שלוש שניות בלבד. הייתם מאמינים ששלוש שניות הן כל מה שיש לנו? ניתן היה לחשוב שחמש שנות רווקות (עם הפסקות מתודיות) וכמות אסטרונומית של דייטים, שלא נעים לי לנקוב במספרם, יכינו אותי בצורה מוצלחת יותר לניווט הבלתי אפשרי בסצנה הזאת, אבל אני מודה שאת הדייט האחרון ואת התחושות שהוא העלה בי, על אף ניסיוני הרב בעולם הזה, לא הצלחתי לצפות.
זה התחיל כמעט כמו כל מפגש בימינו – עם סווייפ ימינה בטינדר. הפרופיל שלו לא העיף אותי, והיה יותר בכיוון של "נו, מילא". אולם אותו "נו מילא" לא בזבז זמן מיותר, ודקה בלבד אחרי המאצ' ההדדי, הוא כבר שלח לי הודעה חמודה ביותר.
מהר מאוד הוא הציע שנעבור לטלפון, ואני בתמורה ביקשתי להציץ קודם בפייסבוק שלו, בקשה שתמיד מעוררת קצת אי-נעימות, אבל אין ספק שהיא הכרחית. הסתכלתי בשלו והוא בשלי, ראיתי שיש לנו הרבה חברים משותפים וגם שהוא אבא, מידע שהוא לא הזכיר באפליקציה. כתבתי לו – "היי, אתה אבא", והוא התנצל ואמר שפתח את הפרופיל רק היום, ולכן טרם עדכן לגבי האבהות.
מהרגע ששוחחנו ועד למפגש המיוחל, הבחור ציין לפחות חמש פעמים שיש לו אינטואיציה טובה ושיש בינינו קליק. בשעות שקדמו לדייט הוא חזר וכתב שהוא הכי מתרגש לפגוש אותי, ושהוא מגיע עם הרבה חום ואהבה.
עכשיו, הייתם מצפים משועלת דייטים ותיקה שכמותי לצנן מעט את התעופה הלא מבוססת, והאמת היא שאפילו כתבתי לו פעמיים שאני מקווה שהוא לא יתאכזב, אבל ביני וביני נבטה ההבנה שהנה, סוף-סוף הגיע הדבר הטוב הזה שציפיתי לו, ומצאתי את עצמי מוחמאת מאוד מהיחס היפה. כן, אתם צודקים, הוא לא מכיר אותי בכלל ובכל זאת נסחפתי אחרי ההתרגשות שלו. זה קטע איך לפעמים משהו בלב שלי עדיין מתנהל כמו אותה נערה בת 16 שמסתכלת על אהבה בעיניים רומנטיות ונקיות מאכזבות.
כגודל הציפייה
כשהוא התקשר לומר שהוא למטה (הוא בא לאסוף אותי לפינת חמד נסתרת), לחשתי לעצמי, אמאל'ה, איזה פחד, והלב שלי פעם במהירות. היה זה היום החורפי האחרון בשנה, וגשם קיבל את פניי עם טיפות גדולות וחזקות. צעדתי לכיוון הרכב, כשאני עטופה במעיל גדול ובידי בקבוק יין. ונכנסתי עם חיוך גדול, חיוך אמיתי כזה, מהלב.
אבל הוא לא חייך בחזרה. הוא הסתכל עליי ובשלוש השניות הראשונות הללו ממש יכולתי לראות בבהירות איך עיניו הנרגשות כבות, ואיך הקליק והאינטואיציה, וכל מה שהוא דיבר עליו, נשכחו כלא היו.
באחת הוא הפך שונה לחלוטין מהשיחה בטלפון ומההתכתבות הארוכה. השיחה הייתה קורקטית וקרירה. אומנם נסענו לפינת החמד שהוא הבטיח שיכיר לי, וגם דיברנו על נושאים מעניינים, אבל מתחת לפני השטח האכזבה שלו הייתה כל כך נוכחת שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנה, ואני נשבעת שניסיתי.
2 צפייה בגלריה
ניסינו לדבר על נושאים מעניינים, אבל מתחת לפני השטח היה ברור שהוא מאוכזב
(צילום: Shutterstock)
עכשיו, זאת האכזבה שלו, כן? הוא בנה לעצמו סיפור לא מציאותי, בזמן שאני הענקתי לו גישה לכל החומר הנדרש כדי להבין מי אני - פייסבוק, אינסטגרם, תמונות סלפי לא מחמיאות, הכול כדי להימנע ממצג שווא, הכול כדי להימנע מהתחושה הזאת שאת מאכזבת מישהו ולא עומדת בציפיות שלו.
הייתי לא פעם בסיטואציה ההפוכה. גם אני בניתי לעצמי סיפורים לא מציאותיים, ולרוב זה לא באמת קשור בבחור או בבחורה שאנחנו פוגשים, אלא במה שמתרחש אצלנו בראש. אבל מה עושים במצב כזה? מתקשרים את התחושות? ואולי בכלל היה עדיף לצאת מהאוטו ברגע שהבנתי שהוא מאוכזב?
אז בסוף דיברתי. אבל כרגיל, במקום לדבר על הפיל שבחדר, דיברתי עליי. סיפרתי שלפעמים אני מתמקדת יותר בסאב-טקסט מאשר ברגע עצמו, במה שקורה מתחת לפני השטח. אבל לצערי, הפגיעות שחשפתי בפניו לא פתחה צוהר לשיחה כנה. להפך, זה רק העלה אותנו על המסלול המהיר בחזרה הביתה. ואולי טוב שכך?
כשהגענו לבית שלי, הוא שלח ממקום מושבו שתי זרועות קדימה, כמו רצה לטפוח לי על השכם. הרגשתי שהוא שמח על סיומו של הדייט, ובאופן מוזר גם אני חשתי הקלה. ולמרות זאת, בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. כל מיני רגעים מהדייט שבו ועלו בראשי. חשבתי על מה שאמרתי, על מה שלא אמרתי, ובעיקר - תהיתי למה הייתי כל כך עסוקה בו ובמה שהוא חושב עליי, במקום לחשוב על איך אני מרגישה בחברת האדם הזה. ככל שנקפו השעות, הבנתי שמכל מיני סיבות, שלא בהכרח קשורות אליי, פשוט לא היה בינינו קליק.
כשהתעוררתי בבוקר, הוא שלח הודעה. "אני מצטער, אבל לא הרגשתי קליק". עניתי לו, "נכון, משהו היה חסר", והוספתי שאני מאחלת לו למצוא את הקליק הנכון. הייתי כל כך עסוקה באכזבה שלו, בציפיות שלו, ובזה שפחדתי שהוא יתאכזב, עד שזנחתי לגמרי את עצמי ואת מה שאני מאחלת ומייחלת שיקרה לי.
אז תקשיבו, למרות שהתגלגלות הדברים הפתיעה אותי, אני דווקא מאוד שמחה שיצאתי לדייט הזה. הבנתי איפה הקשב שלי לא אמור להיות בדייט, ועוד דבר – אני מקווה שהלב הזה שלי, שפועם בחוזקה, מתרגש מדייטים ולפעמים גם נוסק על פארש, אני מקווה שהוא ימשיך להתלהב ולנסוק ולהתרגש, והעיקר שלא יפסיק. אף פעם.
