יש סצנה מאוד מפורסמת באחד הפרקים של סיינפלד, שבה ג'רי נפרד מהבחורה שהוא יוצא איתה, כי היא אוכלת אפונה בצורה מוזרה מדי לטעמו. מבחינתו, מדובר בדיל-ברייקר לכל דבר ועניין, שמחייב לסיים עמה את הקשר. ג'רי וחבריו לסדרה ידועים בשלל התירוצים והסיבות לרווקות שלהם: "היא לא הסכימה לטעום פאי תפוחים", "הוא מדבר קרוב מדי", "היא לא אהבה בדיחה מסוימת", "היה לו שם של רוצח סדרתי" ועוד.
אפשר לומר שהסדרה כולה נסובה סביב חקר סגנונות התקשרות בעייתיים, כשג'רי מתפקד על תקן הרווק הנצחי שנמנע מכל קשר שמריח מאינטימיות. במובן הזה, ג'רי משתייך לטיפוס הנמנע בתיאוריית ההתקשרות של הפסיכואנליטיקן הידוע, ג'ון בולבי.
תיאוריית ההתקשרות של בולבי עוסקת באופנים שבהם אנחנו מתנהלים במערכות יחסים מבחינה רגשית והתנהגותית. בולבי הגיע למסקנה שהקשר הראשוני שלנו עם ההורים או עם דמות המטפלת העיקרית שגידלה אותנו, מעצב את הקשרים העתידיים שיהיו לנו, והגדיר שלושה סגנונות מרכזיים: התקשרות בטוחה, התקשרות נמנעת והתקשרות חרדתית.
לפי התיאוריה, מרבית האנשים מוגדרים כבעלי סגנון התקשרות בטוח. דפוס התקשרות זה מאופיין בסקרנות ובחקירה כאשר ההורה נוכח, בהבעת מחאה בעת פרידה מההורה, ובהבעת שמחה ורצון בקרבה עם שובו. בבגרות, התקשרות בטוחה באה לידי ביטוי ביכולת לבטוח בצד השני, לבקש עזרה בעת הצורך ולשתף ברגשות שעולים בי, ללא חשש מדחייה.
התקשרות נמנעת, לעומת זאת, מאופיינת באיפוק, קרירות ובאדישות בעת פרידה מההורה, או בעת פגישה מחודשת עמו. כשאנשים בעלי דפוס נמנע מגיעים לבגרותם, הם נוטים להימנע ממצבים שעלולים להוביל לדחייה ומקדשים את העצמאות שלהם. בכתבה זו אתמקד בדפוס התקשרות זה.
אפשר לומר כי הטיפוס הנמנע הוא אדם מתוחכם ודי קול למראית עין. יש לו מנטליות כזאת של אדישות מאופקת, ולעתים זה נראה שלא ממש מפעפע בו הרצון או הצורך בזוגיות או אפילו בקרבה. כביכול, הוא "מעל" הצורך הזה, אבל למעשה זה בדיוק המצב ההפוך. בסתר ליבו, הטיפוס הנמנע משתוקק לקרבה ולאינטימיות כפי שבחיים לא היו לו, ובאופן לא מודע הוא משטח או מדחיק את הרגשות הללו בשביל לא לחוות דחייה וכאב.
"בסתר ליבו, הטיפוס הנמנע משתוקק לקרבה ולאינטימיות כפי שבחיים לא היו לו, אך באופן לא מודע הוא משטח או מדחיק את הרגשות הללו בשביל לא לחוות דחייה וכאב"
צריך להבין שסגנון התקשרות לא בטוח זה נובע מהתנסויות בילדות שבהן התינוק חש דחייה, כאשר חיפש קירבה במערכת היחסים שלו עם הדמות המטפלת הראשית. כך, מגיל מאוד צעיר הילד לומד שכשעצוב או כואב לו, אין לו איפה לקבל נחמה וקירבה כי אמא לא זמינה אליו רגשית או פיזית. אולי היא בדיכאון, או שהיא מזלזלת ברגשות שלו, ואולי היא פשוט לא זמינה פיזית כי אין לה זמן לזה. הילד, שלא מקבל את הקשב הדרוש לו, לומד לנחם את עצמו לבד, ובשלב מסוים הוא מפסיק לפנות לאם או לדמות המטפלת בשביל להישען או לקבל תמיכה ואהבה.
תגידו שזה לא בהכרח רע, הרי כולנו רוצים להיות הסמכות הפנימית של עצמנו לאהבה עצמית ולא להיות תלויים באחר, אבל לצערי, העצמאות הזאת מגיעה עם מחיר. האדם הבוגר שצומח עם סגנון התקשרות נמנע הוא לכאורה עצמאי, בוגר, מתפקד ולא תלותי, אך מאידך הוא לא יודע להישען או להתמסר בתוך מערכת יחסים. הוא מפחד לבקש קירבה ואינטימיות, מפחד להיות במערכת יחסים עמוקה, והוא יעשה הכול כדי לא לחוות דחייה, מכיוון שכל אופציה לדחייה "מגרדת" לו את אותו פצע ילדי כואב ומדמם. פצע של ילד שמבקש חיבוק ואין מי שייתן לו אותו.
3 צפייה בגלריה
רוב האנשים יפתחו דפוס התקשרות בטוח ויזכו למענה זמין לצרכים שלהם על ידי הוריהם
(צילום: Shutterstock)
התיאוריה של בולבי מראה שאין חוק התיישנות על כאב של דחייה ונטישה, לא משנה כמה זמן עבר ובני כמה אנחנו. ילדים שהוריהם לא היו זמינים עבורם רגשית או פיזית בילדות, משלמים את המחיר במערכות היחסים הבוגרות שלהם, בהנחה שהם בכלל מצליחים להיכנס לכאלה.
מצטייני הכיתה בבררנות ותירוצים
איך זה נראה בשטח? יש מגוון סימנים לזיהוי שמעידים שהאדם הינו נמנע. לפעמים יש את כולם ולפעמים רק אחד (יש לזכור שהרבה פעמים הסגנונות מעורבים ביניהם, כך שיש אנשים בעלי סגנון התקשרות בטוח-נמנע או נמנע-חרד וכיו"ב).
הטיפוס הנמנע, פשוטו כמשמעו, ינהג בהימנעות. הוא ימנע מלצאת לדייטים, ימנע מלהיכנס למערכות יחסים, הוא יטען כי הכי טוב לו לבד, יצהיר שלא חסרה לו אהבה ושאין לו סבלנות לדייטים כושלים.
הטיפוסים הנמנעים הם מצטייני הכיתה בתירוצים ובאמונות מגבילות. הנמנעת תטען למשל כי "כל הטובים תפוסים", "גם ככה כולם מתגרשים אז בשביל מה לנסות", "אין לי זמן להשקיע באהבה", ו"אני עדיין תקועה על האקס", למרות שעברו כבר 15 שנים מאז שהיא נפרדה ממנו.
"האדם הבוגר שצומח עם סגנון התקשרות נמנע, מפחד לבקש קירבה ואינטימיות, מפחד להיות במערכת יחסים עמוקה, והוא יעשה הכול כדי לא לחוות דחייה"
הנמנעים חובבים מערכות יחסים בלתי אפשריות. זה הדיל המושלם מבחינתם כי הם מקבלים את הכותרת שהם בזוגיות. בפועל, הם לא באמת חווים מערכת יחסים טוטאלית והתמסרות מלאה. לכן נמצא אותם במערכות יחסים עם אנשים מעבר לים, מנהלים רומן עם מישהו לא פנוי, טוענים שהם א-מונוגמיים או מתמידים ביצירת מערכות יחסים מורכבות, שבהן אין 100 אחוז התחייבות או התמסרות.
הנמנעים הם מאסטרים בלשלול. הם יטענו שקשה להם להתאהב. הם ימצאו את הסיבות לשלול כל אחד ואחת שהם יצאו איתם דקה וחצי, ולו רק כדי להימנע מלהעמיק את הקשר ולסכן את עצמם בדחייה פוטנציאלית. כשיקראו להם "בררנים", הם יגידו שהם פשוט מרגישים שהם "ראויים ליותר". אבל האמת היא שהם פשוט מתים מפחד להיפגע. יש בתוכם חרדה אמיתית ושורשית -לרוב לא מודעת- שמה שהם זה לא מספיק בשביל שיאהבו אותם.
זה כמו שד שיושב מוצפן במוח, שכל הזמן אומר להם, "אם אמא לא אהבה אותי, למה שהבחורה הזאת תאהב אותי?". אם זה לא מספיק, כשמישהו כבר כן מעוניין בהם, הם נבהלים ומתחילים לפקפק בכנות כוונותיו. השד מתחיל להזהיר אותם, "למה היא רוצה אותך? מה דפוק אצלה אם היא רוצה מישהו כמוך". בשורה התחתונה, הם בררנים מתוך הגנה עצמית, חוסר ערך ופחד מאכזבה, ולא מתוך תחושת ראויות אצילית.
במקרים בהם הנמנע כבר נכנס לזוגיות, לרוב הוא יבחר לעצמו פרטנר בעל דפוס התקשרות חרד, וזאת כי הנמנע צריך את הפידבק התמידי של גילויי החיבה והאהבה שהחרד יודע לתת. החרד הכפייתי, הלופת והנדבק, משתיק את החרדה הפנימית של הנמנע, ובכך מאפשר לו להישאר בקשר. נוצרת מערכת יחסי גומלין כזו של 'רודף-נרדף', שעשויה לעבוד היטב בין שני סגנונות ההתקשרות האלה.
במקרים אחרים, הנמנע יעכב את ההתקדמות והעמקת הקשר. הוא יפחד להתחייב ועלול לשדר מסרים סותרים. הוא לא ימהר לקדם את הקשר קדימה, וכל צעד וצעד, בין אם מעבר לגור יחד או הצהרה על אהבתו, ידרוש מהפרטנר שלו הרבה זמן, הבנה וסבלנות.
האם ניתן לשנות דפוס התקשרות?
אם אתם מזהים את עצמכם בדפוס הזה, אתם בטח חשים תסכול רב עכשיו ושואלים את עצמכם מה עושים עכשיו? האם ניתן לשנות את דפוס ההתקשרות? אז יש לי עבורכם בשורות טובות ופחות טובות.
הבשורות הטובות הן שהמוח שלנו גמיש, ובר שינוי. זאת אומרת שכל דפוס התנהגות וכל דפוס ריגשי שהתקבע בילדות המוקדמת שלנו, אומנם מעצב את בגרותנו, אך בהחלט ניתן "לרכך" את הקשר הנוירולוגי הזה וליצור קשרים חדשים, שמיטיבים איתנו יותר.
בטיפול אפשר לשקף את הפחדים והחסמים האמיתיים שעומדים מאחורי ההתנהגות הזאת, ולעבוד על הדפוס הזה. למשל, על ידי תמיכה וליווי בשלבי החרדה, כדי לעזור למטופל להישאר בקשר בלי לסיים אותו. במידה ויש הימנעות מדייטים, גם כאן ניתן לעבוד בחדר הטיפול, כדי לאפשר למטופל לאזור אומץ לצאת מאזור הנוחות. הנמנעים זקוקים לליווי מכיוון שחרדה היא כוח משתק, וכמעט בלתי אפשרי לצאת מהקיפאון לבד.
טיפול משולב גוף ונשימה נמצא יעיל מאוד, שכן החרדה והניתוק שנחרטו בגוף ובמוח בילדות, שוכנים בכל תא ותא בגוף. על ידי טיפול דרך הגוף, משהו במיינד משתחרר. מערכת העצבים נרגעת ומאפשרת לנו לצאת וליזום. באופן כללי, עבודת גוף נחשבת מצוינת בשינוי דפוסי התנהגות.
עוד כלי עבודה מצוין הוא טיפול בפסיכודרמה דרך שיטות כמו קונסטלציה משפחתית, או קבוצה טיפולית שנפגשת על בסיס שבועי. העבודה הקבוצתית עוזרת לרפא פצעי התקשרות מהעבר ומפתחת קישרי ביטחון ומערך אמונות חדש, ראשית בין חברי הקבוצה ואח"כ בחיים מחוץ לטיפול.
הבשורות פחות טובות הן שהנמנעים לרוב נמנעים מלקבל עזרה, וזה חבל כי בפועל הכול תלוי בכמה אנחנו מחליטים שאנחנו מוכנים לעבוד על זה. ככל שמתבגרים, זה נעשה קשה יותר כי גמישות המוח נחלשת. לכן, אם זיהיתם שאתם כאלה, תתחילו לעבוד על זה היום, ואל תדחו את זה לאחר כך. אחרת, בלי שתשימו לב, יעברו 10 שנים ואתם תמשיכו להשתמש באותם תירוצים כדי לדחות כל בחור או בחורה שמביעים בכם עניין. בסוף השינוי יקרה רק אם תהיו מודעים מספיק לבקש את השינוי הזה עבורכם. ניתן וכדאי למתן דפוסי התקשרות, וזה גם קריטי מאוד בבחירת בני זוג מתאימים, איתם נרצה לבלות את חיינו.
הטיפוס הנמנע הוא בראש ובראשונה בודד ונטוש. אם אתם כאלה, דעו שאתם ראויים ליותר. ראויים לאהבה.
ליגד גרנית מאמנת אישית ועסקית מתמחה ביצירת אותנטיות במערכות יחסים, מנחה ומרצה בעלת הסדנה להגשמת זוגיות
