ליאת רוטנרליאת רוטנר
ליאת רוטנר
(צילום: אילנית תורג'מן)

אחרי שעברתי מירושלים לתל-אביב, שמה מאחוריי את הקהילה החברתית הדתית-לאומית שהייתה לי בית, הבנתי שבעיר הזאת אני צריכה להחליט סופית אם אני דתייה או חילונית. הרגשתי שכל אחד פה הוא בפני עצמו ושאין מסגרת שבטית או חיפוש אחר אלוהים, אז נשארתי עם מה שהייתי בפני עצמי כבר זמן רב: חילונית. ואז, זמן קצר אחרי ההשתקעות בפלורנטין, בעודי עסוקה בהתנדבות בהובלת אירוע 'מידברן' עם הפקת האירועים מסביב, ד' התקשר.
לטורים הקודמים של ליאת רוטנר:
כשמישהו שחוסם אותך בפייסבוק אחרי שהידידות הארוכה ורוויית המתח המיני שלכם הפכה להתאהבות מטורפת, כי "הוא תפוס ושומר על עצמו" – מתקשר, את ישר מרגישה שמשהו נורא קרה. בזמנו, זה כל מה שרצית שיקרה, וחשבת שתשתגעי משמחה, שתקפצי מאושר על אות החיים המפורש, אבל ברגע האמת הלב שכבר התחיל להתאחות, רק מחסיר פעימה מבלבול ולא מאושר, כשהמחשבה הראשונה שעולה לך בראש היא שאולי הוא גוסס, או שזוגתו גוססת או מתה, או שהוא ממש שיכור והם רבו, או שאולי הוא בכלל התבלבל במספר.
"מה שלומך?" הוא נשמע כמו ילד בן שבע שאולץ להציג את עצמו לכיתה חדשה. "איך תל אביב? הושלמה הטרנספורמציה לחילונית אסלית?"
האמת היא שהחודשים הראשונים שלי למעבר היו הזויים. נפלאים אבל גם מבולבלים. אבל לא כפי ש-ד' ורבים מחבריי החילונים והדתיים חשבו. לא הסתערתי על עולם החטאים החילוני. להפך, דבר באורח החיים שלי לא השתנה. לא התחלתי לצאת לפאבים בערבי שישי, או לעשות מלא-מלא סקס, או להחליף מלתחת בגדים או לטעום צ'יזבורגרים ושרימפס. היה לי נוח להמשיך להיות סופרת חנונית בשמלות רחבות שעוזבת מועדון לפני אחת בלילה. אז מה בכל זאת היה לי לחפש בפלורנטין המהבילה משתן של כלבים? התקשיתי להסביר לו.
"מה שלום א'?" שאלתי, והתכוונתי לזוגתו.
הוא ענה שהם בפסק זמן. שהוא צריך לחשוב, או משהו כזה. באותו רגע גם גיליתי שהוא הסיר את החסימה שלי ושהוא ראה תמונה שלי מ'מידברן' עם האור והשמש והצחוק החדש הזה שהגיע לחיי, ואולי גם הגברים השזופים שבתמונה עשו לו גם כן משהו, והנה הוא פה, בטלפון, הרגיש דחף להפר את השתיקה, להתקשר אליי ולתהות מה אני עושה מחר.

ליאת רוטנרליאת רוטנר
ליאת רוטנר. עברה לפלורנטין והחליפה אורח חיים
(צילום: Miki Schauder photography)
"יש לי ישיבת הפקה", עניתי משועשעת מכמה חשוב זה נשמע, כשבפועל מדובר בישיבת סטלנים שבה נקשקש על מכירת כרטיסים לקמפינג משפחות בפארק בצפון. סיימנו את השיחה כשלא היה ברור אם אנחנו מתכוונים לקבוע מתישהו ולא היה ברור אפילו מדוע הוא התקשר בכלל. המשכתי הלאה בחיי, אך יצאתי מהשיחה הזאת מבולבלת. הרגשתי שאולי הוא רק הגיח לרגע כדי לבדוק מה שלומי, לוודא שאני פנויה. אלא שבאותה תקופה לא הייתי פנויה כל כך, כי את רוב זמני השקעתי בהתנדבות להפקת אירוע עצמאי בקהילת הברנרים הישראלית. פתאום הייתי רווקה תל אביבית, מוקפת חברים חילונים, שחיה באווירה שונה לחלוטין מזאת שהייתה לי בירושלים.
כל הזמן מגלגלים מולי ג'וינטים, מותר פתאום להתחבק, מותר להתרפק. הנפש שלי נקשרה בליבם של אנשים מסוימים שהתחלתי לראות בהם משפחה. ההשראה לכתיבה שעזבה אותי שנה בלבד לפני כן, חזרה אט-אט ומצאתי את עצמי כותבת שוב ספרים חדשים, מתחילה את הטור הזה כאן, ב-ynet יחסים, ועושה דברים בשביל עצמי.
ד' היה אז זיכרון מתוק ומוזר שנקטע באיבו. אפילו התחלתי לצאת עם מישהו חדש, עם ל', קשר שהתחיל מדייטים נינוחים ונטולי פרפרים מטורפים, אבל היה גם מאוד רגוע, מאוד נעים. לא ידעתי כמה זמן זה יימשך או אם זה נורמלי שאני לא מרגישה את ההידלקות המהירה והמשוגעת הפעם, אבל היה לי נוח להיות איתו. היה לי נעים.
יום אחד, הרבה אחרי האירוע שהרמנו בפארק, חזרתי מעוד ישיבת הפקה ומצאתי מ-ד' הודעה חדשה. הלב שלי שוב קפץ. הוא רוצה להיפגש. על מה? לדבר. על המצב. עלינו. הוא חושב עליי כל הזמן. מה? אמרתי לו את האמת – שבשבוע הקרוב ההפקה שלנו לאירוע מעלה הילוך ושאני לא אהיה כל כך זמינה, לא בלו"ז ולא במחשבות. הוא צחק על זה שאני עובדת כמעט במשרה מלאה בשביל משהו שאני עצמי אצטרך לשלם כרטיס בשבילו, וצחקתי איתו. אבל מה לעשות, אין לי זמן.
"אני עושה רילוקיישן לאירופה", סיפר, ובקטע הכי מפתיע בעולם, ביקש שאבוא איתו. לא לגור, לחופשה. ואם לא עכשיו, אז עוד מעט. הוא נוסע לשכור שם דירה, לבדוק קצת את המקום, לספוג את ההווי לפני שישתקע, והוא ממש אבל ממש רוצה שאהיה איתו, לפחות לתקופה. פתאום משהו בי המריא. יצר ההרפתקנות והסקרנות שבי התעורר. האם אני רוצה לבדוק מה פספסתי? מה חתכנו באמצע?
"אני לא יכולה", מצאתי את עצמי אומרת.
"בגלל מידברן?" הוא שאל.
"בגלל ל'".
עוד לא נחשפה הזוגיות שלנו בפייסבוק, שהיה הצינור היחידי של ד' לעדכונים על חיי, והתשובה שלי הפתיעה אותו. "לא חשבתי שתיכנסי לזוגיות עכשיו", אמר ונשמע מאוכזב. אפילו כועס, כמעט. "זה רציני?"
ככל שהשיחה נמשכה הבנתי שהוא לא הולך לוותר. עד היום קשה לי להגדיר את התחושה שהרגשתי באותו הרגע: הצפה מטורפת של תמהיל זעם, בלבול, סקרנות, כמיהה וגם רוך. למה עכשיו? רציתי לצעוק עליו. למה אתה נזכר אחרי כל הזמן הזה ליצור קשר. להגיד לי. להזמין אותי. למה כשכבר המשכתי בלעדיך?
מה יש לאותם גברים שעושים את זה, שאחרי תקופת נתק כשהיא סוף-סוף מתייצבת, הוא פתאום מבליח שוב, משתוקק לקרבה, להתאחות ביחד, להחזיר – והיא כבר רחוקה משם כמה צעדים, אבל מספיק קרובה כדי שהוא יסבך לה שוב את הלב? חברות תמיד סיפרו לי על כך, ותמיד חשבתי שלי זה לא יקרה. והנה, גם אצלי מושא התאהבות ישן מפציע ומשחק לי עם הראש. מה עושים?
ד' לא ויתר.
באותה תקופה, ל' ביקש להעלות הילוך ולהתחיל לצאת באופן אקסקלוסיבי, מונוגמי, להתחייב זה לזו. אז סיפרתי לו בכנות על ל', והוא אמר משפט שמעך אותי עוד יותר: "את יודעת שאני אלחם עלייך". פאק, חשבתי. מעולם לא נלחמו עליי. ופתאום יש שניים. האחד מושא התאהבות מהיר ומערער שהיה בכלל תפוס בכל היכרותנו הראשונית, שבא ומציע לי הרפתקה ביום בהיר אחד, והשני הוא חלק רגוע ונינוח מחיי הנוכחיים, אשר משתלב יפה בעולם שמילא אותם, נוכח באופן שלא מחסיר לי פעימות לב אלא מאזן ומנעים את חיי. לחץ לעומת שלווה, הידלקות בעייתית מול אהבה איטית. מה נכון?
"אני לא יכולה", אמרתי לו בפעם השנייה והאחרונה שהציע שאטוס איתו. הוא עבר לאירופה, עם ההזמנה שהועמדה על אש קטנה, בכיריים המוזרים האלו שנקראו היחסים שלנו.
באותה תקופה חשבתי שאני מסרבת לו כי אני כועסת עליו. כי נמאס לי מהמשחקים, כי התחלתי בדיוק לצאת עם ל', כי יש לי עקרונות וכבוד. חשבתי שסירבתי כי החלטתי לתת צ'אנס לאהבה שנבנית מהיסוד ולא לפרפרים מטורפים. אך בעת כתיבת טור זה ממש, הבנתי. במבט לאחור, הייתי מאוהבת כבר באותם ימים. אהבה עצומה עד לשד עצמותיי שלא השאירה מקום לשום דבר אחר, ולתקופה מסוימת גם לא לבן הזוג החדש.
הייתי מאוהבת בעולם החברתי החדש שיצרתי לעצמי - מידברן, החברים מפלורנטין, אירועי הקמפינג, ההפקות, ההתנדבות. הכל מילא וגדש את הלב שלי שהיה רעב למשפחה ולחברות מסוג אחר, לקרבה מסוג אחר, וטאטא החוצה את כל מה שפנטזתי עליו לגבי אהבת אמת. היא לא הייתה חשובה פתאום, הייתי מלאה בחברים ואהבה, אבל לא באהבה הרומנטית הגדולה מהחיים שחשבתי שתביא לי אושר, וגם לא בתחילת האהבה האיטית והיציבה שלי עם ל'. הייתה לי משפחה, קהילה, וזה כל מה שהלב שלי היה צריך.
מבחינתי הכל התחיל להסתדר על מי מנוחות. גם הגישושים הזהירים לגבי מה שהרגשתי כלפי ל', ולגבי מה שהוא הרגיש כלפיי. ונתתי לזה זמן. אמרתי לעצמי שאני לא צריכה שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי, אני לא צריכה זוגיות חזקה עכשיו. יש לי הכל, הכל בסדר.
ולפתע, ד' מתקשר.
"אני חושב שאהבתי אותך. אני חושב שעדיין".
והמוח שלי שוב התהפך – מאיים למעוך את הלב, להחסיר לו פעימות, לשתק אותי שוב. אך במקום זה, מצאתי את עצמי אומרת את התשובה הנכונה.

הכותבת היא סופרת, מרצה ומנחת סדנאות כתיבה חוויתית