפאת הביציות, בפוסטים של אושיות רשת מפורסמות שהחליטו להקפיא. לעיתים נדמה לי שכולן שם, בתור אל הפריזר הענק והמפחיד הזה.
השיחה הזו בין ביני לבין חברתי הייתה רק יריית הפתיחה לשבוע האחרון. אחריה הגיעו עוד כמה וכמה שיחות כאלו, דבר שגרם לי להרגיש שהסביבה הקרובה שלי החליטה לעשות לי אמבוש. רק במקום לזרוק עליי ביצים, סוכר וקמח לרגל יום ההולדת, אני נחבטת על ידי ביציות וזירעונים מוקפאים. האחרונה הייתה אמא שלי האהובה, שביקשה להגיע איתי לבדיקת המעקב השנתית אצל רופא הנשים שלי.
"טלטול, אני באה איתך לבדיקת המעקב השנתית שלך", הכריזה נרגשת.
"למה?", שאלתי בחשדנות. "הרי הפסקת לבוא איתי לבדיקות כאלו מאז שמלאו לי 18".
"נכון, אבל חשתי שנתייעץ עם הדוקטור על...", היא לקחה אוויר והנמיכה את קולה. "אולי... חשבתי... את יודעת... שנבחן יחד את האפשרות של הקפאת ביציות".
שתקתי.
"אמא, באמת, איזו מצחיקה את. יש לך חמישה נכדים. מה את צריכה עוד?", אמרתי ושתינו צחקנו.
סיימתי את השיחה אבל לא מיהרתי לקבוע שום דבר. קיבלתי פיק ברכיים. למה שאברר ואתייעץ על משהו שאני אפילו לא מעוניינת בו? למה שיבררו עליו בשבילי? בכל אותו שבוע התכנסתי בתוך עצמי, לא היה לי נעים.
רבות מחברותיי נמצאות בתהליך הזה עכשיו. חלקן מקפיאות, אחרות עסוקות בהפריות חוץ-גופיות, ואני? אני רק רוצה שיפסיקו להציק לי על זה, וכמובן שיפסיקו להגיד את המשפט: "זה שתקפיאי ביציות לא אומר שוויתרת על זוגיות, להפך. זה רק נותן לך יכולת בחירה, כדי שלא תצטערי אחר כך".
אז אני שמחה להודיע שלא ויתרתי על זוגיות – כי למה שאוותר על משהו נפלא כל כך, אבל למה זה חייב לבוא לצד דיבור על ילדים? רק בגלל הגיל שלי?
אבל האמת היא שהנושא הזה יותר עמוק ממה שהוא נדמה. אני מפחדת, זאת האמת. אני מפחדת מהתהליך הפיזי הזה של היריון, שלא לדבר על זה שבסוף ייצא ממני תינוק, ואני מפחדת שאם אהיה אמא, אז בטח אהיה אמא חרדתית, אולי אפילו אמא מעופפת כזאת, והילד שלי ילך לגן מחופש למה שרק ירצה, כמו שנתנו לי להתחפש גם כשלא היה פורים. ואני אפסיק פה, כי המחשבה הזאת פתאום נעימה לי.
בכל מקרה, לא זכור לי שמישהו לחץ על שרה אמנו להקפיא ביציות, והנה היא הרתה בגיל 100. נראה לי שלעת עתה, אפשר להירגע ולהניח לי. עד אז, אני אמשיך להיות אחלה דודה, והיו בטוחים שהאחיינים נהנים מאוד מהמתנות שלי. רק אומרת.