אלון יעקוביאלון יעקובי
אלון יעקובי. לקח לי זמן להבין
(צילום: שלי אבידור)

"מדוע כל אישה מכירה מישהי שנאנסה, אך אף גבר לא מכיר אנס?", היא שולחת לי צילום שמישהי שיתפה באינסטגרם, ומוסיפה, "קח, לכתבה שלך". אני מביט בצילום ומבין שהשאלה החצי-רטורית הזו היא למעשה ההסבר המושלם והאבסורדי לעובדה שתיבת האינבוקס שלי נותרה יתומה מתגובות של גברים לפוסט שהעליתי יומיים קודם.
"לצורך כתבה אני מחפש גברים שגילו שמישהו קרוב אליהם הואשם בהטרדה מינית, ומוכנים לשתף בתחושות שעלו אצלם בעקבות הגילוי", כתבתי בפרופיל הפייסבוק הפרטי שלי ובמספר קבוצות שידעתי שריכוז הגברים בהם גדול מספיק, על מנת שלפחות שלושה-ארבעה יענו ויירתמו לנושא. לתמימותי, חשבתי שזה יהיה עניין פשוט, ושבתוך ימים בודדים כבר אוכל לקיים ראיונות שיספקו לי הצצה קטנה לאופן שבו המוח הגברי חושב.
עוד בנושא:
ברור לכולנו שבעולם שבו אנו חיים היום, עולם שבו הגבולות כבר מזמן היטשטשו, ותשומת הלב למילים שיוצאות לאישה מהפה הפכה להמלצה לא מחייבת מבחינת גברים, אין באמת סיכוי שיש גבר שלא מכיר גבר אחר שהטריד מינית מישהי, אז איך זה שאנחנו לא מדברים על זה? קטונתי מלהבין איך כל הגברים חושבים, אבל אני כן יודע למה לי לקח הרבה זמן להודות בכך שאני מכיר מישהו כזה.
הוא היה חבר טוב שלי במשך הרבה שנים, מישהו שהיה איתי בלא מעט צמתים בחיים, עמד לצידי בלא מעט רגעים כשהייתי צריך מישהו שישים לי יד על הגב כדי שלא אפול אחורה ואתרסק. כשגיליתי שהוא מואשם בהטרדה מינית של מישהי ששנינו הכרנו טוב, האינסטינקט הגברי הראשוני שלי היה לנסות להבין איך היא הביאה אותו למצב הזה. מיד חשבתי על כל המשפטים שזרקה לאוויר בנוגע לסקס, על כל הרמיזות ששלחה מידי יום ביומו ועל המוחצנות המינית שלה. כל אלה גרמו לי לקחת את הצד שלו באופן מיידי כי "למה היא ציפתה?"
לקח לי זמן לגלות את התמונה המלאה, להבין את המצב שהכניס אותה אליו, את המקום האגואיסטי שלא אפשר לו להבין שהיא לא מעוניינת, ופשוט לשחרר ולהמשיך הלאה. נכון, הוא לא אנס אותה, לא כפה עליה שום דבר פיזי, אבל הוא כן ניסה להכניס אותה למיטה עם אינספור הודעות. הוא כן הציע לה סקס, כמה וכמה פעמים, גם אחרי שהבהירה לו מפורשות שהיא לא מעוניינת. הוא כן סיפר לה מה היה רוצה לעשות איתה, ובסופו של דבר, כשסוף-סוף הבין שזה לא יקרה, גרם לה להבין, ללא מילים מפורשות, שהסירוב שלה יחזור אליה בצורה כזו או אחרת.
ברגע שהתמונה הייתה ברורה והספק שהיה לי לגבי הגרסה שלה נעלם לגמרי, ברמה הלא מודעת משהו בינינו מת. בתת המודע שלי ידעתי שכבר לא אוכל להסתכל עליו באותה צורה, אבל משום מה לא יכולתי לומר לו את זה מפורשות. לא היה לי נוח עם המצב, אז פשוט הרסתי את הקשר שלנו לאט אבל בטוח, עד שהוא התמוסס לחלוטין. לקח לי הרבה זמן להבין שזה קרה בעקבות אותו מקרה וגם לומר לו את זה.

להבין שלא זה לא

היום אני מבין עד כמה המקרה הזה ערער אותי לגבי ההתנהלות שלי עצמי מול בחורות. ברור לי שיש מצב שאותו חבר בכלל לא הבין שמה שהוא עושה לא בסדר. הוא חשב שהוא מפלרטט, שהוא מחזר, שהוא דווקא מחמיא לה בזה שהוא לא מוותר. זה היה נראה לו לגיטימי לגמרי, ואיפשהו, יכולתי להבין אותו כי איזה גבר לא היה חושב ככה, לפחות בהתחלה?
אני סבור שלכל גבר יש לפחות בחורה אחת בחייו שגם אחרי שאמרה לו שהיא לא מעוניינת בו, הוא המשיך לנסות, מתוך מחשבה שזה בסך הכול חלק מהחיזור, מהמשחק המקדים, מבניית המתח המיני. צריך להודות שהגבול הזה, בין משחק לבין לא חד-משמעי והחלטי, יכול להיות גם דק וגם מטושטש מנקודת מבט גברית. היה לי קשה להודות שמה שהוא עשה היה לא בסדר כי זה עימת אותי עם עצמי ועם הפעמים בחיים שגם עבורי הגבול הזה לא היה ברור.
לשמחתי, ידעתי מתי לשחרר, ועדיין, רק במזל זה היה בזמן. אני יודע שזה יכעיס לא מעט נשים, אבל עד היום אין לי תשובה טובה לגבי השאלה איך לדעת את ההבדל בין לא חד-משמעי לבין פלירטוט ומשחק. אך מאחר ואני גם ככה לא טוב במשחקים, עם השנים הבנתי שאני מעדיף לקחת לא כמשהו חד-משמעי לטובת שני הצדדים.
אלון יעקוביאלון יעקובי
אלון יעקובי. "היה לי קשה להודות שאני משתייך לצד הטורף"
(צילום: שלי אבידור)

באופן אישי, ואני יודע שאני לא היחיד, אני לא מכיר אף אישה שלא מכירה לפחות מישהי אחת שהוטרדה. גרוע מזה, אני יכול לספור על כף יד אחת את כמות הנשים שאני מכיר שמצהירות שהן לא חוו הטרדה בעצמן, מכל סוג שהוא. החל בהערה לא במקום ועד לאונס אלים, דרך יחסי מרות ועד לסמי אונס במועדונים. אולי זו הייתה הסיבה שכגבר, היה לי קשה להודות בסיפור הזה, היה לי קשה להודות בזה שבין אם אני רוצה או לא, אני משתייך לצד הטורף, הפוגע, המטריד.
התקשיתי להבין שכגבר, אני לוקח חלק בקשר השתיקה בין גברים שפשוט לא מוכנים להודות שהם מכירים מישהו שהטריד. היום, החלק התמים והאופטימי שבי רוצה להאמין שהסיבה היחידה שבגינה לא קיבלתי אף תגובה לפנייה שלי היא חוסר הנוחות של גברים להתמודד עם העובדה הזו, ולא התכחשות מוחלטת למציאות שבה אנו חיים.
רצה הגורל המחורבן ויום אחרי הפוסט שהעליתי, פורסם מקרה האונס המזעזע באילת. התגובות הגבריות שרצו ברחבי הרשת חיזקו אצלי את ההבנה שלא משנה מה הסיבה האמיתית, הגיע הזמן לעשות לזה סוף, הגיע הזמן לנתק את קשר השתיקה ההרסני הזה בין גברים לגבי מכרים, חברים וקולגות שהטרידו אישה, ושעכשיו זה בדיוק הזמן שלנו לפתוח את הפה שלנו ולהודות בזה.
הגיע הזמן שנפנים את המצב, שנסתכל למציאות בעיניים ונבין שכמו שכל נאנסת יכולה להיות אמא, אחות, חברה או ילדה של כל אחד מאיתנו, כל אנס או מטריד יכול להיות אבא, אח, חבר או הילד של כל אחד מאיתנו. אנחנו יכולים לנסות להתכחש לזה, להימנע ממחשבות על זה, אבל זה המצב. עד שלא נחליט לפתוח את הפה ולומר את הדברים, השאלה הכה כואבת שאיתה פתחתי, תישאר ללא תשובה הולמת, והאחריות לכך שהיא לא תישאל יותר מוטלת עלינו, הגברים.