טינדר, באמבל, טיקטוק, אוקיי קיופיד, אינסטגרם, אלפא, טלגרם, ווטסאפ. העולם הדיגיטלי כבר מזמן השתלט על סצנת ההיכרויות, עד שנדמה שאם לא נתקע את הראש במסך, לא נוכל להכיר אף אחד. הבעיה היא שתרבות ההיכרויות הדיגיטלית הזאת מכניסה רבים מאיתנו למערבולת עצמית של רגשי נחיתות, ולעתים גם ניתוק ובריחה. מספר מאצ'ים מועט הופך מהר מאוד את התקווה לייאוש, הרצון העז להכיר הופך לריצוי כשמישהי כבר עושה טובה ועונה לך, וההתמכרות לאפליקציה מביאה איתה תסמיני גמילה קשים, כשכבר התחלת לצאת עם מישהי וכעת עליך להתמקד רק בה.
אפשר לומר שארץ הווירטואליה היא ארז זבת חלב ושטרודל. היא כבר קראה את ההודעה שלי? למה אין לה וי כחול? נמאס לי! אני מסיר את האפליקציה. אוקיי, אני מתקין אותה מחדש. פלא שכולנו מיואשים?
קברט פרינג'י קטן וחמוד העונה לשם "אהבה דיגיטלית", מנסה להמחיש מעט את הקשיים הללו דרך שירים תאטרליים. השחקנית דורון טאובר, נתמכת על ידי נגן הפסנתר אלון וויס, פונה ישירות אל הקהל. היא חולקת איתנו כאבים, פחדים ותשוקות, עד שלרגעים נדמה כאילו נכנסנו איתה למערכת יחסים.
היא לא חוסכת בביקורת על עולם ההיכרויות הווירטואלי, עולם שטחי שדואג שנטפח את התדמית שלנו, אך גם גורם לנו קצת להזניח ולשכוח את כל מה שבפנים.
מתח מתמיד מתקיים בין הרצון לשמור על עצמי, על הרגשות שלי ועל הלב שלי, מול הרצון לזרוק פיתיונות לעברן של בנות זוג פוטנציאליות, לשים את עצמי בחלון הראווה של האפליקציה ולחלום שוב על זוגיות. המתח הזה הוא שמוביל את ההצגה עם דמויות המבטאות בדיוק רב את הבלבול המאפיין את תקופת החיפוש וההיכרות.
השירים בהצגה מובילים אותנו לתוך מערכות יחסים שמתחילות מאצבעות שמשייטות ימינה ושמאלה, דרך ארוטיקה שטחית, כוכבי רשת מוחצנים, בשורת הפוליאמוריה ואפילו התחזקות אמונית כמזור ללב הבודד.
הישיבה במרחק נגיעה כמעט מהשחקנית ומהנגן הופכים את הכול למאוד-מאוד אינטימי. כמו בדייט מוצלח, אנחנו מרגישים שיש בינינו הבנה לא כתובה, תחושת שותפות. ואולי בגלל שותפות הגורל הזאת שנוצרה, יצאתי מההצגה עם התחושה שכולנו יחד בדבר הזה, בהתמודדות הזו עם עולם שבו הפלטפורמות הדיגיטליות השונות קובעות לנו מה נשמע, מה נראה, עם מי נצא, ומה זאת אהבה.
על השירים אחראי שלמה אריאלי, פסיכולוג קליני עם תחביב מוגזם לאמנות, שכולל להקות שהוא מטפח ומופיעות עם חומרים מקוריים שלו, לצד הצגות ילדים שהוא מביים בשנים האחרונות. אריאלי מספר שהעבודה עם חבר'ה צעירים היא שחשפה אותו לעולם ההיכרויות הנוכחי.
אבל מה שהכי מעניין הוא דווקא סיפורה של טאובר, השחקנית שמובילה את הקברט. מי שהתחילה כרווקה בעצמה, שהיתה מוקפת בחברות נשואות ובתהייה אכזרית "מתי תורה?", מצאה את שאהבה נפשה דווקא הודות להצגה הזאת, כשאחד הצופים בהצגה הפך לבן זוגה הנוכחי.
למסע האמנותי הזה לקחתי את בת-דודתי, כי מראש ידעתי שמבט נשי יכול להביא איזון לנקודת המבט הגברי. היא ואני נמצאים במקום דומה בחיים. במשך תקופה בחיינו גדלנו בסמיכות. אנחנו בני אותו הגיל, שנינו גרושים כבר מספר שנים וכל אחד מאיתנו מגדל ומנסה לא לקלקל שני ילדים.
הנושאים המשותפים שמעסיקים אותנו ביום-יום הפכו את החברות שהייתה בינינו עוד מילדות לאדוקה יותר, ומעל הכול אנחנו חולקים את התענוג המפוקפק הזה של לנסות לכתוב את פרק ב' של החיים שלנו.
בעוד אני קצת הרגשתי ריחוק או אולי התנגדות לדמות הגברית הבלתי נראית אך בהחלט נוכחת בשירים ששרה טאובר, בת-דודתי ישבה לצדי והתמוגגה. כאישה, ההזדהות שלה הייתה שלמה משלי, גם אחרי שהתברר שאת הטקסט כתב בכלל גבר בשנות השישים לחייו.
בניגוד לסרטי הוליווד, בקברט "אהבה דיגיטלית" אין סוף טוב ואצילי של גיבורת המחזה שמוצאת את בן זוגה והם חיים יחד באושר ואושר עד עצם היום הזה. המסע של הדמות הראשית והיחידה לא מגיע לקיצו, וכך גם שלנו הצופים. נותר רק לקוות שמתישהו כן יגיע גם אלינו סוף טוב בדמות אהבה חדשה וטובה. עובדה, השחקנית הראשית מצאה את שלה.
