ענבל חננאלענבל חננאל
ענבל חננאל
(צילום: סלפי)

"זהו יום המזל שלך, היום בו חייך עומדים להשתנות", הכריז בחור אלמוני שמעולם לא דיברתי איתו לפני כן. זה קרה בשיחת טלפון מפתיעה, ולשמחתי ההסבר לדבריו לא איחר להגיע: "במקרה יצא שעברתי היום ברחוב אוסישקין ברמת השרון ובמקרה נכנסתי לחנות שפעם עבדת בה, ובמקרה הבוס הקודם שלך זיהה בי משהו והחליט ששווה לקחת סיכון ולתת לי את המספר שלך".
ובכן, אעצור לרגע כדי לפנות לבוס הקודם שלי ולהודות לו – זה לחלוטין היה שווה את זה. כן, אני מודה, הציניות שלי החריפה במהלך השנים. התגובה הראשונית שלי לאותו פתיח אומלל הייתה: "איך ידעת שיש לי פטיש לבחורים מתנשאים?", אבל אז לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי שאולי זה סתם יצא לו ככה, ברח לו, אולי זה חלק מהמבוכה שקשורה בעצם השיחה הראשונה, ושאולי הגיע הזמן שאתבגר ולא אחפף כל בחור שמנסה לפלס את דרכו אל הלב שלי.
המשכנו לשוחח, שיחה די מערערת, לא אשקר. כל החלק הראשון של השיחה הוא סיפר לי שהוא בן 40, רווק, עורך דין מצליח העוסק גם בנדל"ן, ושיש לו שלל נכסים בארץ ובחו"ל. שיחת "אני, אני ואני", בזמן שאני, ענבל, רק שתקתי והקשבתי. במהלך השיחה הוא אמר שהוא היה שמח לפגוש אותי ובניגוד לדרכי הפעולה המוכרות שלי, הפעם החלטתי לזרום.
מכיוון שאין מסעדות, הברים סגורים, אסור ללכת לחוף הים ואין לי שום כוונה להתחיל לטייל ברחבי העיר עם בקבוק בירה ביד, שאלתי אותו על מה הוא חושב והוא ענה לי שהוא ישמח להגיע אליי כי אצלו זה לא אפשרי. הסתקרנתי ומיד ניסיתי להבין מה מונע ממנו להזמין אותי אליו הביתה. תחילה הוא ניסה להתחמק, ואז זה קרה – הוא אמר לי שהוא עדיין גר אצל ההורים, ולכן זה מצב בעייתי.
חזרתי לשלב הנשימות, הזכרתי לעצמי שאנחנו בשנה מאוד קשה ובעייתית ושיש הרבה חבר'ה צעירים שמצאו את עצמם חוזרים לבית ההורים, אבל הבחור הדגיש וחידד כי הוא מעולם לא גר לבד והוסיף שהוא לא רואה שום סיבה הגיונית לכך. אני נשבעת לכם בדוכס מהייסטינגס ("ברידג'רטון", תודו לי אחר כך) שניסיתי, באמת שניסיתי למצוא את הסיבה ההגיונית לתת לאדם כזה צ'אנס, אבל לא הצלחתי.
בניגוד לטבע המחורבן שלי (מודה ומתוודה), החלטתי להיות ישירה ולא להמציא לו איזה אקס שבדיוק מחייג אליי בממתינה, והסברתי לו שבראשי כבר רצה לה סצנה ביזארית שאני מגיעה אליו הביתה ואבא שלו פותח לי את הדלת בתחתונים, או שאנחנו מתמזמזים בחדר ואמא שלו דופקת לנו על הדלת ומציעה לנו חלב עם עוגיות.
הבחור, אגב, פחות העריך את התרחיש המשעשע והלא לגמרי בלתי סביר שהעליתי, ונבח עליי רצף עלבונות שהתחילו עם "אני מרוויח בשעתיים את מה שאת עושה בחודש" והגיעו עד ל"את בחורה פרימיטיבית, עלובה ולעולם לא תמצאי אהבה". תודה לך, אדוני בן ה-40 שעדיין גר אצל ההורים מבחירה. לקחתי לתשומת ליבי.
ולמה אני בעצם מספרת לכם את כל זה? כדי שבכל פעם שתעבור לכם בראש המחשבה שהגעתם לגיל שצריך להתפשר, תחשבו עליי ועל זה שכמעט עשיתי את זה, למרות כל הנורות שנדלקו בדרך, החל מההתנשאות ועד לכמויות הכסף שהוא לכאורה מרוויח, ושבלי לשים לב עוד הייתי עלולה למצוא את עצמי מעבירה את מדור הספורט לאבא של הבחור, בזמן שהיינו יושבים כולנו ואוכלים טוסט בולגרית מול האח הגדול. אכן, מחשבה מצמררת.
אגב, הרשו לי לחדד ולהבהיר - זה לא שאני חושבת שלא צריך להתפשר. אפשר, פשוט במינונים נמוכים. אבל להגיע לגיל 40, להשוויץ בזה שיש לך מלא כסף ועדיין לחזור הביתה מהעבודה להורים שיושבים בסלון ותוהים אם זכרת לסגור את הדוד, ובכן לא ולא. על נושאים כאלה אין לי שום כוונה להתפשר.
כי אם אני, רווקה בת 35 שלא מרוויחה יותר מדי כסף, לא הייטקיסטית ובטח שלא נהנית מנכסים ברחבי העולם, עדיין מצליחה לגור לבד – אז גם אתה אדוני השחצן יכול לעשות את זה. אז נכון, אחת לשבוע אני עושה קניות במזווה של ההורים, אבא שלי עדיין קונה לי כל פיפס שאני מבקשת ואמא שלי מבריחה לי דמי כיס בסתר – אבל היי, בסופו של יום, איש לא מכבה לי את הדוד בטענה ש"יש מספיק מים חמים". קחו זאת לתשומת ליבכם חברים.