ליאת רוטנרליאת רוטנר
ליאת רוטנר
(צילום: אופיר אייב)

הרגע שבו נדלקתי עליו עד סחרור חושים אירע כשהמוח שלי התעורר. בשיחה. שיחה הכי פשוטה, מהורהרת וחברית, שניהלנו בינינו באירוע של ידיד משותף. עד לאותו הרגע חשבתי שהוא נחמד למדי, ובעל ביטחון עצמי רב, אבל הוא עדיין לא היה שונה מבחורים אחרים שהיו באזור.
תקופה ארוכה לפני כן חששתי שאני בררנית. הסתכלתי על נשים אחרות שפסלו גברים על פרמטרים כמו תואר ראשון, גובה או מגורים אצל ההורים, וניסיתי להבין איפה אני עומדת בנוגע לכל זה. הרי לא אכפת לי מהמצב הכלכלי שלו (פעם אפילו העירו לי להפסיק לצאת עם "תפרנים" כי זה יתנקם בי כשנקים משפחה), אני לא מחפשת דוגמנים מהממים ובאופן כללי, אין לי תנאים מוגזמים שאני יודעת עליהם. אז מה הקטע?
עד שקלטתי על מה הכל קם ונופל: על הרמה המנטלית שלו.
ברגע שהוא מדבר איתי באותה שפה אבל ממש, עם הדמיון, ההומור, האבחנות והדקויות - אני הופכת בהדרגה לשלולית הערצה. "הו, הנה אתה", המוח שלי צוהל ממעמקי הגולגולת, "אז גם אתה חייזר תימהוני שנחת במקרה בגלקסיית בני האדם המוזרים. איפה היית עד עכשיו? בוא לקפה בחללית שלי, יש לנו הרבה פערים להשלים".
השמחה הפנימית הזו, ההקלה של "כמה טוב שבאת הביתה" לצד סקרנות בסגנון "מעניין על מה עוד הוא חושב", התחילה אצלי הרבה לפני ההתאהבויות הראשונות. תמיד הסתדרתי טוב יותר בשיחות עם בנים מאשר עם בנות. וזה לא שלא התיידדתי עם נשים, להפך, החינוך הדתי באולפנית הרגיל אותי לחפש את חברתן של בנות מיני, אבל כבר מגיל צעיר בנות שהתחברתי אליהן תיעבו עלבונות אישיים, דרמות ועיסוק באופנה וטיפוח, והעדיפו תכונות "גבריות" יותר כמו פרפקציוניזם ותחרותיות. היה לי קשה למצוא חברות כאלו, ובהדרגה גיליתי שבחברה הגברית יותר קל לי למצוא את זה.
ואז החלו הדייטים.
כנערה דתייה התקשיתי להבין את סוג ההתנהגות המצופה ממני באירוע הזה, ושמתי לב שהלהט והדעתנות לדון בסוגיות פילוסופיות, מעשיות, פוליטיות או חלילה הלכתיות, התקבלו באי-נוחות מסוימת על ידי הבחור שישב איתי, מאחר שהן נתפסו כתכונות "גבריות". הציפייה ממני הייתה להיות חסודה, טובת לב, יראת שמיים, חכמה וצנועה. היה כמובן מקום להומור, שובבות, שמחת חיים וכולי, אבל רק במסגרת ההתנהגות ה"נשית" הרגשית שמגדירה אותך מראש.
בשל כך, המון פעמים יצאתי מהדייט בתחושה ממש מוזרה. הרגשתי שמתייחסים אליי לא כאל אדם שווה שמתווכח איתך בענייניות על נושאים ברומו של עולם, אלא כאל ילדה חמודה שציירה ציור יפה בגן ומתעקשת שזוהי שמש וזה יער. הייתי אומרת את דעתי בנושא מסוים וחיוכו של הבחור היה מתרחב במעין סלחנות אבהית שהוציאה אותי מדעתי. זה לא קרה תמיד, אבל כשזה קרה, אבי היה מפציר בי לא לשפוט כי הוא זכר בעצמו את חיי הישיבה, וידע שחלק מהבחורים פשוט לא רגילים לדבר עם בחורות, וש"הובטח" להם יצור אנושי, ענוג ורומנטי שחולם על טבעת נישואים וחושב עם הלב, ולא מישהו שעשוי להזכיר להם את עצמם.
לקח לי הרבה זמן לעלות על הנקודה החשובה הזו, לגבי מה כן מפעיל לי את הלב. הרבה זמן הרגשתי כמו עוף מוזר, בררן, שלעולם לא ימצא אהבה, שלעולם לא ירגיש מחובר. נמלאתי רגשי אשם, ונחיתות, ודחייה, וגם חרדה מכך שהזמן עובר ועובר ואין לי מושג מה לא בסדר איתי. מה מדליק, או יותר נכון - מה לא מדליק אותי? למה אני לא מתאהבת, ומה אני מחפשת בכלל?
ופתאום מגיע בחור שממבט ראשון אין הבדל בינו לבין האחר, אך שיחה עמוקה ומעניינת של שעה וחצי איתו גורמת לי לפנטז על הפעם הבאה שניפגש. וזה לא עובר, זה רק מתחזק. כי את, מסתבר, מתאהבת דרך האינטלקטואל, השכל היבש. והשכל שלך אולי בררן, ומשועמם, ומחפש אתגרים ומרחב ודמיון, אבל ברגע שהוא מקבל את מבוקשו, הוא הופך לשלולית של הערצה, ואת הופכת מיד לילדה קטנה ונרגשת עם לב טמבל שפועם חזק-חזק, אחרי שהשכל היבש העביר אליו את המושכות ונעלם.
הכותבת היא סופרת ומרצה באוניברסיטת בן גוריון