"גברים לא יודעים מה זה דתל"שיות, זה זן אחר מבחינת היחס שלנו לגבר. במגזר החרדי מגיל מאוד צעיר מלמדים אותנו בבית הספר הלכות ושיעור בצניעות, איך לכבד את הבעל ואת המשפחה, וכבר מגיל ממש צעיר להתפלל לזיווג. זו הסיבה שכאשר חרדית לשעבר מגיעה לדייטים במגזר החילוני, היא מרגישה כמו עוף מוזר, ואני רואה את זה אצלי ואצל כל החברות שלי שיצאו בשאלה. אם יצאת עם מישהו והיה נחמד, אז ישר 'המלכת' אותו, ולצערי הגבר לא אוהב את זה כי המרדף חסר לו", מספרת אתי דהאן, בת 41 מראשון לציון.
אתי גדלה בלב בני ברק, במשפחה חרדית, להורים שחזרו יחד בתשובה לאחר שעשו עלייה מפריז. "ההורים שלי הם חרדים אבל קצת יותר ליברליים כי שניהם למדו באוניברסיטה ועבדו. גדלתי עם עוד שלושה אחים, אבל תמיד הייתי שונה, יותר מורדת. התחתנתי בגיל 21, שזה גיל מאוד מאוחר במגזר החרדי כי בגיל 17 כבר יוצאים לשידוכים, אבל לא התחברתי לכל הקונספט הזה. במשפחה ממש התעקשו שאתחתן כבר, אז התארסתי, למרות שלא אהבתי את החתן.
"ואז, בדקה ה-90, ביטלתי את החתונה. בסופו של דבר, את בעלי הכרתי באופן טבעי, בשכונה, ואחרי שלושה חודשים כבר התחתנו. לא היתה התאהבות אבל הציפייה שאתחתן יחד עם הגיל, דחפו אותי לכך. בסופו של דבר, הנישואים לא החזיקו מעמד כי הרגשתי שאני במקום אחר. רציתי ללמוד ולהתפתח ואילו בעלי רצה שאשב בבית ואגדל ילדים. אחרי שנתיים עם ילד משותף, פשוט קמתי ועזבתי".
אתי דהאן: "חינכו אותי לכבד את הגבר שמולי, וזה היה נראה לי מוזר לצאת לדייט ולמחרת אפילו לא לקבל הודעת פידבק. תעדכן אותי 'רוצה' או 'לא רוצה', זה המינימום של המינימום"
איך הסתדרת בתחילת הדרך?
"בהתחלה עברתי לבני ברק, השכרתי דירה ועבדתי וחייתי ממש מחודש לחודש עם תינוק קטן. אני לא יודעת איך הסתדרתי בכלל. הרגשתי שזה כבר לא זה, ושאני כבר לא דתייה. באופן הדרגתי יצאתי בשאלה, וכעבור שנה עברתי לפתח תקווה. התחלתי ללמוד תקשורת באוניברסיטה הפתוחה, וזה היה מאתגר כי לא הייתה לי בגרות בכלל. הייתה מן תחושה של לבד ושל נידוי, אבל תמיד הייתי בקשר חזק עם האחים שלי וחברות טובות שעזרו לי המון, אז איכשהו הסתדרתי ונשארתי אופטימית. בשנים הראשונות הייתי עסוקה בהישרדות אז לא חשבתי על זוגיות, אבל בגיל 28 כבר רציתי מאוד ולא היה לי קל".
9 צפייה בגלריה


אתי דהאן בהריון בתקופה החרדית. הלחץ המשפחתי והגיל לחצו עליה לקבל את ההחלטה להתחתן
(צילום: נתי גולד)
9 צפייה בגלריה


אתי דהאן אחרי שיצאה בשאלה. בשנים הראשונות כגרושה חילונית עסקה בעיקר בהישרדות
(צילום: נתי גולד)
מדוע?
"בגלל הבדלי המנטאליות. הייתי ועודני מאוד טוטאלית. חינכו אותי לכבד את הגבר שמולי וזה היה נראה לי מוזר לצאת לדייט ולמחרת אפילו לא לקבל הודעת פידבק. תעדכן אותי 'רוצה' או 'לא רוצה', זה המינימום של המינימום. לצאת עם בן אדם ואחרי יום להעלם, זה לא מוסרי ולא אתי.
"בציבור החרדי לא עושים דבר כזה. יש כבוד האחד לשנייה כבר מההתחלה לעומת עולם הדייטינג החילוני, ששם תמיד יש ענן של חוסר ודאות, וזה מתעתע. במגזר החרדי את יודעת בוודאות שהגבר לא ממקבל ושכול כולו בתהליך בדיוק כמוך. אני נראית טוב, מתלבשת יפה, מטופחת, בחורה איכותית וקרייריסטית ועדיין לבד, זה מתסכל".
האם היותך אמא לילד קטן מקשה עלייך לדעתך במציאת זוגיות?
"אף פעם לא הסתרתי שיש לי ילד וזה לא מה שמקשה על מציאת זוגיות. יכול להיות שהיו כאלו שפסלו כי אני מגיעה פלוס ילד, אבל זה היה ממש בשלבים הראשונים. תמיד הייתי בגישה שאם זה לא מתאים לך, אתה יכול ללכת כי זה מה יש. מי שרצה אותי, זה לא הפריע לו. היה לי חבר חילוני רווק, שאמא שלו הייתה שומרת לנו על הילד כשיצאנו לבלות, והוא היה לוקח אותו לטייל".
איך את מכירה גברים?
"בכל מיני דרכים אבל במיוחד דרך קבוצות של גרושים-גרושות בפייסבוק. את בעלי השני הכרתי בגיל 32, במסיבת פורים של גרושים-גרושות והייתה אהבה מטורפת כבר מהתחלה. מהר מאוד עברנו לגור ביחד ואחרי שלוש שנים התחתנו. לצערי, חווינו משבר ביחסים שלא הצלחנו להתגבר עליו, והתגרשנו אחרי ארבע שנים. אחר כך הכרתי מישהו בחתונה של חברה, הוא ישב לידי. היינו יחד בערך שנה ואז נפרדנו. אחרי הפרידה לקחתי קצת זמן לעצמי וממש עכשיו חזרתי לאפליקציות".
ואיך הולך לך?
"אני 12 שנה בעולם ההיכרויות החילוני ועדיין קשה לי. הדפוסים הקבועים שהוטבעו בי מגיל קטן הקשו עליי מאז ומתמיד למצוא זוגיות בעולם החילוני. עם החבר האחרון שהיה לי ממש הרגשתי שאני אוהבת יותר ממנו, ויותר מנסה לקדם עניינים. אני מניחה שאם הייתי מורידה רגל מהגז, עדיין היינו ביחד, אבל לקח לי זמן להבין את זה".
אתי דהאן: "אני מבינה שזה כבר לא השידוכים של בני ברק ואני צריכה לשחק את המשחק, אבל לא יודעת איך. אתי החרדית כבר לא קיימת, אבל היא עדיין לומדת ללכת"
היום, כשאת מודעת לכך, האם את מנסה לעשות דברים אחרת?
"מנסה אבל מאוד קשה לשנות דפוסים שטבועים מילדות. הייתי רוצה להיות כזו שאם לא שלחו לה הודעה אז היא ישר חותכת, אבל אני לא מצליחה. שבועיים-שלושה אחרי, זה עוד מהדהד לי כי אני צריכה תשובות וקלוז'ר. אני גם לא ממקבלת ולא מסוגלת לעשות זאת, כי זה לא האופי שלי ולא התרבות עליה חונכתי.
"אני נותנת לגבר שמולי הזדמנות כנה. יש לי המון מחזרים וכשאני לא מעוניינת אז אני מראה ואפילו כותבת, 'תודה על ההזדמנות אבל זה פחות מתאים'. בסופו של דבר, אני מבינה שזה כבר לא השידוכים של בני ברק ואני צריכה לשחק את המשחק אבל לא יודעת איך. אתי החרדית כבר לא קיימת, אבל היא עדיין לומדת ללכת".
הסביבה אמרה לי: "מי ייקח אותך עם שלושה ילדים?"
שמרית יתח, בת 40 מפתח תקווה, גדלה בבית חרדי ויצאה בשאלה אחרי הגירושים. "גדלתי בבית חרדי עם עשרה אחים. מגיל קטן גדלתי על מודל זוגי שבו הבעל לומד והאישה מפרנסת ומגדלת ילדים, וידעתי שאני הולכת להקים בית של תורה. בגיל 18 כבר החלו להגיע הצעות, אבל הרגשתי קטנה ולא רציתי למהר. כעבור שנה הסביבה הפצירה בי 'להתעורר', כדי שלא אגיע רווקה לגיל עשרים, גיל שהוא כבר פחות אטרקטיבי.
"הייתי ילדה מאוד טובה, שמרתי על עצמי. מעולם לא הסתובבתי לבד בחוץ או דיברתי עם בנים והבנתי שאני צריכה להתחתן, אז הסכמתי לצאת לשידוכים אבל לא התחברתי בכלל. אחרי זמן מה, הייתי בחתונה, וחברה הצביעה על שני תאומים מהישיבה ואמרה: 'אחד לי ואחד לך', ובאמת הכירו בינינו. נפגשנו לראשונה אצלי בבית ודיברנו ישר על מטרות, ציפיות מניהול הבית, משפחה וילדים. שידרנו על אותו גל, אז המשכנו להיפגש אחת לשלושה שבועות, ובפגישה הרביעית כבר היה 'ווארט'".
כלומר, אחרי שלוש פגישות כבר החלטתם שאתם רוצים להתחתן?
"כן. הבנו שזה מתאים לנו, אז למה למרוח זמן? הכרנו באוגוסט והתחתנו במרץ, החתונה היתה הפגישה השביעית שלנו. אחרי החתונה הוא היה אברך ואני עבדתי ולמדתי הוראה בסמינר. ארבע שנים לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה והיה לנו טוב.
"אחרי שלוש וחצי שנים נכנסתי שוב להריון ובסוף ההיריון קרה משהו שהתחיל לערער את הזוגיות שלנו. כאן החל משבר ביחסים וביקשתי שנלך לטיפול זוגי. זה לא צלח, והתגבש אצלי הרעיון של גירושים אלא שאז נכנסתי להיריון שלישי. החלטנו להשאיר את ההיריון ולנסות לגשר על הפערים. הוא הבטיח שיעשה כל מה שצריך, אבל הימים עברו וזה לא באמת קרה אז החלטתי להתגרש.
"למרות שכל הסביבה ניסתה לשכנע אותנו לשלום בית, פתחתי תיק בבית משפט והוא לקח את זה מאוד קשה. הלחץ הסביבתי השפיע עליי ושוב פנינו לייעוץ זוגי, אבל כצפוי זה לא צלח. בסוף הלכתי לרב שלי ושיתפתי אותו במה שקורה והוא נתן לי את ברכת הדרך, מה שהייתי צריכה למצפון שלי".
שמרית יתח: "הייתי בחתונה, וחברה הצביעה על שני תאומים מהישיבה ואמרה: 'אחד לי ואחד לך', ובאמת הכירו בינינו. נפגשנו לראשונה אצלי בבית ודיברנו ישר על מטרות, ציפיות מניהול הבית, משפחה וילדים. שידרנו על אותו גל, אז המשכנו להיפגש אחת לשלושה שבועות, ובפגישה הרביעית כבר היה 'ווארט'"
עברת תהליך ארוך עד ההחלטה הסופית להתגרש, פחדת?
"בטח. היו לי מלא חששות. כל הסביבה אמרה לי: 'מי ייקח אותך עם 3 ילדים? מי יסתכל עלייך? את תהיי לבד', ואני החלטתי שאני מוכנה להיות לבד עד גיל 120 והעיקר לא להישאר בזוגיות הזו. לא משנה שאחרי שנייה וחצי בחוץ, כבר הבנתי שזה לא נכון. אז בגיל 32, אחרי 12 שנות נישואים ושלושה ילדים, הגדולה בת שבע והקטן בן שנה, התחלתי מחדש".
נשמע קשוח, מאיפה מתחילים?
"עברתי לדירה בבעלותה של אמי, אבל לא ידעתי להתנהל כלכלית כי לא ידעתי מה זה בנק בכלל. פתאום הייתי צריכה לחיות לבד, להחזיק בית ומשפחה, ולא ידעתי איך עושים את זה. הרגשתי שאני מאבדת את זה, כי גם מה שהרווחתי הלך ישירות לבייביסיטר.
"אבא שלי הציע שאעבור לגור אצלו וכך הוא יעזור לי עם הילדים, וזה כמובן הקל עליי להתאקלם וגם לצאת לדייטים. פעם אחת הכרתי בעבודה וזה לא הסתדר, ופעם אחרת הכרתי מישהו בטיול בטבריה עם המשפחה, אבל כל הזמן משהו הרגיש לי לא נכון ושאני עושה משהו לא בסדר".
מדוע?
"כי אומנם הייתי גרושה אבל הכרתי גבר אחד כל חיי, והיה לי קשה ומוזר לדבר עם גברים אחרים. למזלי, היתה לי חברה טובה שעודדה אותי להכיר ונתנה לי עצות, ובאמת שבעה חודשים אחרי הגירושים הכרתי גבר שהגיע ממשפחה חרדית. אחרי חודשיים וחצי של היכרות, עשינו פעם ראשונה שבת יחד וגיליתי שהוא לא שומר שבת בסתר.
"כיבדתי את דרך החיים שלו והמשכתי בשלי, אך עם הזמן קרה שהלכנו לישון כשהטלוויזיה דולקת ואני רק כיביתי אותה והוא רק הראה לי רגע משהו בטלפון, כך החלה התדרדרות בשלבים מבחינת הדת, למרות שכשהילדים עשו שבת אצלי, היא הייתה קודש קודשים. אחרי שלוש שנים נפרדנו ואני יצאתי בשאלה. רציתי ליהנות מהחיים, לצאת לבלות, ללכת למסיבות ולהשלים את גיל 18 שהרגשתי שפספסתי. הצטרפתי לקבוצות פייסבוק של גרושים-וגרושות והשתלבתי מהר מאוד".
איך הייתה החוויה שלך בעולם הדייטינג החילוני?
"כל דבר שהוא שונה ממה שרגילים אליו מלחיץ בהתחלה. בדייט הראשון שלי אחרי הגירושים, ישבתי בשילוב ידיים והבחור אמר שלי שהוא לא מעוניין להמשיך איתי לדייט שני כי הוא לא רגיל לזה. בעולם החילוני גברים רגילים שישר קופצים עליהם או מחבקים אותם, ואני לא כזאת.
"בזכות הקבוצות של גרושים-גרושות היה לי קל יותר להכיר, כי היו הרבה מפגשים. מצד שני, קשה יותר כי אנשים חושבים שיש תור בחוץ וגם הכול פרוץ ואין גבולות. אני בעצמי ניהלתי במשך שלוש שנים קבוצה כזו, כך שהגיעו אליי המון פניות מהמון גברים ותמיד הייתי מאוד מחוזרת. בקורונה הכרתי בן זוג והיינו יחד שלוש שנים, אבל זו היתה חברות טובה ופחות אהבה ונפרדנו. ואז פרצה המלחמה והרבה דברים אצלי השתנו".
מה למשל?
"ב-7 באוקטובר הבת הבכורה שלי החליטה שהיא חוזרת לשמור שבת, אחותה בעקבותיה ואז גם אני. התחזקתי וחזרתי לשמור צניעות ואני חווה על זה המון כבוד והערכה מגברים. אני לא קוראת לעצמי דתייה, אולי דתייה לייט. בתקופה שלא שמרתי שבת הייתי נחרצת שלא אצא עם שומר שבת, אבל עכשיו אצא רק עם שומר שבת. למעשה, אני בזוגיות כבר ארבעה חודשים עם בחור דתי ממשפחה חרדית מבני ברק, ואנחנו בערך באותה דרגה של רוחניות אז זה עובד לנו.
"יש לו גם שלושה ילדים ובשבת אנחנו הולכים עם כולם לבית הכנסת וזה כיף וממלא. רוב האנשים שיצאתי איתם היו גרושים עם ילדים. תמיד הייתי באמונה שרווק צריך להכיר רווקה ולהתחיל את החיים מאפס, כי יש משהו בוסרי שלא הייתי רוצה שיתפספס בגללי. כשיש ילדים בתמונה חייב שהילדים יסתדרו עם בן הזוג וילדיו, כי ילדים שלא מרגישים בנוח מחבלים בקשר".
"הייתי רק בת 18 כשהכרתי את בעלי, ופתאום חזרתי להיות נערה מתבגרת. זה היה מרגש"
שני רולינקס היא בת 46 מנתניה. גם היא חרדית לשעבר, שהתגרשה לאחר 18 שנות נישואים ושישה ילדים משותפים. "נולדתי למשפחה חילונית לחלוטין ועברתי ילדות רגילה לכל דבר. בגיל 18 הכרתי את בעלי בעבודה ואחרי שנה ביחד הוא התחיל לחזור בתשובה באופן מהיר וקיצוני.
"אני הייתי חיילת ולא התחברתי לרעיון, אבל ניסיתי לשמור איתו שבת וכך התחזקתי. לקחתי על עצמי צניעות והתחלנו לשמור נגיעה. התחתנו וניהלנו אורח חיים חרדי. אני עבדתי והוא היה אברך. בתחילת התהליך היה לנו טוב וריחפה מעלינו תחושה של אופוריה, אבל מהר מאוד הכול התפוגג. נכנסתי להיריון ותוך תשע שנים היו לנו חמישה ילדים.
"הקושי בכלכלה ובגידול ילדים גרם להמון מתח באוויר והוא התחיל לעשן גראס באופן קבוע. בשלב מסוים, סבלתי המון מכאבי שיניים ולא היה כסף לטיפולים, אז ברחתי מהכאב הפיזי והנפשי אל העישון גם אני, והתמכרתי. כשנכנסתי להיריון השישי הפסקתי את השימוש. ילדתי פג וחוויתי דיכאון אחרי לידה במשך חצי שנה.
"בזמן הזה שתי הבנות הגדולות שלי טיפלו בילד, המצב שלי התדרדר והילדים הבינו שמשהו לא בסדר איתי אז הם פנו להורים שלי לעזרה. בהמשך הרווחה נכנסה לתמונה ויום אחד דפקו לי בדלת שלושה אחים בחלוק לבן, ולקחו אותי לאבחון פסיכיאטרי. אובחנתי עם מאניה-דיפרסיה, והכניסו אותי ישר למחלקה הסגורה. את הילדים לקחו לפנימיות ושאר מסגרות, ואני אחרי האשפוז עברתי לקהילה, לכפר גמילה מסמים ואלכוהול, והייתי שם שנה וחצי".
שני רולינקס: "לגברים שהכרתי ואלו שחיזרו אחריי לא הפריע שאני אמא לשישה ילדים, כי כשגבר מתאהב אז גבר מתאהב וזה גם נורא תלוי איך מעבירים את המסר. אצלי זה היה מאוד ברור: אלו הילדים שלי ואלו החיים שלי ו'טייק איט או ליב איט'"
איך היו היחסים עם בעלך?
"בגלל שבעלי היה משתמש אז לא הסכימו שהוא יבקר אותי. המשפחה הבינה שיש לו חלק ניכר בהתדרדרות הנפשית והפיזית שלי. הייתי בטוחה שאני יוצאת מכפר הגמילה וחוזרת אליו. רציתי לאחד את המשפחה ושכולנו נחיה יחד באושר ועושר, אבל בסוף הבנתי שצריך להפריד כוחות, ואחרי שנה שלא ראיתי אותו, התגרשנו.
"בסופו של דבר, עשיתי מה שטוב לילדים ומה שיגרום לי לקבל אותם בחזרה. אחרי שיצאתי לחיים עצמאיים, השכרתי דירה, עבדתי ובתי בת ה-15 והתינוק בן השנתיים חזרו לגור איתי. הייתי במסע לשיקום עצמי".
חשבת בכלל על זוגיות במהלך השיקום שלך?
"רציתי. פתאום אחרי 18 שנה יצאתי חזרה לעולם של הכרויות. חיזרו אחריי והרגשתי כאילו שנולדתי מחדש. חוויתי דברים שלא חוויתי מעולם. הייתי רק בת 18 כשהכרתי את בעלי, אז לפתע הרגשתי כמו נערה מתבגרת וזה היה מרגש. ידעתי שמלבד היותי אמא אני גם בן אדם ואני צריכה להתרכז בעצמי, לדאוג לרווחה הנפשית שלי ולעשות מה שטוב לי.
"כשיצאתי מהקהילה חשבתי לעצמי: מי ייקח אותי עם שישה ילדים? מה אני אעשה? תהיה לי בכלל זוגיות אחרת? ואז החלטתי שאעשה מה שאני יכולה כדי שזה יקרה. התחלתי לצאת וגיליתי עולם חדש בחוץ. לגברים שהכרתי ואלו שחיזרו אחריי לא הפריע שאני אמא לשישה ילדים, כי כשגבר מתאהב אז גבר מתאהב וזה גם נורא תלוי איך מעבירים את המסר. אצלי זה היה מאוד ברור: אלו הילדים שלי ואלו החיים שלי ו'טייק איט או ליב איט'".
איך הכרת גברים?
"אחרי הגמילה כבר יצאתי בשאלה וניסיתי להכיר גברים באופן טבעי: בעבודה, במקומות פנאי ובסביבה הקרובה. היו לי שני קשרים עיקריים אבל הם לא נמשכו הרבה זמן. אחד היה צעיר ממני והיה לנו כיף ביחד, אבל הוא לא הסתדר עם הילדים אז זה לא עבד.
"לשמחתי, אחריו הכרתי את איתי, בן זוגי. הוא גם היה חלק מקהילת כפר הגמילה שבו התגוררתי, אבל לא היינו בקשר כי הקהילה מופרדת. תמיד חשבתי שהוא חמוד אבל הייתי דתייה והוא חילוני, אני גרושה עם שישה ילדים והוא גרוש ללא ילדים, אז לא חשבתי שהוא יסתכל עליי בכלל. כשעבדתי בבית קפה, שנה אחרי שיצאתי מהקהילה, נתקלתי באיתי שוב ומאז זו היסטוריה".
איך איתי הסתדר פתאום עם שישה ילדים?
"זה לא הפחיד אותו. אומנם חייתי רק עם שני ילדים בבית אבל הוא ידע שהם בפנימיות ושיבוא יום והם יחזרו הביתה. הכרנו בתקופת הקורונה, אז הקשר התקדם מאוד מהר, ועדיין ההיכרות עם הילדים שלי היתה מאוד איטית וממש נזהרתי כי לא הייתי מוכנה לפספס את הקשר איתו.
"אחרי שלושה חודשים כבר עברנו לגור יחד. היו קשיים בהתחלה אבל אני הייתי אחראית על חינוך הילדים והחלטות חשובות, הוא גם לא הבין בזה ולכן לא התערב. עבדתי בעסק שלו והעסק פרח, ועברנו לבית גדול יותר עם שבעה חדרים, והרווחה החזירה את כל הילדים הביתה.
"אני הפסקתי עם הטיפול התרופתי כי כבר הייתי יציבה נפשית. נכנסתי להריון והיום הקטנה שלנו בת שלוש. אחרי שעברנו לגור ביחד, הפכנו למשפחה אחת שלמה. אני אומרת לילדים: 'הוא לא אבא שלכם אבל הוא מפרנס אתכם ודואג לכם. אתם לא תתחצפו או תקללו. כבוד קודם כל ויש גבולות ברורים'. אנחנו חמש וחצי שנים ביחד ומתמודדים מאוד יפה עם המורכבות של היחסים בינינו, ואם אני מצאתי זוגיות, אחרי כל מה שעברתי, אז כל אחת יכולה".