יש לי נטייה להתמכרויות. אני מודעת לכך, מתמודדת עם זה, ולכן שנים לא נגעתי בסמים, אלכוהול, סיגריות, סוכר ופחמימות, אבל אחרי הפרידה הכול נפתח לי. רציתי לחיות הכי חזק שאפשר ולחוות בפעם הראשונה את כל מה שיש לעולם הזה להציע, כמו הלייט-בלומרית שאני.
השבוע אחגוג 38. לא תכננתי להיות רווקה בגיל הזה. עד לפני שנתיים הייתי בזוגיות במשך עשר שנים, שחשבתי שתימשך לתמיד. למעשה, עברתי לגור לבד בפעם הראשונה בחיי רק בגיל 35, ואחרי יותר משנה של חוויות, ריגושים ושברונות לב קטנים, שאפילו כתבתי עליהם אלבום, הרגשתי שחלאס צחוקים, אני לא נהיית צעירה ואני רוצה זוגיות.
בעצת חברות טובות נפרדתי לשלום מהיזיזים הלוהטים, וניגשתי למשימה. כבר שנים שיש לי אפליקציות היכרויות על הטלפון, אבל עכשיו השתמשתי בהן בצורה קצת אחרת, שלאט-לאט התחלתי לזהות ככפייתית. זה התחיל משימוש בבאמבל, קיופיד וטינדר במקביל. לפעמים מצאתי את עצמי מורידה אפליקציה נוספת, שלא יחסר, כשבראש שלי החלוקה היא כזאת: טינדר מלא בחתיכים שרוצים רק סקס, קיופיד זה לסחים שרוצים זוגיות, ובבאמבל נמצאים הבחורים העדינים יותר, שאולי יותר נכונים עבורי, אבל לא בטוח שאני מעוניינת בהם.
מיום ליום הרגלי השימוש שלי באפליקציות האלה הלכו והתרחבו. דמיינו שעות של סוויפים והתכתבויות עם גברים, החל מהרגע שאני מתעוררת, במהלך העבודה ותוך כדי בילוי עם חברות. לפעמים התכתבתי עם שישה עד שמונה גברים במקביל, עם חלקם כבר עברתי לוואטסאפ או לאינסטגרם, עד שמישהו מאיתנו הציע דייט. יצאתי לדייטים עם כל מי שנראה לי חמוד בתמונות, בלי לחפש אותו ברשתות החברתיות ובלי לעשות גוגל. אמרתי לעצמי, מה אכפת לי, אני אוהבת לצאת, להתלבש ולהתאפר, להיראות טוב ולהרשים, ואם משהו לא ייראה לי, אני אקום ואלך. אחרי כמה דייטים מחרידים, כולל דייט עם גבר שעובד בתור קולט גופות במכון לרפואה משפטית, הבנתי שכנראה שאני עושה משהו לא נכון ושלא ככה אפגוש את הפרטנר הפוטנציאלי שלי. התחלתי ליזום שיחת טלפון לפני כל דייט, כדי לנסות ללמוד מהקול שלו ומהנושאים שהוא מעלה, אם יש בכלל וייב, וזה די הוכיח את עצמו. קרה לי כבר כמה פעמים שבשיחת הטלפון הבחור לא הפסיק לדבר על האקסית שלו, והבנתי שאין טעם לפגוש מישהו שעדיין עמוק בתהליך הפרידה.
"לפעמים מצאתי את עצמי מורידה אפליקציה נוספת, שלא יחסר, כשבראש שלי החלוקה היא כזאת: טינדר מלא בחתיכים שרוצים רק סקס, קיופיד זה לסחים שרוצים זוגיות, ובבאמבל נמצאים הבחורים העדינים יותר, שאולי יותר נכונים עבורי, אבל לא בטוח שאני מעוניינת בהם"
למרות זאת, כמות הזמן שביליתי באפליקציות לא פחתה. היא אפילו גברה. ככל שהתחדדה אצלי ההבנה אילו גברים מתאימים לי ואילו פחות, כמות המאצ'ים שהיו לי פחתו וכך גם הדייטים. בסוף יצא שהשקעתי רק באפליקציות עצמן. מכירים את הריגוש שבקבלת התראה על לייק לתמונה באינסטגרם? אז החוויה של לקבל מאצ' או הודעה מבחור היא בדיוק אותה חוויה עבורי. אני מכורה לריגוש, לאפשרות, למה שיכול לקרות, לפנטזיה. בשנה וחצי האחרונה יצאתי לדייטים עם שלושה גברים בשבוע, עם רובם לא המשכתי אחרי דייט שלישי או רביעי. לעיתים רחוקות פגשתי בחור מהמם שהרגשתי איתו חיבור מיוחד ורציתי להמשיך, אך דווקא בפעמים האלה הבחור לא היה מעוניין.
בינג' של דייטים
נקודת השבר קרתה לפני שלושה שבועות, כשמצאתי את עצמי בחמישה דייטים בשבוע, עם חמישה גברים שונים. איכשהו, כל הגברים שהתכתבתי איתם רצו להיפגש ולא רציתי לפספס אף אחד מהם. ביום ראשון יצאתי לדייט ראשון עם בחור שגר בצפון והגיע במיוחד לתל אביב, בשני פגשתי יזיז, בשלישי יצאתי לדייט שלישי עם בחור שהייתה איתו שיחה מרתקת אבל לא משיכה מינית, ברביעי יצאתי למסעדה עם בחור שכבר בטלפון ידעתי שאין וייב, אבל אמרתי שננסה כי הוא חתיך, בחמישי פגשתי בחור שהתחיל איתי באינסטגרם אחרי שמבטינו נפגשו בקפה הקבוע שלי, ובשבת, אחרי ההפגנה, פגשתי בחור לדייט ראשון על בירה. מיותר לציין שהשפע הזה מעוור. רק עכשיו, במרחק של כמה שבועות מהטרלול הזה, ברור לי שאין מצב לפגוש ככה בן זוג, מדובר בבינג' של דייטים. נפגשתי שוב רק עם הבחור מיום חמישי, אבל גם איתו זה נגמר אחרי הדייט השני.
בכל השנים שאני באפליקציות הורדתי ומחקתי אותן עשרות פעמים, לפעמים כדי "לחדש את המלאי" ולפעמים כי פשוט הייתי חייבת הפסקה. אחרי תקופה ממושכת של שימוש כפייתי באפליקציה, מתקבלת התחושה שהאלגוריתם כבר לא מראה לך אף אחד פוטנציאלי, ושאין עם מי לעבוד. הסיבה לכך היא שהאלגוריתם מזהה שאת כבר מכורה, ושאין צורך להשקיע בך כדי שתישארי. אבל אם את מתחכמת, מוחקת את האפליקציה ומורידה אותה מחדש, האלגוריתם, כמו דילר טוב, מנסה לשכנע אותך להישאר. במקרה הזה הוא ישוויץ במשתמשים שיש להם הכי הרבה סווייפים ומאצ'ים, כדי להזכיר לך שדווקא נחמד כאן ושתישארי.
הבעיה היא שעם כל מחיקה והורדה מחדש, אני יותר מתוסכלת ופחות מאמינה. אבל בגלל שאני מכירה לא מעט זוגות שנפגשו ככה, וגם אני עצמי חוויתי מערכות יחסים חמודות שנולדו באפליקציות הללו ממש, אני ממשיכה עם הלופ הזה של סוויפים, התכתבויות, דייטים, מחיקה, הורדה מחדש וחוזר חלילה. מיותר לציין שהיזיזים מהעבר כבר מזמן חזרו לתמונה, כי בואו.
"אחרי תקופה ממושכת של שימוש כפייתי, מתקבלת התחושה שאין עם מי לעבוד. הסיבה לכך היא שהאלגוריתם מזהה שאת כבר מכורה, ושאין צורך להשקיע בך כדי שתישארי"
מעגל שאין לו סוף
לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שהתמכרתי. המקור לנטייה שלי להתמכרות יושב על המקום הכי כואב שלי. כמו נשים רבות, אני נאבקת מאז שאני זוכרת את עצמי בדימוי גוף מעוות ("באדי דיסמורפיה", למי שמכירה), ובשנים האחרונות אני מטופלת במרפאה להפרעות אכילה. יש לי אפילו פודקאסט בשם "חייבת שוקולד דחוף" שמדבר בדיוק על זה. בתור נערה קיבלתי את המסר שנשים שמנות הן לא יפות או מחוזרות, ושגברים לא ישימו עליי אם אהיה שמנה. חלק בי עדיין מופתע ומוחמא עד עמקי נשמתי כשגבר שאני מעוניינת בו מוצא אותי מושכת. אני מכורה למחמאות האלה מגברים, כמה שיותר מפורטות, יותר טוב. אני אוהבת שהפרטנרים שלי עפים על הגוף שלי, וכשאני רואה איך הם מסתכלים עליי במשיכה ובחרמנות, לכמה רגעים אני מאמינה להם ורואה את עצמי בדיוק כמו שהם רואים אותי.
מבחינתי, אם הצלחתי להרשים גבר שאני עפה עליו, אני כנראה ממש שווה, ממש כוסית. הם מאשרים אותי ואת הגוף שלי, ולרגע אחד גם אני עפה על עצמי, וכל הרעש הפנימי של המחשבות המורידות על הגוף שלי משתתק. ואז הרגע הזה עובר ואני צריכה עוד אישור כזה, עוד מחמאה, עוד דייט, עוד מבט מעריץ, רק כדי להרגיש את ההקלה והאישור. זה מעגל שאין לו סוף ולכן אף מחמאה או אישור חיצוני לא יצליחו למלא אותו.
כשמחקתי את האפליקציות בפעם האחרונה, החלטתי שעד יום הולדתי ה-38 אני בודקת עם עצמי מה אני מרגישה בלעדיהן. גיליתי שמדובר בגמילה של ממש. הרגשות הראשונים שעלו בי הם שעמום וחוסר שקט - מה עושים עם הידיים? במה להעסיק את המוח לפני השינה או כשאני עושה כלים? אחר כך הגיעה החרטה - למה בכלל מחקתי? אבל איך אני אמצא זוגיות? ואז פתאום נהיה שקט. לאט-לאט שמתי לב שיש לי הרבה יותר זמן, שאני יותר פרודוקטיבית. אני גם ככה אישה שכל שנייה מהיום שלה מנוצלת ביעילות, אבל פתאום התפנה לי זמן שקודם הלך על התכתבויות בלתי נגמרות.
"הם מאשרים אותי ואת הגוף שלי, ולרגע אחד גם אני עפה על עצמי, וכל הרעש הפנימי של המחשבות המורידות על הגוף שלי משתתק. ואז הרגע הזה עובר ואני צריכה עוד אישור כזה, עוד מחמאה, עוד דייט, עוד מבט מעריץ, רק כדי להרגיש את ההקלה והאישור"
חזרתי להקליט את הפודקאסט, נכנסו לי עבודות הפקה מוזיקלית שהמון זמן רציתי שיגיעו, הצעות להופעות ושיתופי פעולה מוזיקליים דפקו לי על הדלת במפתיע. כאילו שהעולם מרגיש שהלב שלי יותר פנוי ופתוח ושולח לי ממתקים. נסעתי לטייל בצפון עם חברה ופגשנו במקרה שני גברים מתוקים. הייתי לחלוטין רגועה ובלי ציפיות מהמפגש איתם, ובסוף אחד מהם לקח את המספר שלי. גברים מהעבר שהיה לי איתם משהו ולא הצליח בינינו, שלחו הודעות ושאלו מה איתי. גבר שחיכה שנה כדי להתחיל איתי באינסטגרם פתאום אזר אומץ לעשות את זה.
אפליקציות הכרויות אמורות להשאיר אותנו בתוכן כמה שיותר זמן. אין להן אינטרס שנכיר פרטנר קבוע ונמחק אותן. ואם ההגדרה של חוסר שפיות היא להמשיך לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ובכל פעם לצפות לתוצאה שונה, כנראה שהגיע הזמן שאבין שקהל היעד שלי לא נמצא באפליקציות, ושלא שם אמצא את הפרטנר שלי.
אני מרגישה שיש לי עוד דרך ארוכה לעשות בכל הקשור לאהבה ולהערכה עצמית. אני בטיפול כבר שנים, אבל רק בשלוש השנים האחרונות אני מתמודדת באופן ספציפי עם בעיית דימוי הגוף שלי. זה תהליך ארוך, שיימשך כנראה כל החיים. אני מנסה לא להיות קשה עם עצמי, להתבונן על הצורך שלי באישורים מגברים ולהיות בחמלה. להגיד לעצמי מילים טובות על מי שאני ועל הגוף שלי בלי שאף בן יאשר אותי, ועדיין יש ימים שהעבודה של להפסיק את המחשבות הרעות כשאני מסתכלת במראה כל כך מפרכת, שאני צריכה לשלוח תמונה לאיזה גבר שיגיד לי שאני כוסית.
כשמחקתי את האפליקציות, היה לי ברור שזאת גמילה זמנית ושאני תיכף חוזרת, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה. יש בי חרדה מסוימת שלא אצליח להכיר מישהו בלי גלגלי העזר האלה. הקלישאה ש"אף אחד כבר לא מתחיל במציאות" אינה שגויה. נדיר שזה קורה, ואני מוצאת שגם כשאני אקטיבית ומתחילה עם גברים בעצמי, זה לא פעם מרתיע. אני כן יודעת שאם אחזור שוב לאפליקציות, אנסה לעשות את זה אחרת. להוריד אפליקציה אחת ולא יותר, לדבר עם גבר אחד בכל פעם, לטעום מהבופה רק בקטנה ולא להתנפל. אני יודעת שזה ידרוש ממני מאמץ אדיר. אני אוהבת לצאת לדייטים ומתגעגעת לרגע הזה, כשהשיחה זורמת וכשיש מתח מיני באוויר. אני כל כך רוצה להתאהב על אמת ויש לי המון אהבה לתת, אבל אני מבינה שהדרך לשם עוברת לא רק בהיכרות עם עצמי, אלא גם באמונות העצמיות שאני סוחבת איתי. בינתיים אני משילה מעליי את חוויית החיפוש ונראה מה יקרה.
